"אם מישהו מהחבר'ה ינסה לשכנע אתכם לצפות בחרא הזה, תודיעו לו בעדינות שהוא אידיוט" (מתוך הביקורת על "הקרב על לוס אנג'לס", 2011)
רוג'ר איברט, מבקר הקולנוע המפורסם ביותר בעולם, מעולם לא האמין באנדרסטייטמנט. כבר ארבעה עשורים שהמילים שלו קובעות את הטון בהוליווד. אם הסרט שלכם דרעק, הוא לא יבחל בשום דרך עוקצנית כדי לבטא את זה. לא פלא שבמהלך אמצע העשור הקודם, כשמחלת הסרטן לקחה ממנו את יכולת הדיבור, היו בעיר הסרטים מי שלא קיבלו את הידיעה בצער. אבל איברט, כמו ג'ורג' השישי, המלך המגמגם של בריטניה ב"נאום המלך", לא התכוון לוותר לעצמו בקלות כזו, ויצא למסע בעקבות הקול האבוד. היום הוא משתמש בתוכנת מחשב שמדברת עבורו, והביקורות שלו הן עדיין הדבר הסיוט של כל בלוקבאסטר חדש.
כמה השתעממתי מאחד עד הר ברוקבק
הסימן הראשון שזונק פגע בול בהימור שלו, הגיע כשאיברט (שהיה רחוק רק שני קורסים מתואר דוקטור לעיתונות) עזב את האוניברסיטה, והחליט להקדיש את עצמו באופן מוחלט לכתיבה. הסימן השני הייתה ההבנה שהמבקר הצעיר לא מתכוון לשחק לפי הכללים. ביקורות הקולנוע של תחילת שנות ה-70 היו קרות וטכניות, ולרוב נכתבו מנקודת מבט של מערכת העיתון. איברט לא התכוון לתת לאף אחד לצפות בסרט ששנא או להחמיץ סרט שאהב. בעיניו מבקר הקולנוע היה שליח של הקורא, שחוזר אליו כדי לספר על החוויה שעבר לא פחות מאשר על הסרט שראה.
"הדבר החשוב ביותר למבקר הוא להיות הוגן עם הקוראים שלו", סיפר איברט בראיון, "אם תהיה כזה, תוכל לתת לסרט ביקורת רעה והקוראים שלך עדיין ירצו ללכת אליו. התפקיד שלנו הוא לא לספר מה קורה בסרט, אלא על מה שקורה לנו בסרט. על מה אנחנו הרגשנו. הרבה מבקרים מתביישים להודות שהייתה להם תגובה רגשית כלפי סרט. אם בכית – ספר שבכית, אם צחקת – ספר שצחקת, אם השתעממת – ספר כמה השתעממת. אי אפשר להסתכל על הדברים מלמעלה כאילו אין לך שום קשר אליהם, היית שם ואתה חייב להעביר מה חשבת. זה הקול הייחודי שלך".
הדייט שלי עם אופרה
לא קשה להבין למה סיסקל ואיברט הצליחו להפוך מוצר כל כך לא טלוויזיוני, לכאורה, להצלחה. השניים נראו כמו הגרסה החנונית לשמן והרזה, מעולם לא הסכימו על דבר, גלגלו עיניים, קטעו זה את זה והרימו אחד לשני להנחתה בקצב של מכונת ירייה. עבור צופי הטלוויזיה של שנות ה-70 וה-80 נראו השניים כאילו נלקחו מדיאלוג של אהרון סורקין. יחד הם יצרו את "מותג האגודלים", הציון הסופי לכל סרט עליו דיברו וההוכחה שהלייק היה כאן הרבה לפני מארק צוקרברג. שני אגודלים למעלה הבטיחו הרבה צופים שינהרו לקופות, שניים למטה שלחו לא מעט אנשים לחפש עבודה חדשה בעיר. "ויכוחים על קולנוע הם כמו ויכוחים על ספורט. ברגע שאתם נכנסים לזה, לכולם יש מה להגיד", נכתב במגזין "פורבס", שבחר את השניים למבקרים החשובים ביותר בעולם.
