ניסינו להבין מה יהיה הסוף עם הקורונה בעזרת 10 סרטים קלאסיים על התפרצות מגפות - מ"התפשטות", דרך "12 קופים" ועד "אני האגדה" ו"מלחמת העולם Z". יצאנו אופטימיים למדי, אבל אנחנו עדיין לא מתחרטים שאגרנו את כל הנייר טואלט הזה
הסרט: "12 קופים", 1995. המגפה: נגיף קטלני, נישא באוויר, חיסל את רוב האנושות ושלח את הניצולים לחיות מתחת לאדמה. ברוס וויליס מצדו נשלח אל העבר כדי לנסות לאתר את "צבא 12 הקופים", ארגון מחתרתי שנחשד בהפצת הנגיף. בין השאר הוא פוגש את בראד פיט בתפקיד חייו, האנרכיסט המטורלל ג'פרי גוינס. התוצאה: במיינד פאק מהסוג האופייני לסרטי מסע בזמן, בסוף יוצא שאף אחד לא באמת מציל אף אחד. אבל העיבוד הזה של טרי גיליאם לסרט הצרפתי הקצר "המזח" הוא עדיין אחד מסרטי המדע הבדיוני הגדולים בכל הזמנים.
הסרט: "התפשטות", 2011. המגפה: מחלה נגיפית שמופיעה תחילה אצל עטלפי יערות, משם מתפשטת אל חזירים, ובגלל טבח אחד שלא רחץ ידיים מאיימת להשמיד את האנושות. אבל בניגוד למה שאולי קראתם בשבועות האחרונים בפיד שלכם, זה לא שסטיבן סודרברג ביים סרט נבואי: זה שהתסריט נכתב בהשראת מגפת הסארס. התוצאה: אולי חבל שזה לא היה נבואי, כי האנושות מצליחה לפתח חיסון רגע לפני שכולם מתים. רק שצריך לערוך הגרלה כדי להחליט מי יחוסן ומי יחכה, כמו שקורה כרגע בארץ עם אלכוג'ל.
הסרט: "אני האגדה", 2007. המגפה: נגיף חצבת שהונדס גנטית (בידי אמה תומפסון מכל האנשים!) עובר מוטציה וגורם למגפה שמחסלת 90 אחוזים מהאנושות והופכת את השאר למשהו בין זומבים וערפדים (עזבו, פשוט דמיינו בני נוער). וויל סמית הוא רוברט נוויל, וירולוג שמחוסן טבעית מפני הנגיף, הוא האדם האחרון שנותר חי בניו יורק, והוא מחזיר מלחמה. התוצאה: נוויל מצליח לפתח תרופה שתבטיח את עתיד המין האנושי. אלא שמשום מה, הבמאי פרנסס לורנס מצא לנכון להגיע אל ההפי-אנד הזה דרך אחת מסצנות "הכלב שלי מת" הנבזיות בכל הזמנים.
הסרט: "התפרצות", 1995. המגפה: וירוס דמוי אבולה הוא בעיה של קופים באפריקה בלבד עד שסוחר בשוק השחור מבריח איתו קופיף אחד לארה"ב, נדבק ממנו בעצמו ומתחיל לדבק את סביבתו כאילו אין מחר. בצר לו פונה העולם אל המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC), שהבמאי וולפגנג פטרסון אייש בקאסט ממש לא אידיאלי להצלת העולם: רנה רוסו עוד בסדר, אבל דסטין הופמן, קובה גודינג ג'וניור וקווין ספייסי? נס שמישהו שרד. התוצאה: אנשי הצבא כבר שוקלים השמדה של עיר שלמה באמצעות פצצת תבערה כשהמדענים מצליחים לאתר את הקוף המוזכר לעיל ולפתח חיסון. אבל ברצינות, קובה גודינג ג'וניור?
הסרט: "מלחמת העולם זי", 2013. המגפה: זומבים. מלא זומבים. אף אחד לא יודע איך זה התחיל ועובד האו"ם גרי ליין (פעם שנייה של בראד פיט ברשימה הזאת) מוצא את עצמו בחזית המאבק בהתפרצות כמעט במקרה, בשיטת חבר מביא חבר עם מסוק וקשרים בצי האמריקאי. התוצאה: ליין מבין בדרך-לא-דרך שהזומבים שומרים מרחק מאנשים חולים, מה שמוביל לסצנה הבלתי נמנעת שבה הוא מנסה את התרופה ההפוכה-על-הפוכה - הזרקה עצמית של נגיף מסוכן, מרחיק-זומבים אבל בר ריפוי. ועדיין, מה שכולם זוכרים מסרטו של מארק פורסטר זה גדודים של זומבים על חומות ירושלים.
