כשאתה כותב על סרטים מספיק שנים, אין סוף לרשימות ולדירוגים - ומכאן שגם לקונפליקטים קורעי לב, משפטי שלמה של ממש - שתוציא תחת ידך. החל ב"סרטי הכלא הגדולים בכל הזמנים" ("המורד" בנקודות על "הפרפר"), עבור ב"העיבודים הכי טובים לסטיבן קינג" ("אני והחבר'ה" בנקודות על "חומות של תקווה") וכלה בהופעות שהכי חשבנו שהן מעולות עד שראינו אותן שוב אחרי מספיק שנים (וויליאם הארט ב"נשיקת אשת העכביש" בנוקאאוט על שאר העולם), יו ניים איט, יצא לי לדרג את זה. אבל הסרטים הכי עצובים? זה חדש.
אותגרתי בעניין הזה לפני יותר מחודש ומאז אני גורר רגליים, כי גיליתי שזאת כנראה רשימת הסרטים האישית והחושפנית ביותר שנתבקשתי למלא מימיי. אבל הנה היא בכל זאת, מצומצמת לשבע בחירות כי כמה אפשר, ומנומקת מהמקום היחיד שנימוקים לרשימה כזאת יכולים לבוא. 20 ס"מ דרומית לראש.
1) "קאובוי של חצות", ג'ון שלזינגר, 1969. בשנה הבאה ימלאו לו 50, והוא עדיין האסוציאציה האוטומטית שלי לצירוף המילים "סרט עצוב". זה ברומאנס (שקדם בעשרות שנים לביטוי, אבל בכל זאת), וככזה הוא היפה ביותר שניתן לדמיין: ג'ון וויט הוא ג'ו באק, לא הקאובוי עם הדורבנות הכי מחודדים בחווה, שמגיע מטקסס לניו יורק עם מחשבות להפוך לג'יגולו הכי מבוקש בעיר. דסטין הופמן הוא ריקו "ראטסו" ריזו, נוכל בשני סנט עם רגל דפוקה ושיעול כרוני שבהתחלה עובד על הטקסני המגודל ובהמשך נעשה לגמרי תלוי בטוב ליבו. ניו יורק הייתה קשה באלף סרטים, אבל ב"קאובוי של חצות" היא הקשה מכל. חברות גברית נגעה ללב באלף סרטים, אבל ב"קאובוי" היא המרגשת מכולן.
הזהרתי שזאת רשימה אישית, והאמת היא שהלב הרגשי של הסרט הזה נמצא מבחינתי בנתינה של ג'ו. נתינה שלוקח לה זמן להיוולד, אבל כשהיא צצה היא אבסולוטית ואינה תלויה בדבר. בשום דבר.
אולי בגלל שאני מיזנתרופ חשוך מרפא, אלטרואיזם אמיתי מרגש אותי אפילו כשהוא לא מתרחש במציאות. ו"קאובוי של חצות", עם הריאליזם המחוספס ששולט בו ואיכשהו גם עם הפסיכדליה שמתגנבת אליו מעת לעת, הוא בשבילי מופת של כתיבה, בימוי ומשחק של התכונה מעוררת ההשתאות הזאת.
2) "חיים של אחרים", פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, 2006. זה אפילו לא ממש סרט עצוב, לפחות לא לכל אורכו: הסיפור על איש השטאזי שרחמיו נכמרים על בני הזוג שהוא אמור לחקור - בני זוג שנחקרים על עוול בכפם, אלא שזה עוול רק אליבא דמזרח גרמניה - הוא מופת של חמלה, לאו דווקא של צער.
אבל זהו, שחמלה אמיתית היא עוד רגש שאני פשוט לא מסוגל לעמוד בפניו, והאלטרואיזם של איש השטאזי - וזה אלטרואיזם עם תג מחיר כמעט בלתי נתפס - הפך את היצירה העדינה והמיוחדת הזאת לחוויית צפייה בלתי נשכחת מבחינתי, מפני שזה כנראה הסרט היחיד אי פעם שבו העצב הלך והצטבר אצלי מדוד-מדוד, סצנה אחרי סצנה, והתפרץ רק ממש בשוט הסיום, או ליתר דיוק במשפט הסיום. אני אפילו יכול לספר לכם מהו וזה לא יהיה שום סוג של ספוילר: "זה בשבילי", אומר הגיבור שהקריב את עצמו למען זוג זרים, וזה פוצץ לי החוצה בכי מהסוג שבדרך כלל בא רק בנסיבות של החיים האמיתיים.
