אנחנו כל כך לא הולכים לנהל עכשיו את הדיון בשאלה "האם": זה עניין אמפירי ש-1999 הייתה השנה הכי גדולה בתולדות הקולנוע האמריקאי. בעוד שאפשר להתווכח על שנות-אוסקר גדולות יותר (למשל 1976, עם "כל אנשי הנשיא" נגד "נהג מונית" נגד "רשת שידור" נגד "רוקי") או על קיצים קולנועיים פוריים יותר (נגיד, תראו את 1982: "אי.טי", "פולטרגייסט", "טרון", "היצור", "מקס הזועם" ו"קונאן הברברי"), לא הייתה וספק אם תהיה שנה כמו 99'. זה לא רק הכותרים, אלא גם האופן שבו הם התקבלו; זה לא רק מה שחשבנו עליהם בזמן אמת, אלא גם חיי המדף שלהם.
הסרט שהכניס הכי הרבה כסף בשנה שאנחנו חוגגים לה 20 היה "מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום", והוא היה יוצא מן הכלל בשלושה מובנים: ראשית, הוא היה גרוע. שנית, הוא היה המשכון (טכנית פריקוול, אבל זה לא משנה לצורך העניין). שלישית, הוא היה להיט-לרגע. ואם יש דבר שמאפיין את 1999 זה ערימה שלמה של סרטים שהפכו לתופעות בדיליי או כנגד כל הסיכויים. "החוש השישי", שסיים את השנה במקום השני במונחי הכנסות, הוא דוגמה מובהקת אחת; בעוד שסופ"ש הפתיחה שלו היה בינוני ומטה (הוא מדורג רק במקום ה-630 בטבלת סופ"שי הפתיחה של כל הזמנים), הוא עדיין בטופ-100 של הסרטים המכניסים ביותר בארה"ב אי פעם. סרט אימה אחר, "פרויקט המכשפה מבלייר", פחות או יותר המציא את ז'אנר ה"פאונד פוטג'" (אתם יודעים, "תיעדנו את זה בזמן שנמלטנו מזה") וגרף 140 מיליון דולר בארה"ב בלבד. התקציב שלו? 60 אלף דולר.
כסף זה הכל בחיים, אבל ב-99' היו גם סרטים שהתנחלו בדיליי בלבבות, לא רק בכיסים. בעוד שזוכה האוסקר "אמריקן ביוטי" מצא קהל ושבחים ממש מיד, "מהומה במשרד" ו"ענק הברזל" - שניהם מהפילמוגרפיה של ג'ניפר אניסטון, משום מה - נהפכו לקלאסיקות זמן רב לאחר שירדו מהמסכים (בהצלחה מינורית במקרה של השני ואי-הצלחה מוחלטת של הראשון). אפילו "המטריקס" לא היה אינסטנט-משפיע: הוא נהפך לתופעה של ממש רק כשהופץ במהדורות ביתיות, מה שמסביר למה המשכיו המשוקצים צצו רק כעבור ארבע שנים, ב-2003.
"מועדון קרב". "נוטינג היל". "מגנוליה". "להיות ג'ון מלקוביץ'". "גרין מייל". "עיניים עצומות לרווחה". "הכישרון של מר ריפלי". "10 דברים שאני שונאת אצלך". "המקור". "בואו נדבר על זה". "פייבאק". "כיבוש הגלקסיה". "בחירות או לא להיות". הוסיפו את הנ"לים ותראו בעצמכם: כמות בלתי נתפסת של אינסטנט-קלאסיקות, סרטי פולחן, יצירות משנות-ז'אנר וסתם יצירות מופת. אז לא, באמת שאין שאלת "האם", אבל ברור שיש שאלת "איך". ויש לפחות שבע תשובות טובות לשאלה איך 1999 הפכה ל-1999.
1) זה התסריטים. מבט על 20 הסרטים המכניסים ביותר משנת הבציר 1999 חושף נתון שהיום נראה תלוש לחלוטין מהמציאות: רק ארבעה מהם היו סרטי המשך, אף אחד מהם לא היה סרט גיבורי-על ורק אחד היה רימייק (וזה "המומיה", שהמקור שלו הופץ ב-1932, הרחק מהזיכרון הקולקטיבי של הצופים). שאר ה-15 היו פרֶש. חלקם התבססו אמנם על יצירות קיימות ("טרזן", "סטיוארט ליטל", "גרין מייל"), אבל רוב הקלאסיקות המזוהות ביותר עם השנה ההיא היו תסריטים מקוריים.
