לא לנשום
מי היוצרים: פדה אלוורז ביים, וגם כתב את התסריט יחד עם רודו סייגז.
מה הסיפור: שלושה צעירים אבודים בדטרויט (ג'יין לוי, דילן מינט ודניאל זובאטו) חושבים שיהיה קל מאוד לשדוד בית של מבוגר עיוור וערירי (סטיבן לאנג) שאיבד את בתו בתאונת דרכים ומחביא בבית סכום כסף גדול במזומן. אין להם מושג עד כמה הם עומדים להסתבך, ומה באמת מחכה להם בתוך הבית.
כמה זה מפחיד: "לא לנשום" הוא יותר מותח מאשר מפחיד. מצד שני, יש בו רגעים מצמררים מאוד וגם מפתיעים.
למה מגיע לו להיות בעשירייה: האיש העיוור (הוא נטול שם לאורך הסרט) הוא אחד הנבלים הכי מוצלחים של השנים האחרונות. יש לדמות שלו פיזיות מוחשית ממש, כאשר הוא עובד עם חושים אחרים כדי לפצות על העיוורון, וההתנהלות הזו עוברת היטב מהמסך לצופים. הוא גם מצליח לעורר אמפתיה, ולבלבל אותנו כשלרגע לא ברור עם מי אנחנו אמורים להזדהות.
בינינו: יש בשלב מסוים עוד גילוי מחריד, שאחריו הסרט כולו מקבל תפנית מופרעת באמת, ולומר יותר מזה פשוט יהרוס לכם.
להתעורר מפחד
מי היוצרים: מייק פלאנגן ("השער", "שקט") ביים וערך, הוא גם כתב יחד עם ג'ף הווארד.
מה הסיפור: ילד מאומץ (מייקל טרמבלי, הרבה לפני שגילו אותו ב"חדר") ניחן ביכולת מופלאה: החלומות שלו מתרחשים במציאות בזמן שהוא ישן. כשיש לו סיוטים, ההורים המאמצים שלו (קייט בוסוורת' ותומאס ג'יין) צריכים להתמודד עם מפלצת אמיתית, ועם האובדן של בנם הביולוגי עליו עוד לא התגברו.
כמה זה מפחיד: יש כמה רגעים שמערבים פרפרים, יצור מבעית וילדים שמצליחים להיות מטרידים למדי.
למה מגיע לו: כי דרך אלמנטים של אימה הסרט הזה לא מפחד לדבר ממש על אובדן, להציג לנו דמויות מורכבות שהן לאו דווקא רעות או טובות באופן מוחלט ואפילו לרגש.
בינינו: החלומות והסיוטים קצת פשטניים, אבל הם מספקים מטאפורה נהדרת.
The Eyes of My Mother
מי היוצרים: ניקולס פס כתב, ביים וערך.
מה הסיפור: פרנסיסקה (בצעירותה – אוליביה בונד, כבוגרת – קיקה מגלהייס) חיה בבדידות בבית בכפר. לאחר טרגדיה גדולה היא מתחילה לקיים שגרה שכוללת תשוקות בלתי נשלטות וקטלניות, וצורך עז בחברה אנושית, למרות שהיא לא כל כך טובה בתחזוק מערכות כאלו. כל הטוב הזה מתרחש בשחור לבן.
כמה זה מפחיד: משהו בהתנהלות השלווה של פנסיסקה לאורך כל מה שקורה לה וכל מה שהיא עושה בהמשך יגרום לכם להרגיש רע.
למה מגיע לו: יש בסרט הביכורים של פס משהו רענן מאוד לז'אנר. זה סרט שכמעט ולא עובד על רגעים מקפיצים, אלא בונה שגרה מזעזעת ונכנס מתחת לעור.
בינינו: זה כבר הסרט השני ברשימה שעוסק בין היתר בהורות. יהיו עוד.
חדר מנוחה
מי היוצרים: ג'רמי שולנייר ביים וכתב.
מה הסיפור: חברי להקת פאנק (הכוללת את אנטון ילצין המנוח) מגיעים להופיע במקום הלא נכון, בזמן הכי לא נכון. הם מוצאים את עצמם כלואים בחדר שבו התרחש משהו נורא ואיום, ומהר מאוד מבינים שהם עלולים להיות הבאים בתור.
כמה זה מפחיד: קצת כמו "לא לנשום", גם זה סרט שהוא יותר מותחן משובח מאשר סרט אימה, אבל יש בו כמה רגעים אלימים ומפתיעים, כך שהוא הולך על התפר.
