"בית בגליל", סרט הביכורים של אסף סבן, עושה בדקות הראשונות שלו רושם של יצירה ממחלקת "כמו בחיים", תת-מחלקה "תסתכלו עליהם, תראו אותנו". זה בלתי נמנע, החל בשמו וכלה בשלד העלילתי הרזה שלו: יערה (נועה קולר) וגילי (אודי רצין) בונים, מילולית, בית בגליל. מתים לעזוב את המרכז בעקבות ההבטחה של איכות חיים, בתוך מירכאות או מחוץ להן. זה כל כך החלום הישראלי, שוב עם או בלי מירכאות, שבתחילתן של 80 דקות המסך המהודקות הללו באמת נדמה שאין כאן הרבה מלבד ריאליזם לוקאלי מאוד. אבל אם זה כל מה שהיה לסבן להציע, לא הייתם רואים כאן למעלה רביעייה שלמה של כוכביא. לא ממני: "כמו בחיים" זאת בעיניי לא מחמאה לסרט אלא סיבה להתרחק ממנו, כי בשביל חוויה שבערך מזכירה חיים, יש לי את החיים שלי, ובשביל לראות אותי קניתי מראה. אלא ש"בית בגליל" מציע הרבה יותר מזה. יש לו קולקציה שלמה של ערכים מוספים, וסבן נבון מספיק ומעודן מספיק בשביל להשאיר אותם ברמת הסאבטקסט. הניואנס.
אז יערה וגילי בונים בית בגליל. היא בת ממשיכה ביישוב קהילתי נטול השם, אבל אפילו היא צריכה לצלוח ועדת קבלה רק כדי שפועלים ערבים יבנו לה בית חלומות במקום שבו אין להם שום סיכוי להתגורר. אם "בית בגליל" היה עוסק ישירות באבסורד הזה, סביר להניח שהוא היה בלתי נסבל. אבל לא, סבן בכלל לא עוסק בזה. הוא פשוט מראה לנו כמה נקודות - פועלים ערבים, ועדת קבלה, בדיחה אחת של יערה על מה שמותר ואסור להגיד לאותה ועדה - ומשאיר לנו לחבר אותן. או לא לחבר, שגם זה חלק מחוכמת הניואנס, כי כל הקטע בערך מוסף זה שהוא מוסף. הבחנת? הרווחת. לא הבחנת? אין דבר.
בדיוק באופן הזה, בשיטת "חבר את הנקודות אם בא לך", "בית בגליל" מצליח לגעת באינספור נושאים ודימויים שהתעסקות ישירה בהם הייתה בוודאי גסה מנשוא. למשל, האלגוריה שבין יסודות הבית ההולך ונבנה ליסודות המתערערים של היחסים בין יערה וגילי. למשל העובדה שבעבר של יערה יש בחור שהוא "האחד שחמק", ואילו בתודעה של גילי יש איזה מקום ילדותי שחי על פנטזיות מיניות טינאייג'ריות. או קנאת הסופרים שהוא חש כלפי חבר-מתחרה שכאילו מכר את נשמתו לשטן, אבל תכלס הבעיה של גילי (ורגע, אולי גם של יערה?) היא שהלוואי עליו שהשטן יקנה גם את שלו. והחלומות שהיו לשניים האלה לפני שבאה המציאות. והקושי שלהם לקבל לא רק את מה שהם נהיו, אלא גם את מה שהם כבר לא יהיו עכשיו כשאמצע החיים כבר מעבר לפינה. ככה זה נמשך, עם המון דברים שאנחנו לומדים על בני הזוג ושהופכים אותם לדמויות סופר-ספציפיות. ודמויות ספציפיות הן לעולם לא רק מייצגות, שזה בדיוק מה שמציל את בית בגליל מאותו "תראו אותנו" מטרחן, כי כל הסיפור כאן הוא לראות אותם. את השניים האלה שאולי מזכירים לנו את עצמנו, אבל יש להם עולם וסיפור וחרא משל עצמם.
סאבטקסט הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לשחקן, ואין פלא שכל חברי האנסמבל הקטן של סבן מביאים את מה שמכונה בספורטאית ה-A game שלהם - כלה בהופעות קצרצרות ומצוינות (בדגש על ישי גולן, ליאורה ריבלין וג'וי ריגר) והחל בשני התפקידים הראשיים. רצין מצליח לצאת חביב מתפקיד כפוי טובה, כי הרי אף גבר בדיוני או אמיתי מעולם לא יצא טוב מסיטואציית "בנה זאת בעצמך", ולגבי קולר - טוב, זה לא פלא שהיא כרגע אחת השחקניות העסוקות בישראל. אני תמיד מרגיש צורך להוסיף גילוי נאות כשאני כותב עליה, כי היא בכל זאת בילתה די הרבה שעות באמבטיה אחת עם הבת שלי, אבל בין האופיר על "לעבור את הקיר" והשבחים על "להעיר את הדב", נדמה לי שיש די הוכחות באשר ליכולות המשחק-מול-מצלמה שלה.
כן, זה סרט על זוג שבונה בית, אבל בלב הרגשי שלו יש אישה שחוזרת אל נוף ילדותה ומנסה לבנות את חייה היכן שהיא נולדה והוריה מתו - וכל זה כשהיא עצמה בהריון. עם כל המטען הרגשי הזה, כל הצרות הבלתי נמנעות של בניית בית וכל מה שהוזכר לעיל, יערה נושאת על כתפיה ובין שיניה הרבה יותר מכפי שניתן לעבד ב-80 דקות מסך. אבל בזכות מדיניות הסאבטקסט של סבן והכישרון של קולר - אין, הבחורה הזאת פשוט לא מסוגלת לזייף - אנחנו מקבלים דמות נהדרת, מרתקת, במקום אחת שקורסת תחת המשקל של עצמה.
ב"בית בגליל" אין קולנוע גדול, אבל יש בו כתיבה מצוינת ואי-כתיבה אפילו יותר מצוינת. אסף סבן יודע כבר בסרט הביכורים שלו מה *לא* לעשות, איפה לא ללחוץ; כמו מבקר מסעדות שחותם ב"אחזור לכאן", מבקר הקולנוע הזה חותם ב"שייאללה, אני כבר מת לראות את הסרט השני שלו".