התסריטים היו כל כך מוצלחים שהם שינו משהו מהותי בתפיסה ההוליוודית: פתאום יכולת ליצור להיט ענק בלי כוכבי ענק. אם חמשת הסרטים המכניסים ביותר של 1997 התהדרו בשמות כמו לאונרדו דיקפריו, וויל סמית, ג'ים קארי והריסון פורד - וב-98' ברוס ויליס, טום הנקס, קמרון דיאז ואדם סנדלר - הרי שאפילו בסרט המכניס ביותר של 99', "אימת הפנטום", לא היה שום סופרסטאר בקאסט. נכון שוויליס עזר מאוד למכירת הכרטיסים של "החוש השישי" (ואותו הדבר נכון לגבי מייק מאיירס ב"אוסטין פאוורס: המרגל שתקע אותי"), אבל סרטים כמו "אמריקן ביוטי", "10 דברים שאני שונאת אצלך" ובוודאי "פרויקט המכשפה מבלייר", הפכו לתופעות תרבותיות בלי עזרה מהכוכבים. אפילו "המטריקס" נתפס בשעתו כסרט שהצליח למרות קיאנו ריבס ולא בזכותו; הלהיט האחרון שלו, "ספיד", היה כבר בן חמש כשהכרנו את ניאו ומורפיאוס והגלולה האדומה.
2) זה הכסף. הוליווד היא עיר של טרנדים, והטרנד בסוף המילניום הקודם היה "סרטי בוטיק". זה לא נולד ב-1999; כבר באמצע העשור הפכו שני הסרטים הראשונים של קוונטין טרנטינו, שתי יצירות אינדי מובהקות, לבוננזות קופתיות וביקורתיות שהגדירו את העשור כולו. תעשיית הסרטים תמיד ידעה לייבא או לנכס הצלחות ממקומות אחרים, ובניינטיז ראינו שלושה אולפנים גדולים - סוני, פוקס ופרמאונט - שהקימו מחלקות בוטיק בניסיון להביא הביתה את מה שהצליח כל כך אוף-הוליווד (שתיים מהחברות, "פוקס סרצ'לייט" ו"סוני פיקצ'רז קלאסיקס", עדיין קיימות ומשחקות תפקיד משמעותי בתעשייה. "פרמאונט ונטג'" מתה ב-2013).
כל זה לא היה קורה ללא רווחה כלכלית שמאפשרת לקיחת סיכונים קופתיים, ו-1999 - שלהי הכהונה השנייה של ביל קלינטון, שנתיים לפני 9/11 ורגע לפני שהבועה של ההייטק עשתה מה שעושות בועות - באה בסיומו של סטרץ' מוצלח להפליא בכלכלה האמריקאית. כך שתכל'ס, פשוט היה מימון לכל מיני גחמות כמו "תסריט טוב" ועוד לא-סיבות להפיק סרטים בימינו אנו.
3) זאת האווירה. ב-1996 הוציא אמן הטריפ-הופ טריקי את האלבום "Pre-millennium tension" או "מתח טרום-מילניום". זאת הייתה הגדרה מדויקת להפליא להלך הרוח במערב לקראת סוף הניינטיז, הלך רוח שהביטוי הזכור ביותר שלו היו החששות מ"באג 2000", אותה אפוקליפסת מחשוב שמעולם לא התרגשה עלינו.
"מועדון קרב", "המטריקס", "מגנוליה": שלוש הקלאסיקות הכל כך שונות הללו היו לטעמי שלושה ביטויים מובהקים של אותו "מתח טרום-מילניום". כל אחד מהסרטים האלה טיפל בדרכו באיזו תחושה סוף-עולמית; "המטריקס" אפילו הגדיל לעשות וכלל את המשפט ש"באיזושהי נקודה בתחילת המאה ה-21, כל האנושות הייתה מאוחדת בחגיגה". זה לא היה חזון אחרית הימים; זאת הייתה נבואת זעם שסימנה את הזחיחות האנושית כמצע שעליו נולדה הדיסטופיה המטריקסית.