"כמה חודשים אחר כך אופרה כבר הייתה להיט גדול הרבה יותר, ואני יצאתי איתה לדייט. תוך כדי שאנחנו מחכים בתור לקולנוע היא סיפרה לי שראשי ABC רוצים להעביר את התכנית בסינדיקציה ארצית. 'אם זה לא יעבוד', אמרה לי, 'אני יורדת מהאוויר תוך חודשיים'. אז לקחתי מפית ועט וציירתי חמש שורות: בראשונה כתבתי כמה הרווחתי לפני שהתכנית שלי ושל ג'ין עברה לשידור ארצי, בשנייה הכפלתי בשתיים (כדי לכלול גם את ג'ין), בשלישית שוב הכפלתי בשתיים (כי התכנית של אופרה כפולה באורכה משלנו), ברביעית הכפלתי בחמש (מספר הימים שבהם תשודר התכנית) ובחמישית שוב בשתיים (הערכה שהרייטינג שלה יהיה לפחות כפול משלנו). חישבתי את הסכום הסופי והעברתי לה. אחרי עשר שניות היא החליטה ללכת על זה".
בעקבות הקול האבוד
בעודו עושה את ההכנות האחרונות להשתחרר מבית החולים, פרץ לפתע דימום מאסיבי מעורק הראש של איברט. כשהוא מרחף בין חיים למוות, הוא הובהל לחדר הניתוח, שם ייצבו הרופאים את מצבו, אך קבעו מיד שלא יוכל להשתמש עוד בקולו. בשל צניחת הלסת, נמנעה ממנו היכולת לייצר צלילים, על אף שהלשון ומיתרי הקול שלו נותרו בריאים לחלוטין. שני ניתוחים מסובכים נוספים שעבר לא הועילו. "אחרי הניתוח נמנעתי במכוון מלהסתכל על עצמי במראה", כתב בבלוג שלו, "בדמיון שלי פני נותרו תקינים. ביקשתי מהרופא האחראי עלי, ד"ר רייסברג, לספק לי זקן מלאכותי, שיכסה אותי בציבור. הוא חייך ולקח אותי למרפאה מיוחדת לצורך מדידות. אחרי שנתיים של עבודה נוצרה פרותזה מיוחדת, שדימתה במדויק את הלסת שלי, כאילו מעולם לא נפגעה. אבל התמונות שלי כבר התפרסמו בעולם, וידעתי שכולם כבר בעצם יודעים מה קורה שם באמת, ואז גם הבנתי: אני חי בשלום עם המראה שלי".
הצעד הבא היה הניסיון למצוא דרך כדי לחזור ולתקשר עם הסביבה, כפי שהיה רגיל כל חייו. בתהליך שמזכיר במעט את זה של פרופסור סטיבן הוקינג, איברט מצא את עצמו בוחן קולות ממוחשבים שונים, שיקריאו את מה שהוא כותב על המסך. אחרי ניסיונות של מספר שנים הוא בחר להשתמש בקול הממוחשב אותו ייצרה "אפל". בהרצאה יוצאת דופן במסגרת "Ted" תיאר איברט, בעזרת חברים, את תהליך ההמצאה מחדש של הקול שלו (מומלץ מאד לצפות, לפחות בדקות הראשונות), שמאפשר לו לשוב ולתקשר עם הסביבה.
לא טוב לכם? צייצו לו
לאורך השנים פרסם 15 ספרים בנושא קולנוע, לא כולל יומן הסרטים השנתי, שסוקר את הסרטים הטובים ביותר באופן קבוע מאז 1967. בספרים ריכז את הביקורות לסרטים שזכו לציונים הטובים ביותר, וקריין רצועות פרשנות מיוחדות לקלאסיקות כמו: "נהג מונית" ו"האזרח קיין". הבחירות שלו נחשבות עד היום לרשימות חובה לכל חובב קולנוע, וממשיכות לקלוע בכל פעם מחדש (את "ארגו" הוא הכתיר לסרט הטוב ביותר של השנה כבר בדצמבר). לצד אלה, ניצל את הספרים גם כדי לאסוף את העקיצות הארסיות ביותר שהעניק לאורך השנים לספר: "שנאתי, שנאתי, שנאתי את הסרט הזה" (ציטוטים נבחרים ממנו תוכלו למצוא בתמונות לאורך הכתבה). ומה עם העתיד? איברט מסתכל עליו כמתנה, שנועדה לאפשר לו להמשיך במשימת חייו: לסמן לכם באגודל מהו הסרט שאתם פשוט חייבים לראות בסופ"ש הקרוב.