למה מגיע לו להיות: עלילה מהודקת שגורמת לכם לחוות את הרגעים מורטי העצבים יחד עם הגיבורים, שמנסים להיחלץ ממצב בלתי אפשרי. חוץ מזה, סר פטריק סטיוארט מגלם נבל ניאו נאצי קר רוח, וזה בהחלט מספיק.
בינינו: אפילו שהסרט יצא במקור ב-2015, ההפצות המסחריות שלו היו ב-2016, אז הרשינו לו להצטרף.
דרך קלוברפילד 10
מי היוצרים: דן טרכטנברג ביים, ג'וש קמפבל, מת'יו סטוקן ודמיאן שאזל ("וויפלאש", "לה לה לנד") כתבו.
מה הסיפור: מישל (מרי אליזבת' ווינסטד) מתעוררת אחרי תאונת דרכים במה שנראה כמו מקלט אטומי ביתי. היא מנסה להבין אם מי שמחזיק אותה שם ומטפל בה, אבל לא נותן לה לעזוב (ג'ון גודמן) באמת צודק ויש אוויר רעיל ומתקפת חייזרים בחוץ, או שהוא פשוט משוגע על כל הראש, ולמה, בעצם, הבחור הנוסף שנמצא איתה (ג'ון גלאגר ג'וניור) שוהה שם מרצונו.
כמה זה מפחיד: הקונספט בעיקר מפחיד, הסרט עצמו יותר מותח.
למה מגיע לו: למי ששכח, ג'ון גודמן מזכיר איזה שחקן נפלא הוא, וכמה הוא משכנע כשהוא מגלם דמויות שלוקח זמן לפענח מי הן ואיפה הן על הקו בין שפיות לטירוף. בנוסף, הסרט מצליח להחזיק מתח ולגרום לנו לתהות יחד עם הגיבורה על טיבם של הדברים לאורך רובו.
בינינו: אל תצפו להמשך ל"קלוברפילד", מדובר כאן במשהו בסגנון אחר לגמרי, וזה חלק ממה שמוצלח בו.
גאווה ודעה קדומה וזומבים
מי היוצרים: בר סטירס ביים וכתב את התסריט לפי הרומן של ג'יין אוסטין, והרומן שמשלב אותו עם זומבים של סת' גראהם סמית'.
מה הסיפור: מכירים את הרומן הקלאסי השנון של אוסטין? ראיתם את המיני סדרה עם קולין פירת' אי אז בעבר? עכשיו תדמיינו את אותו הסיפור, רק שהאחיות בנט יודעות לא רק לרקוד בנשף ולהתנהל לפי כללי הטקס, אלא גם לשלוף סכינים ולערוף ראשים, ומר דארסי (סאם ריילי) הוא צייד זומבים מדופלם בפני עצמו. שילוב שנשמע בלתי אפשרי, אבל הוא מבדר ולא פחות מכך, מצליח לשמור בגדול על העלילה וסיפורי האהבה של הרומן המקורי.
כמה זה מפחיד: לא מפחיד, בעיקר מצחיק ובכוונה, אלא אם כן אתם ממש נרתעים ממתים מהלכים.
למה מגיע לו: כי הוא מלא הומור ומצליח לשמור על עצמו כסרט פארודי מבלי להידרדר ולהפוך למגוחך.
בינינו: מי שאוהב את לנה הידי (סארסיי לאניסטר בשבילכם) ישמח לגלות אותה כאן בתור לוחמת ללא מורא. מי שאוהב את מאט סמית (דוקטור הו בשבילכם) ישמח לגלות אותו כאן בתור כומר מלהג ומטופש במיוחד.
דוגמניות ושדים
מי היוצרים: ניקולס וינדינג רפן ("דרייב") ביים, הוא גם כתב את התסריט יחד עם מארי לוס ופולי סטנהם.
מה הסיפור: דוגמנית חדשה וצעירה מאוד מגיעה לעיר (אל פאנינג) והדוגמניות הוותיקות יותר, בעל המוטל שבו היא שוהה (קיאנו ריבס) וגם המאפרת (ג'ינה מלון) חושקים ומקנאים בה, ביופי הטבעי ובנעורים החצופים שלה. היא מצידה מנסה להבין מי היא, מי היא רוצה להיות, ואיך שתי אלו יכולות להסתדר, אם בכלל. עם צבעוניות מרהיבה של גוונים ורודים וכחולים מהבהבים הסרט מתקדם אל מחוזות ביזאריים וגרוטסקיים במתכוון לקראת סופו.
כמה זה מפחיד: הוא מפחיד כמו וידאו ארט, פחות כמו סרט אימה. אבל כן, יש גם דם וגופות.
