ב-30 באפריל 1975 נהרגו שני חיילי מארינס אמריקאים מפגיעת טיל בשדה התעופה של סייגון. הם היו ההרוגים האחרונים של אמריקה במלחמה ההיא בוייטנאם. כעבור עשרה חודשים, ב-7 בפברואר 1976, נערכה בניו יורק הקרנת הבכורה של "נהג מונית", סיפורו של חייל שחזר מווייטנאם מטורלל מספיק בשביל לרצוח. בדצמבר 1978 יצא "צייד הצבאים" של מייקל צ'ימינו, הסרט המשמעותי הראשון שעסק ישירות במלחמה עצמה. הוא הקדים את "אפוקליפסה עכשיו" (1979) של פרנסיס פורד קופולה, שהפקתו נקלעה לסיבוך במימדים תנ"כיים – צפו בהזדמנות בדוקומנטרי "לב המאפליה" – אבל קופולה התחיל למעשה לצלם כבר במרץ 76'. פחות משנה למותם של החיילים האמריקאים האחרונים, הסרט המזוהה ביותר עם הטירוף של וייטנאם כבר היה בעבודה.
15 שנה לאחר אירועי ניין אילבן, האירוע הטראומטי ביותר בהיסטוריה הקרובה של ארה"ב עדיין מחכה ל"צייד הצבאים" שלו. הניסיון הקולנועי היחיד לתקל ישירות את לב הטראומה היה "מגדלי התאומים" הזניח שביים אוליבר סטון עמוק בתוך השלב הדועך של הקריירה שלו; הסרט היחיד שגם עסק בעניין עצמו וגם זכה לתהודה חיובית הוא "טיסה 93" של פול גרינגראס, אלא שהיצירה המצוינת ההיא עסקה ביוצא מן הכלל של ניין אילבן. בניצחון האמריקאי היחיד באותו יום, ההשתלטות על חוטפי המטוס הרביעי. על כל פנים, "פרנהייט 9/11" הדוקומנטרי של מייקל מור עשה יותר רעש משני אלה ביחד, ויותר כסף (119 מיליון דולר בארה"ב בלבד) מכל אחד מהם בנפרד.
השמים נופלים
ניין אילבן היה רגע בהיסטוריה שהזיכרון החזק ביותר ממנו היה ונותר ויזואלי. העובדה הזאת לבדה הופכת את ה־11 בספטמבר 2001 לחומר קולנועי כמעט בלתי נמנע, אלא שבסיכום 15 שנות קולנוע, הסרטים הגדולים שנוצרו בהשראת אותו יום בכלל לא עוסקים בו גופא אלא הולכים עם הטראומה למקומות אחרים. הדוגמה הטובה ביותר היא "מלחמת העולמות" של סטיבן ספילברג מ-2005 - כאילו סרט על פלישת חייזרים ובפועל יצירה על התמודדות עם כל היבטי הפצע שנפער באמריקה ב-2001 – מתחושת הקרקע שנשמטת מתחת לרגליים, שספילברג נתן לה ביטוי ויזואלי אדיר בפתיחת הסרט, ועד לחוויית הפליטוּת. אפילו מטוס שנפל מהשמיים יש ב"מלחמת העולמות", אבל עלילתית אין לו דבר וחצי דבר עם טרור ואוסאמה בן לאדן וג'ורג' וו. בוש.
"שמור עליי" (2007) הוא דוגמה לסרט שדווקא עסק ישירות בטראומה עצמה – אדם סנדלר מגלם אדם שאיבד את משפחתו במגדלי התאומים, ודון צ'ידל הוא חבר ותיק שמנסה כמעט מילולית לחלץ אותו מבין ההריסות – אבל האינדי הזה של מייק ביינדר ("הצד הטוב של הכעס") לא עשה שום דבר מיוחד מבחינה ביקורתית או קופתית. "השעה ה־25" של ספייק לי, אולי התגובה הכי מיידית לפיגועים – הסרט הופק זמן קצר אחריהם ויצא ב-2002 – עשה שימוש מושכל ברוח הנכאים ששרתה על ניו יורק, שחדרה לתוכו והעמיקה את תחושת הייאוש שממילא נשזרה חזק בתסריט שלו. אבל זה לא היה "סרט על ניין אילבן"; זה היה יותר, כפי שסוכן נדל"ן אמריקאי היה מנסח, "ניין אילבן-adjacent". על יד.
בשנים שעברו מאז שהבניינים נפלו ראינו שוב ושוב את שתי הגישות: סרטים שנגעו בדבר עצמו, אבל בהיסוס או בריחוק או ברמת האסוציאציה – "סאלי" המצוין של קלינט איסטווד הוא דוגמה עדכנית – וסרטים שאתה מרגיש בהם את ניין אילבן בלי לראות אותו. "קלוברפילד" (2008) מזכיר את "מלחמת העולמות" בהקשר הזה: הוא יוצר דימויים וחרדות שמחזירים כל צופה בר־דעת אל מגדלי התאומים, אבל הוא לא מדבר על זה. לטעמי, הבמאי מט ריבס (ומאחורי כתפו המפיק ג'יי.ג'יי אברמס) באמת שני רק לספילברג בכל הנוגע להצפת הטראומה באמצעים עקיפים.
בכלל, אי אפשר להפריז בתיאור ההשפעה העקיפה של ניין אילבן על הקולנוע האמריקאי. לצורך העניין, הגל הלא-נגמר של סרטי קומיקס כבר נותח לעייפה כתגובת נגד ל-2001, מענה לצורך בגיבורים שיושיעו את אמריקה. אלא שדווקא על הרקע הזה בולט הסירוב של הוליווד לעסוק בדבר עצמו: "כוננות עם שחר" הוא הסרט המשמעותי היחיד מאז "טיסה 93" שעשה את זה, אלא שכמו "טיסה 93" הוא עוסק בניצחון – במקרה הזה חיסול בן לאדן – ולא בהפסד של 3,000 נפשות.
שורדים במים רדודים
אפשר לראות בכל זה עדות לעומק הטראומה האמריקאית, אבל מנקודת מבט של מבקר קולנוע, מה שבאמת מבצבץ כאן הוא האימפוטנציה של הוליווד. וייטנאם (ולא פחות ממנה, ווטרגייט) תפסו את הוליווד בימים הנועזים ביותר שלה, ימים שבהם הייתה לבמאים מילה של ממש והם עסקו דוך בכל מה שהטריד את אמריקה – מכאן גל "סרטי הפרנויה" הנפלאים של אותן שנים. הוליווד של ימינו היא תמונת ראי של העידן ההוא: תעשייה תאגידית קלאסית שכל המודל העסקי שלה מבוסס על מזעור סיכונים. וסרטים על ניין אילבן זה רגיש. זה מסוכן.
אנשים מתבאסים על עידן הרימייק/סיקוול/ריבוט, אבל האמת היא שהגישה הזאת עושה שכל מבחינה כלכלית ואכן מוכיחה את עצמה בפועל: תעשיית הקולנוע נותרת רלוונטית גם אחרי השינויים הטקטוניים שעברו על עולם הבידור בעידן הדיגיטלי. אלא שזה נכון בדיוק במגבלות של המילה המאוד ספציפית הזאת, בידור. בכל המובנים האחרים - בוודאי אלה החברתיים, העמוקים - הקולנוע האמריקאי של היום לא רלוונטי לכלום.