הבמאי מייקל צ'ימינו הלך לעולמו הלילה, אבל מפתה לכתוב: הלך לעולמותיו. למקום שאליו הולכים במאים גדולים, ולמקום שבו נחים כישלונות מונומנטליים.
צ'ימינו, שתעלומה מסוימת אופפת את תאריך הלידה שלו אבל ככל הנראה מת בגיל 77, חווה את גן העדן ואת הגיהינום של חיי היצירה. באופן אירוני, דווקא פסגת היצירה שלו – "צייד הצבאים" מ-1978 – מתארת את הזוועה של מלחמת וייטנאם, ואילו התהום האישית והמקצועית שלו נקראת "Heaven's Gate", במקור "שערי גן העדן" ובתרגום העברי "שערי החופש". בכלל, נראה שמידה של אירוניה היא חלק בלתי נפרד מכל הספד לאיש הזה.
הוא נולד בניו יורק, בנם של איש תעשיית המוזיקה ומעצבת תלבושות, ופלרטט בעצמו עם האמנויות השונות – עיצוב גרפי, ציור, אדריכלות – לפני שזכה לביים מספר פרסומות כבוגר צעיר של "ייל". משם התגלגל לתסריטאות וכתב בין השאר את הסרט השני בסדרת "הארי המזוהם" ואת סרט המדע הבדיוני "ריצה שקטה". כשהגיעה ההצעה לביים בעצמו את קלינט איסטווד, יצא מזה סרט האקשן המוצלח והמצליח "חזיז ורעם", שסידר לשחקן המשנה שלו ג'ף ברידג'ס מועמדות לאוסקר. הסרט, שהופק בתקציב של ארבעה מיליון דולר, גרף בקופות 25 מיליון ותלה מעל צ'ימינו את השלט "הדבר הגדול הבא".
הימים הם הסבנטיז, ימי "ניו הוליווד", התקופה הקצרה והחד-פעמית שבה הבמאים הפכו לאנשים המרכזיים בתעשיית הקולנוע. בעלי החזון שאמרו "אחריי" לבעלי הממון. מרטין סקורסזה, סטיבן ספילברג, ג'ורג' לוקאס ובני דורם המציאו מחדש את הדרך שבה הוליווד עושה סרטים, וסרטו השני של צי'מינו הכניס אותו ישר לשולחן של הגדולים. "צייד הצבאים" (1978) היה הצלחה קופתית וביקורתית וקטף חמישה פרסי אוסקר, לרבות הסרט והבמאי הטובים ביותר. העובדה שההפקה חרגה מהתקציב נשטפה בסחף ההצלחה, אבל היא הייתה חתיכת רמז לבאות.
ב-1980 ביים צ'ימינו את "שערי החופש", מערבון אפי שיצא לדרך עם תקציב של 7.5 מיליון, שהוגדל ל-11.6 מיליון, שהתנפחו ל-44 מיליון דולר (זה לא נשמע הרבה בעידן של בלוקבאסטרים ב-200 מיליון, אבל לשם השוואה, "האימפריה מכה שנית" שיצא באותה שנה הופק ב-18 מיליון דולר בלבד). צ'ימינו יצא מחדר העריכה עם סרט באורך של כחמש שעות, אבל "התחושה בפרמיירה הייתה שזה הרבה יותר", דיווח כעבור שנים הבי.בי.סי. הסרט קוצר דרמטית לשעתיים וחצי לפני שהופץ בהפצה רחבה, אבל השמועות הקטסטרופליות שליוו אותו עוד משלב ההפקה וסדרה של ביקורות קטלניות עשו את שלהם. הסרט החזיר בקופות 3.5 מיליון דולר בלבד, שהפכו אותו לאחד הכישלונות הגדולים בהיסטוריה של הוליווד.
הצליל שהשמיע "שערי החופש" עם קריסתו הדהד הרבה מעבר לגבולות הסרט עצמו. האולפן "יונייטד ארטיסטס" כמעט פשט רגל ובסופו של דבר מכרה אותו החברה-האם שלו, "טראנסאמריקה", לאולפני MGM. "שערי החופש" זכור עד היום כסרט היחיד אי פעם שמוטט אולפן שלם, והנה שוב האירוניה מרימה את ראשה הנבזי: כשצ'רלי צ'פלין, מרי פיקפורד וחבריהם הקימו את "יונייטד ארטיסטס" ב-1919, נשיא אולפני מטרו ריצ'רד רולנד טבע את המשפט "המטורפים השתלטו על בית המשוגעים". כמפיק וכמנהל אולפן, זאת הייתה תגובתו לרעיון של הקמת אולפן בידי אמנים. קצת יותר מ-60 שנה אחר כך, נבואת הזעם של רולנד התגשמה והטירוף של צ'ימינו סגר את בית המשוגעים.
"שערי החופש" נחשב לסרט שחיסל במו כישלונו את תור הזהב של "ניו הוליווד", שגרם למנהלי האולפנים לקחת מחדש את השליטה בביזנס – שליטה שהם לא ויתרו עליה מאז. אלא שלמען ההגינות, גם הרפתקאות קולנועיות פומפוזיות אחרות מסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 – "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה, "1941" של ספילברג, "פופאי" של רוברט אלטמן – תרמו לא מעט לירידה במעמדו של הבמאי-מגלומן. המנהלים השתלטו מחדש על בית המשוגעים, ומייקל צ'ימינו תויג לנצח כמי שבגללו שברו את הכלים ולא משחקים.
הקריירה שלו מעולם לא התאוששה. אחרי "שנת הדרקון" (1985) ו"הסיציליאני" (1987) - ניסיונות לא מוצלחים לחזור בגדול - צ'ימינו הפסיק לעבוד באמצע שנות ה-90. ב-2007 ביים סגמנט בסרט האפיזודות "No Translation Needed", וזה היה הפרויקט האחרון שלו כבמאי.
"שערי החופש" הופץ עם השנים בגרסאות שביטלו בפועל את הקיצור הקיצוני מ-1980, ומהדורת 216 דקות שלו הופצה ב-2012 עם תו תקן של "גירסת במאי" שעליה חתם צ'ימינו בעצמו. הקונצנזוס בשלב הזה היה שמדובר ביצירת מופת שהקדימה את זמנה, סרט שראוי להיזכר בנשימה אחת עם מיטב הכותרים מתור הזהב של הסבנטיז.
הרנסנס המאוחר הזה כבר לא עזר לצ'ימינו, והוא בוודאי לא החזיר לאחור את מפת השליטה בהוליווד. באופן אישי נדמה לי ש"שערי החופש" זכה פעמיים לתגובה מוגזמת – הוא מעולם לא היה כל כך גרוע או כל כך מוצלח – אבל עם לכתו של מייקל צ'ימינו, הראש הולך אל המופת של "צייד הצבאים" והלב יוצא אל המטורפים. אל המגלומנים. אל האנשים שהפכו את הוליווד של שנות ה-70 לכל כך מרתקת עד שהגיעו החבר'ה עם הכותנות. אלה שבמשמרת שלהם לא ימוטט אולפן ולא תיוצר מופת.
נוח על משכבך בשלום, מייקל צ'ימינו. אולי בשמיים עוד נותנים למטורפים לנהל את העניינים.