מבקר הקולנוע שבי יודע שהסרט הכי טוב בסדרת ג'יימס בונד הוא "סקייפול" ושהליהוק הכי מוצלח בתולדותיה הוא שון קונרי, אבל הבונד הראשון שלך נוטה להישאר הבונד המועדף עליך. הבונד הראשון שלי היה "מונרייקר", אחד הסרטים הגרועים בסדרה ובהיסטוריה, אלא שזה היתרון בלהיות ילד פעור עיניים: אתה לא רואה את הצ'יזיות של 007 בחלל. אתה רואה רק גבר שאתה רוצה להיות.
רוג'ר מור מת היום מסרטן בגיל 89, ואני די משוכנע שהוא נשאר הבונד המועדף עליי לא רק כי הוא היה הראשון שלי: הוא גם היה היחיד שגרם לעסק הזה של להיות 007 להיראות כמו כיף נקי וטהור. קונרי היה יותר מדי מה שנקרא באנגלית "מחוספס בקצוות", טימותי דלטון היה צנון מדי, פירס ברוסנן היה גנרי מדי ודניאל קרייג מעולם לא התלבש לי בתור בונד. רוג'ר מור, עם הקסם האישי הלא נגמר שלו, היה מהשחקנים היחידים שנראים באלמנט שלהם כשהם אומרים את המשהו המצחיק אחרי שהם מחסלים את הנבל. זאת אולי לא אמנות גדולה, אבל זה כישרון נדיר מאוד.
אם תצפו היום בסרטי בונד של קונרי, היחס לנשים ייראה לכם שערורייתי. מור לא השכיב על המסך פחות נערות בונד (אם כי לזכותו ייאמר שב"לעיניך בלבד" הוא סירב לחיזורים של קטינה במשפט האלמותי "עכשיו תתלבשי ואני אקנה לך גלידה"), אבל בונד בגרסת מור תמיד לקח את עצמו באפס רצינות, וזה הפך גם את הסקס מניאקיות שלו לנסבלת יותר.
מור, שהיה דוגמן ושיחק בפרסומות ובסדרות טלוויזיה עלומות לפני שזכה בתפקיד הראשי ב"המלאך" ואחריו בג'וב של שון קונרי, מעולם לא ראה בבונד פחיתות כבוד ומעולם לא הסתכל אחורה בזעם. "זה היה הג'וב הכי טוב בעולם", הוא כתב בספר זיכרונות שהוציא בשנת 2012. אבל הוא כתב גם: "אני לא חושב שלקחתי משהו מכל העבודה הזאת ברצינות".
פירס ברוסנן התלונן לאחרונה על כך שחברת Eon, המפיקה הנצחית של הבונדים, לא נעתרה לבקשתו להפוך את בונד לעמוק ואפל יותר. הוא כנראה הקדים את זמנו בעניין הזה, מפני שזה בדיוק מה ש-Eon ניסתה לעשות בעידן דניאל קרייג – הפעם הראשונה שקיבלנו את הבונד שלנו כדמות עגולה, עם עבר ותסביכים וכל זה. אני זוכר כמה נהניתי מהצפייה הראשונה ב"סקייפול", שהביא לשיא את האלמנטים האלה, ואני זוכר גם שחשבתי: "אבל זה ממש לא סרט בונד".
סרט בונד זה סוכן חשאי שנוהג בחצי אוטו כאילו שזה אפשרי מכאנית, שנלחם באיש גבוה עם שיני אלומיניום, שיוצא לדו-קרב עם אדם שאוחז באקדח מוזהב אחד ושלוש פטמות. זה אמור להיות קצת מטופש, קצת קאמפי. אתה אמור לחייך כמו אהבל בגלל בדיחות הקרש של הגיבור, לא להזדהות עם הכאב שהוא סוחב מילדות. ואף אחד לא עשה את הג'יימס בונד הזה כמו רוג'ר מור (טוב, אולי חוץ מקולין פירת' ב"קינגסמן", דמות שהבמאי מתיו ווהן הסביר בראיונות שנבראה כמחווה לבונד הספציפי של מור).
רוג'ר מור מעולם לא היה טיפוס מעודן – בזיכרונותיו הוא מציין בין היתר ש"היו לי יותר נשים מאשר לג'יימס בונד" – אבל בנקודת הזמן המדויקת שבה הוא נכנס לנעליים של שון קונרי, הוא היה הבחירה המושלמת לג'נטלמן המושלם של סרטי הפופקורן. נעמת לנו, סר מור. הנונשלנטיות עצמה איבדה משהו היום.
mako תרבות בפייסבוק