מאז 2001 היו לאמריקה ולעולם מעט מאוד סיבות "להתאחד בחגיגה". ב-1999 הייתה תחושה של מסיבה שאוטוטו נגמרת, וזה לא רק עשה יופי של סרטים, אלא גם היה נכון ביותר מובנים משהייתי רוצה לזכור.
4) זאת הטכנולוגיה. היום זה מובן מאליו, אבל ל"פרויקט המכשפה מבלייר" היה אתר אינטרנט. זה כשלעצמו היה עדיין סוג של חידוש, אבל מה שבאמת היה חסר תקדים זה התוכן: במובנים רבים, סרט האימה זעיר התקציב היה הדבר הוויראלי הראשון שיצא מהוליווד. האתר הצליח לבלבל ולסקרן בו בזמן, עם תחושה ש"המכשפה מבלייר" היא אגדה או אגדה אורבנית או סיפור אמיתי או שמא בכלל סרט, וזה הספיק כדי ליצור ציפייה עצומה, לגמרי לא פרופורציונלית לתקציב המגוחך.
בסך הכל שנה אחת לפני זו שלשמה התכנסו, הדי.וי.די הוכתר למוצר הטכנולוגי שאומץ במהירות הגבוהה ביותר בעולם. מה שהאייפון היה ל-2008, פורמט הווידאו החדש היה ל-1998. סרטים כמו "המטריקס", "מועדון קרב" ו"מהומה במשרד" (לצד "ביג לבובסקי" ו"פחד ותיעוב בלאס וגאס" מ-1998) היו המרוויחים המידיים מהטכנולוגיה החדשה; מעמד הקאלט שלהם לא נולד על המסך הגדול אלא בספריות הווידאו ובווידאומטים. רק כדי לסבר את האוזן, הדיו.וי.די של "מהומה במשרד" נמכר בשישה מיליון עותקים. הסרט הזה, בדיוק כמו "מועדון קרב", היה כישלון בקופות בארה"ב שגורלו התהפך בבית הקולקטיבי שלנו. "המטריקס" מצדו היה הצלחה יפה שהפכה לתופעה של ממש כשהגיעה לסלון.
"המטריקס", עם אפקט "זמן הקליע" שלו והשימוש המדוד ב-CGI, הוא גם הדוגמה הטובה ביותר להיבט השלישי שבו הטכנולוגיה עזרה ל-1999 להפוך ל-1999. זה היה רגע מאוד ספציפי שבו עדיין צילמו בפילם, אבל כבר השתמשו באופן נרחב בטכנולוגיה הדיגיטלית שהבשילה עוד ב-1993, עם "פארק היורה". בעשור העוקב יתחילו להגזים עם זה, אבל ב-99' עוד ראינו תעשייה שמשתמשת באפקטים ממוחשבים (ובאנימציית מחשב, כמו ב"צעצוע של סיפור 2" שעדיין לא הזכרתי מרוב סרטים בלתי נשכחים) כדי להראות לנו דברים שמעולם לא ראינו. מדהים כמה מהר זה הפך ללהראות לנו דברים שכבר ראינו מיליון פעם, אבל עזבו עכשיו.
5) זה השיווק. 1999 הייתה שעת האפס של הטריילר כפי שאנחנו מכירים אותו. כשג'ורג' לוקאס שחרר את הטיזר הראשון של "אימת הפנטום", אנשים נעמדו בתור ל"המצור" עם ברוס וויליס רק מפני שפורסם שהוא יוקרן לפניו (האמת היא ש"המצור" היה סרט סביר פלוס, אבל זה לא עניין אף אחד. כולם רצו לראות את אנקין סקייווקר [וקיבלו את ג'אר ג'אר בינקס, אבל שוב, עזבו עכשיו]).
אם הטריילר של "הפנטום" יצר מיני-היסטריה, הרי שהטיזר של "המרגל שתקע אותי" יצר אירוע של ממש. זה אפילו לא היה טריילר במובן המקובל של המילה אלא מיני-סרט שהופק במיוחד ושיחק בדיוק על ההייפ סביב "אימת הפנטום" כדי לקדם את הפרנצ'ייז ע"ש אוסטין פאוורס.