זמן קצר מדי לאחר שגילם את סוכן השטאזי גרד ויזלר, השחקן אולריך מיהה מת מסרטן. התפקיד שזיכה אותו באוסקר האירופי הפך לאחרון שלו, וזה מן הסתם לא מקליל את חווויית הצפייה ב"חיים של אחרים", אבל ממילא באנו לבכות.
3) "רקוויאם לחלום", דארן ארונופסקי, 2000. הסרט הזה מופיע ברוב רשימות "העצובים ביותר" שפורסמו בעולם בשנים האחרונות, וגם אצלי הוא פריט חובה. ארונופסקי יצר כאן גלריה של דמויות שכולן סובלות בדיוק מאותה הבעיה - התמכרות על פניה השונות - וצריך להיות עיוור כדי לא לראות לאן זה הולך בשביל כל אחת מהן. ודווקא בגלל שזאת טרגדיה קלאסית, כזאת שבה גם החטא וגם עונשו ידועים מראש, הסרט הזה עקר לי את הלב מהתושבת.
ג'ארד לטו הוא לכאורה הכוכב, אבל אלן בורסטין בתפקיד אמו המכורה לדיאטות ולטלוויזיה היא הדמות שאי אפשר לשכוח, והמועמדות לאוסקר שקיבלה על התפקיד הזה היא מהמוצדקות בתולדות התולדות. מוזיקה היא כמעט תמיד מרכיב קריטי במתכון של הסרט העצוב, ולצד עבודת הבימוי המהפנטת וההופעה של בורסטין, הפסקול מאת קלינט מנסל הוא מאלה ששנים אחר כך אני יכול לשמוע שני בתים ממנו ועדיין להרגיש את כל העצב שהוא הרקוויאם הזה.
4) "Lilya 4-ever", לוקאס מודיסון, 2002. יצא לי לכתוב עליו כאן בהרחבה ממש לאחרונה, אז בקצרה: ליליה (אוקסנה אקינשינה) היא נערה שנשארת לבד בשכונת ילדותה כשאמא שלה קמה ועוזבת לאמריקה, וכמובן שיש מי שמנצל את הילדה היפה שאין אף אחד בעולם שידאג לה. כלומר אף אחד חוץ מהשכן וולודיה, אלא שהוא ילד בעצמו ומה הוא כבר יכול לעשות נגד החרא שהעולם הזה מוצף בו.
"ליליה" הוא יצירה קשה, אולי הקשה ביותר ברשימה הזאת; אני לא יודע מה מידת הנכונות/יכולת שלכם לשים יד על סרט בן 16 דובר רוסית שיהרוג אתכם מבפנים, אבל במסגרת החוויות המטלטלות שהקולנוע יכול לספק לנו, זאת אחת המומלצות.
5) "הילדים של מחר", אלפונסו קוארון, 2006. את הנס של הסרט האדיר הזה אני יכול לתאר רק דרך נס מסרט אחר. אז ככה: למלחין ונגליס יש קטע בשם "Memories of Green" שלא נכתב במקור לפסקול שלו ל"בלייד ראנר", אבל שולב בו ומאז ומתמיד צלצל לי כמו הפיצוח המוזיקלי המושלם - לא של סתם "זיכרונות מירוק", אלא של הכיסופים לירוק של עולם שכבר אין בו ירוק. ואם שרדתם את הפיתול הזה, אז "הילדים של מחר" זה אותו דבר, רק עם עולם שכבר אין בו ילדים - ומה שקורה בו כשמשומקום, לראשונה זה שנים על גבי שנים, נולד בו לפתע תינוק אנושי למרות שזאת אמורה להיות נון-אופציה ביולוגית.
קלייב אוון נותן כאן תפקיד שרק ממחיש כמה מפוספסת הייתה שאר הקריירה שלו, עמנואל לובצקי עושה כבר כאן עבודה שמבהירה למה כיום הוא נחשב חד משמעית לאחד מגדולי הצלמים אי פעם, אבל "הילדים של מחר" הוא בראש ובראשונה קינה מופלאה של במאי ענק לעולם שבורח לנו בין הידיים.
6) "בלוז לחופש הגדול", רנן שור, 1987. לכאורה אין צורך בהסברים רבים, כי אחרי הכל זה סרט על חברים מהתיכון שמתגייסים ישר לתוך מלחמת ההתשה ואז קורה מה שקורה לחיילים במלחמות. מהבחינה הזאת, "בלוז" אכן היה עצוב כבר כשראיתי אותו עם יציאתו. אבל הוא ברשימה שנכתבת כעבור 31 שנים גם בגלל דברים שאין להם כלום עם מלחמות.