הסרט: "זרע אנדרומדה", 1971. המגפה: מגיעה מהחלל כשלוויין מתרסק ומפזר פתוגן חייזרי שגורם לדם אנושי להיקרש - ליתר דיוק להתקרסטל, ותכלס הגיוני שאין מילה כזאת - בתוך שניות. סרטו של רוברט ווייז מבוסס על רומן מאת מייקל קרייטון, שתמיד חיבב את אזורי המדע הקיצון (ר' "פארק היורה") וגם כאן שולח צוות של מדענים לחיפוש תרופה נגד השעון. התוצאה: הגיבור, ד"ר ג'רמי סטון (ארתור היל) מבין ברגע האחרון שאפילו שינוי קל ברמת המליחות בדם מנטרל את הנגיף החוצלארצי, אבל כדי לעשות עם זה משהו שמיש הוא צריך לעצור קודם את נשק יום הדין, מילולית - פצצת אטום שהוכנה מראש כאמצעי של ייאוש. לונג סטורי שורט, האנושות שורדת אבל הסרט רומז ככה בקטנה שאולי-אולי לא לעולם חוסן.
הסרט: "מפגש קסנדרה", 1976. המגפה: נשק ביולוגי של הצבא האמריקאי, פתוגן שגורם למחלה נשימתית קטלנית, נופל לידיים של ארגון טרור. בסצנה שהיום תהיה מעט קשה לצפייה בהתחשב בנסיבות חיינו, מחבל עולה על רכבת ונוגע בכל אדם אפשרי - הוא אפילו מנשק תינוקות! - כדי לייצר מקסימום נדבקים במינימום זמן. התוצאה: תלוי איך מסתכלים על זה. מצד אחד, נוסעי הרכבת לא מדביקים את שאר העולם. מצד שני, זה כי חצי מהם מתרסקים למוות. מצד שלישי, זה קורה אחרי שהרופא היחיד על הרכבת, ד"ר צ'מברליין (ריצ'רד האריס), מזהה מקרים של החלמה ספונטנית ואפילו מבין איך ולמה. אבל אפשר להבין את הבמאי ג'ורג' קוסמטוס, זה היה בשיא תקופת קולנוע האסונות של הסבנטיז, לא יכולת לגמור סרט בלי אירוע רב נפגעים.
הסרט: "28 יום אחרי", 2002. המגפה: וירוס שמכונה "זעם", שמתפשט באמצעות דם ורוק, תוקף שימפנזים שתוקפים בני אדם שפונים לתקוף בני אדם אחרים. החברה האנושית ליטרלי מתפרקת לגורמים כשבני אנוש דמויי זומבים קורעים לחתיכות את מה שנשאר מהציוויליזציה. התוצאה: סרטו של דני בויל מתרחק מפתרון כלל-עולמי ונשאר ברמת הפרט, סיפורם של ארבעה אנשים (נעמי האריס, כריסטופר אקלסטון, מייגן ברנס וברנדן גליסון) שמנסים לשרוד איכשהו. למגפה אין ממש סוף, ולסרט מצדו יש שלושה סופים אלטרנטיביים בדרגות חומרה משתנות שהופצו במהדורות הדי.וי.די שלו. בכל מקרה, מופת של אופטימיות זה לא.
"שחר המתים", 1978. המגפה: המתים מתעוררים לחיים בפורמט של זומבים בלי שום סיבה נראית לעין ובלי שום פתרון מלבד לרוץ מהר לכיוון ההפוך. הסרט מתמקד בחבורה של ניצולים שמתבצרת בתוך קניון, וברור שהזמן שלה הולך ואוזל. התוצאה: אמביוולנטית, וגם זה רק אם אתה אופטימיסט. כלומר כן, שניים מהניצולים אכן ניצלים, אבל זה לא שמשהו הולך לעצור את הזומבים. סרטו הקלאסי של ג'ורג' איי. רומרו לא סתם נהיה קלאסי; זה אחד מסרטי ההתפרצות/זומבים האפקטיביים בכל הזמנים (אפילו הרימייק שלו מ-2004, סרט הביכורים של זק סניידר, פשוט מעולה).
"זה בא בלילה", 2017. המגפה: שאלה טובה. יש לנו משפחה שמתבצרת בבקתה מבודדת ביער והדבר הראשון שקורה זה שסבא מת ממה שנראה כמו גרסת סרט אימה של שפעת. אנחנו למדים שזאת מגפה עולמית, אבל לא לומדים יותר מדי פרטים על המצב בכללותו - כי הדרמה כבר מתמקדת בבקתה, כשאב המשפחה (ג'ואל אדג'רטון) נותן לאדם זר להיכנס. התוצאה: טוב תראו, הרי בשביל זה באנו, ועדיין - תסתפקו ב"רע מאוד", כי יש סופים שלא לעניין לקלקל אפילו בסוף העולם. סרטו של טריי אדוארד שולץ עושה משהו שרבים אחרים ברשימה הזאת עושים, ואומר לנו שההישרדות שלנו תלויה ביכולת שלנו להישאר אנושיים ומאוחדים. וזה, בטח תסכימו, כבר ממש מלחיץ.