החשיבות של טיזר מוצלח במהלך הקידום של סרט היא כיום ממש מובנת מאליה, אבל ב-1999 - שש שנים לפני יוטיוב, רק כדי למקם בטיימליין הטכנולוגי - טריילר ויראלי היה חתיכת חידוש.
6) זה הגברים. ליתר דיוק, זאת הסמרטוטיות הגברית. תחשבו על זה: קווין ספייסי מגלם ב"אמריקן ביוטי" גבר ש"מאונן במקלחת, וזה עוד השיא של היום שלי"; "מהומה במשרד" נסוב סביב חבורה של לוזרים שהכי רגע-מאצ'ו שלהם הוא לינץ' במדפסת; נקודת המוצא של "מועדון קרב" היא גבר כל כך עלוב שהוא ממציא לעצמו אלטר-אגו שנראה כמו בראד פיט (ואם תחשבו על הפיי-אוף, זה סרט שגם בסופו מציע אפס עתיד לגבריות בפרט ולאנושות בכלל); ואילו "מגנוליה" נראה כמו אוסף של הגברים העלובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, מהשוטר שמאבד את האקדח שלו ועד הדושבג שצועק מול אולם מלא דושבגים-בשאיפה את השורה "כבדו את הזין ואלפו את הכוס".
מצבן של הנשים בקולנוע לא היה טוב יותר ב-1999 ממה שהוא היום. מאחורי הקלעים וגם על המסך, הוא כנראה היה יותר גרוע. אבל יש לפחות משהו אירוני - או, לא יודע, מאזן? מעודד? מדכא? - בכך שגם הדיון בגסיסת הגבר הישן היה חלק מעולמנו התרבותי כבר אז, ושלפחות למשך שנה אחת יצאו מזה אחלה של סרטים על חרא של גברים. אז אולי אירוני היא בכל זאת המילה שחיפשתי.
7) זה הבמאים. האחים (כיום האחיות) וואשובסקי פרצו ב-1996 עם "קשורות". דיוויד פינצ'ר התבסס באמצע שנות ה-90 עם הרצף של "שבעה חטאים" ו"המשחק". סם מנדס היה במאי תיאטרון מוערך, ספייק ג'ונז עשה בעיקר קליפים. פול תומאס אנדרסון כבר היה אחרי "לילות בוגי", פרנק דרבונט כבר עשה את "חומות של תקווה" (עוד סרט שהצליח הרבה יותר בבתים מאשר בקופות), ואילו מ. נייט שאמלאן לא עשה כמעט כלום. העובדה שהנ"ל קיבלו אורות ירוקים ל(בהתאמה) "המטריקס", "מועדון קרב", "אמריקן ביוטי", "להיות ג'ון מלקוביץ'", "מגנוליה", "גרין מייל" ו"החוש השישי" מעידה על המקום המאוד מסוים שבו נמצאו האולפנים ההוליוודיים ערב המילניום. העניין לא היה הרקורד המוכח שלך (לצורך העניין, מה לקומדיית פורנו כמו "לילות בוגי" ולדרמה קליידוסקופית כמו "מגנוליה"? מה למותחן עתיר לסבו-שיק על שתי שודדות וליצירת מד"ב דיסטופית שבה האדם הוא בטרייה?), אלא מהי מידת ההתאמה המשוערת של כישרון עולה X לתסריט מגניב Y.
זה מתקשר הן לשפע הכספי היחסי והן לטרנד של "סרטי הבוטיק", אבל הבמאים של 1999 הם דיון נפרד, וכאן יש לא מעט מזל. כמו בתחילת שנות ה-70, ימי "ניו הוליווד" שהפציצו אותנו בבת אחת עם סטיבן ספילברג ומרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה וג'ורג' לוקאס - יוצרי הקולנוע הראשונים שגדלו דווקא על טלוויזיה - כך בסוף שנות ה-90 היה דור של במאים בשלים או בשלים למחצה שגדלו על VHS ורק חיכו להזדמנות לעשות משהו גדול. כרגיל בדברים האלה, חלקם הוכחו כאקדחים עם קליע אחד בקנה. אבל הקרדיט על המפץ של 99' מגיע בראש ובראשונה ליוצרים. רק אחר כך לטכנולוגיה שאפשרה להם ליצור ולקדם את סרטיהם, או אפילו למשוגעים שמימנו אותם.