סרטו של שור אמנם מתרחש ב-1970, אבל הוא צולם בתל אביב של 1986. זאת העיר שנולדתי בה, ושור לא רק תפס אותה רגע לפני שהשתנתה אשכרה לבלי היכר, אלא גם שלח את הדור שלי לגלות חלק מוזנח ונשכח שלה: שפך הירקון הישן, שבעקבות הצפייה ב"בלוז" הפך להאנגאאוט של החבר'ה שלי בתיכון. עד היום אני זוכר את הצמרמורת הקולקטיבית שעברה בנו כשראינו שם את הגרפיטי "אהר'לה צודק", שמישהו ריסס על המגדלור הישן כמחווה לדמותו של אהר'לה, הפציפיסט של חבורת "בלוז".
המוזיקה מאת רפי קדישזון, התסריט מאת דורון נשר וההופעות הלא-מלוטשות ברובן של יואב צפיר, שחר סגל, דור צויגנבוים ושאר הבלוזים מתחברות לי היום לעצב רב רבדי - על הדור האבוד שהסרט הזה מדבר עליו, על הדור שלי שהיה אולי האחרון שחשב שארה'לה אכן צדק, ועל עיר שאני נורא אוהב לראות כמה היא התפתחה, אבל נורא מתגעגע לאיך שהיא הייתה פעם. כשתגדלו תבינו שזה לא סותר.
הזהרתי אתכם, זאת רשימה מאוד אישית. ואין יותר אישי מהסרט האחרון בה.
7) "אי.טי", סטיבן ספילברג, 1982. זה בכלל לא יורד אצלי לרזולוציות של סצנות. לא הרגע שבו גרטי (דרו ברימור) מתפרקת מול ניסיונות ההחייאה של אי.טי, לא הקטע שבו שאגת ה"לא" של מייקל (רוברט מקנוטון) מול הגרניום הנבול גולשת לתוך תחינת ה"אי.טי אל תלך" של אליוט (הנרי תומאס), אפילו לא הסוף שמטעה אותך לחשוב שהוא טוב עד שאתה תופס שיש כאן ילד שנפרד לנצח מהחבר הקרוב ביותר שהיה או שיהיה לו - שום דבר בחלקים של "אי.טי", מכמירי לב ומושלמים סיפורית וקולנועית ככל שיהיו, לא באמת מתחבר לשלם הרגשי שהוא הסרט הזה בשבילי.
הוא יצא כשהייתי בגיל הכי נכון, אז אולי אני מגיב אליו ככה פשוט כי הוא מזכיר לי אותי בגיל שמונה. הוא היצירה הכי אישית של הבמאי האהוב עליי, אז אולי הוא פשוט מחבר אותי כל כך חזק למי שתמיד היה מבחינתי המוצרט של תקופת חיי. והוא סרט על ילד שמוצא חבר, אז אולי זה זה, או המוטיב החשוף והפשוט של הלב האדום, או הרגע שבו המוזיקה של ג'ון וויליאמס מרימה, פשוט מרימה פיזית את האופניים והם ממריאים וחולפים על פני הירח וכל מי שהייתי וכל מי שאני - חולמני ונאיבי ורגשן וילדותי וחננה, מאוד מאוד חננה - נמצא פתאום על המסך מולי.
כנראה שזה כל זה ועוד קצת שבגללו אני בוכה כבר מהדקה הראשונה, בכל צפייה מחדש, והיו עשרות. עשרות. אני אפילו לא חייב לצפות בו; מספיק שמתגנב לי הוויליאמס כשאני רוכב בפארק ופתאום אני דומע בגלל סרט שאני אפילו לא רואה.
"אי.טי" הוא סרט על ילד בשם אליוט שמתמודד עם הגירושים של הוריו, שמוצא בדרך נס חבר שממלא בלבו בדיוק את החלל שנפער בו, שחווה עם החבר הזה הרפתקה שהיא אגדת הילדים המושלמת - ושנותן לכל זה ולחבר שלו ללכת, לנצח, כי אי.טי לא יכול להישאר ואליוט לא יכול לבוא. כשאני חושב עליו ככה, אז הנה הם שוב: חמלה, אלטרואיזם, חברות, ילדות. אולי אלה חדרי הלב של הסרט העצוב, או לפחות של הסרט שמעציב אותי.