קרטיס הנסון מת. 19 שנה אחרי שקנה מקום בנצח עם "סודות אל-איי", הבמאי יליד רינו מת בגיל 71 במה שמוגדר "נסיבות טבעיות", למרות שסבל בשנים האחרונות מאלצהיימר. ובמותו ציווה לנו לזרוק לפח את תיאוריית האוטר.

אין תלמיד וסטודנט לקולנוע שלא נתקל בצירוף המילים הזה, או בניסוח המקורי, "פוליטיקת האוטר". אם התמזל מזלכם ללמוד מקצוע אמיתי, אתקצר זאת כך: המבקרים של כתב העת "מחברות הקולנוע", הזרוע התיאורטית של מה שהפך לגל הצרפתי החדש, הגיעו בשנות ה-50 של המאה הקודמת למסקנה שהבמאי הוא הקול היצירתי האחד והיחיד שעולה מסרט נתון. כלומר, למרות שהמון אנשים עובדים על כל סרט, הבמאי הוא-הוא היוצר או "המחבר" (Auteur בצרפתית, Author באנגלית). מכאן שאם מדובר בבמאי טוב, ביוצר טוב, נוכל להבחין בטביעת האצבע הייחודית שלו בכל אחד מסרטיו. פרנסואה טריפו, במאי כביר עם קול ייחודי בפני עצמו, היה הדובר הכי נמרץ של התפיסה הזאת.

"מחברות הקולנוע", שבו כתב טריפו לפני שעבר לזרוע המבצעת עם "400 המלקות", אכן סימן אוטרים שענו בדיוק לקריטריונים – אורסון וולס למשל, וגם אלפרד היצ'קוק, שלמעשה זכה אז לראשונה להתייחסות רצינית מצד הביקורת. רק על זה מגיע קרדיט עצום לטריפו ושות', אלא שתאוריית האוטר גורסת בעצם שסגנון אישי ניתן לזיהוי הוא הקריטריון היחיד שמפריד בין הנערים והגברים, היוצרים הגדולים והבמאים הבינוניים. אז איך אנחנו מסבירים את קרטיס הנסון?

הביטוי All over the place נולד כדי לתאר את הפילמוגרפיה של הנסון. סרט גנגסטרים מורכב כמו "סודות אל.איי" לצד אגדה אורבנית/מוזיקלית כמו "8 מייל", דרמת הרפתקאות ביוגרפית-ימית כמו "הגלישה הגדולה במאווריקס" (סרטו האחרון, מ-2014) לצד סרט הטלוויזיה "גדולים מכדי להיכשל", תיעוד כמעט יבש של המאורעות שקדמו למשבר הכלכלי של 2008. וגם מותחן האימה הצ'יזי "היד שמנענעת את העריסה". ו"נערי פלא", סרט עדין וייחודי על ההתבגרות המאוחרת של פרופסור סטלן. "נהר הפרא" אולי יזכיר לכם את "מאבריקס" כי גם הוא הרפתקה במים, אבל אז יבואו משומקום המותחן "מחלון חדר מיטות", הקומדיה הרומנטית "בנעליה" ודרמת הפוקר "המזל שלך". כאמור, אול אובר דה פלייס. ולא רק מבחינה נושאית: גם סגנונית אין שום קשר בין הנסון אחד למשנהו.

הפילמוגרפיה של הנסון הייתה מסתדרת עם התיאוריה של טריפו לו רק היה המנוח חרא של במאי, אלא שלפחות ארבעה מסרטיו – "סודות אל-איי", "נערי הפלא", "גדולים מכדי להיכשל" ו"8 מייל" – נעים בין הטוב מאוד למצוין. אז לא, קרטיס הנסון לא היה אוטר בשום אופן ש"מחברות הקולנוע" היו מסכימים עליו, אבל הוא עדיין היה במאי מוכשר שהשאיר אחריו עיזבון אמנותי מרשים. ובכן, מה הקטע?

דוגמטיות, זה הקטע. התעקשות לתחום אמנות למותר ואסור, נכון ולא נכון – זה עוד קטע. לורנס קסדן עשה רצף נפלא של סרטים שונים לחלוטין בכל רמה אפשרית – שונים כמו המותחן "כחום הגוף", הדרמה "החברים של אלכס", המערבון "סילבראדו" והמלודרמה "תייר מזדמן" – וזה לא מנע ממנו להיות אחד היוצרים המשפיעים של שנות ה-80. זאת רק דוגמה אחת כמובן, ורק מתיקיית "אנשים שהיו גדולים באייטיז" אפשר לשלוף כאן עוד מלאי שלם של במאים שלא היו אוטרים בהגדרה ועדיין היו פשוט נהדרים – ר' רוב ריינר, אם לשלוף דוגמה כמעט מובנת מאליה.

העניין היא שתיאוריית האוטר הפכה לקונצנזוס גם בקרב אנשים שלא שמעו עליה. מאז אמצע המאה שעברה, במאים לא רק נתפסים כאמנים אלא גם מצופה מהם להתביית על טביעת האצבע המפורסמת. אבל מה לגבי יוצרים שלגמרי משתנים על הדרך, כמו דיוויד קרוננברג? ומה עם בריאן דה פלמה, שתמיד עובר דרך גלאים באמצעות טביעת אצבע של במאי גדול אחר, בדרך כלל היצ'קוק?

כן, ודאי, יש במאים גדולים שתיאוריית האוטר נתקיימה בהם ממש על האות. אבל מה נגיד על פרנסיס פורד קופולה, שהיה אוטר מובהק אחד בסרטי "הסנדק" ואלף אוטרים שונים בסרטיו האחרים? או טים ברטון: כן, לאיש יש בהחלט טביעת אצבע מזוהה וייחודית, אבל האם במקרה שלו זאת לא דרך מנומסת לומר שהוא עושה את אותו סרט מאז אמצע שנות ה-80?

קרטיס הנסון מת, והוא זוכה היום להספדים בכל אתרי התרבות המרכזיים פשוט מפני שהוא ביים את (וזכה באוסקר על) "סודות אל-איי". ההספדים האלה היו מגיעים לו גם אילו זאת הייתה התרומה האחת והיחידה שלו להיסטוריה הקולנועית, וטוב שכך, מפני שאין מדד לעבודה של אמן זולת העבודה עצמה – ואם יצירה אחת שלו התנחלה בלבבות הקולקטיביים, אז דיינו ודיו.

סרט טוב הוא סרט טוב. יש מה להגיד לזכותו של הבמאי הזיקיתי שתמיד מתאים את עצמו לחומר שמולו ולא מתיימר בכלל לייצר סגנון אישי, ויש מה לומר לגנותו של האוטר המובהק, שתמיד נמצא במרחק צעד וחצי מההגדרה של מאנייריסט. בשתי מילים, עזבו תיאוריות. תנו לנו סרטים.