למה מגיע לו: הסרט זכה לביקורות צוננות או קוטלות ברובו, אבל למען האמת מדובר ביצירה קולנועית מרהיבה ויזואלית, עם משחק טוב ואולי גם עם רבע אמירה על ניצול של נשים והבל היופי. למרות טיעונים על עלילה לא ברורה, הסרט די מובן ברובו, הסיפור ברור, עד שכולו מתערער ומשתגע.
בינינו: אפשר להקפיא את רוב הסצנות בסרט הזה ולהפוך אותן לפוסטרים מרהיבים. אבל אל תעשו את זה עם הסצנה בחדר המתים בבקשה.
המכשפה
מי היוצרים: רוברט אגרס ביים וכתב. הוא גם מעצב ומעצב תלבושות, וזה ניכר לטובה.
מה הסיפור: תומאסין (אנה טיילור ג'וי) היא נערה מתבגרת ב-1603 באנגליה. בסיפור תקופתי, הכולל שימוש בשפה בסגנון המתאים, היא ומשפחתה עוברים תהליכים מפחידים ומוצאים את עצמם רדופים – על ידי יבולים שלא גדלים מצד אחד, ומשהו נוראי שאורב להם (ובעיקר לילדיהם) בתוך היער מצד שני. האמונה הדתית שלהם לצד גזירות הגורל מובילות אותם בדרך ייסורים אל אובדן וייאוש.
כמה זה מפחיד: זה תלוי כמה תיכנסו לאווירה. הוא יכול להיות מצמרר לפרקים.
למה מגיע לו: "המכשפה" הוא סרט שבונה עולם ומייצר אווירה בתוך העולם הזה. הוא מצטיין בכך, ופחות מעניין אותו לספר סיפור במובן ההוליוודי של המילה עם התרחשויות סיבתיות ברורות. למרות שהמטאפורה שבמרכזו שחוקה (התבגרות מינית של אישה כאלמנט זר ומבעית, אלא מה) – הטיפול בה מעניין ומרשים.
בינינו: כמו "חדר מנוחה", גם "המכשפה" הוא זנב מ-2015, מאותה סיבה. הוא חגג בפסטיבלים אבל ההפצה המסחרית שלו נעשתה בעיקר במהלך 2016.
כיבוי אורות
מי היוצרים: דיוויד פ. סנדברג ביים, אריק הייסרר ("המפגש") כתב.
מה הסיפור: מרטין (גבריאל בייטמן) ורבקה (תרזה פאלמר) מנסים להתמודד עם יישות מסוכנת שקשורה באופן כלשהו לאמא שלהם (מריה בלו). היישות יכולה לפגוע בהם ואפשר לראות אותה רק בחושך, מה שמוביל למשחקי תאורה מוצלחים, שהופכים את הגימיק לאלמנט מותח לכל אורך הסרט. בנוסף, העובדה שהאמא סובלת מדיכאון קשורה ליישות המדוברת והסרט מקבל ערך מוסף של דיון על יחסים מורכבים בין הורים לילדיהם.
כמה זה מפחיד: די מקפיץ, במיוחד אם רואים אותו בחושך, לבד.
למה מגיע לו: "כיבוי אורות" לוקח טריק אחד ומצליח לייצר בעזרתו סרט מעניין שלם, שאולי לא נכנס לעומקם של הדברים אבל כן מייצר חשיבה על הקשר בין אמא מזניחה אך גם פגועה לבין הילדים שלה.
בינינו: למי שמכיר את המלאכים הבוכיים של "דוקטור הו", הסרט הזה בשבילכם, כי היצור שבו פועל בצורה מקריפה ודומה.
הילד
מי היוצרים: וויליאם ברנט בל ביים, סטייסי מנר כתב את התסריט.
מה הסיפור: גרטה (לורן כהן) מגיעה מארצות הברית לבית פרטי גדול (או אחוזה קטנה) באנגליה, שם היא אמורה לעבוד כמטפלת. היא מגלה שההורים למעשה מטפחים בובה בגודל אמיתי, ומתייחסים אליה כאילו היא בנם שנהרג בשריפה. גרטה זקוקה לכסף ולמפלט ומשתפת פעולה בזמן שההורים נוסעים לחופשה. יחד עם בעל המכולת שהוא גם החתיך התורן שמביא לה מצרכים כל שבוע (רופרט אוונס) היא מנסה להבין אם היא מאבדת את זה, או שמשהו בבובה הזו בכל זאת חי.
כמה זה מפחיד: יש כמה רגעים מבהילים בהחלט.
למה מגיע לו: ההסבר המלא יהרוס את הסרט למי שעוד לא ראה, אבל בואו נאמר שהוא סרט חכם יותר ממה שהוא נשמע מהתקציר, שמשחק קצת עם הז'אנר והציפיות שלנו.
בינינו: בובות גדולות מחרסינה זה ממש מטריד. ממש.