לפני כשנתיים נרשמה תעופה רבתי של מבקרי קולנוע בארץ ובעולם על "Bone Tomahawk", סרט שבא ליטרלי משום מקום והפך לאחד מלהיטי האינדי של השנה הקולנועית 2015. יצא לי לכתוב בשבחו כשהוא שודר ב-yes, הפלטפורמה היחידה שאפשרה לצפות בו בישראל. זה היה סרטו הראשון כבמאי של אחד סטיבן קרייג זאהלר, והשנה הגיע השני. קוראים לו "מהומה באגף 99" והוא לא היה אמור להיות גדול, כי אתם מכירים את זה: עשית אחד טוב כשאף אחד לא שמע עליך, אבל אז כולם שומעים עליך והקסם פשוט לא עובד בפעם השנייה מרוב ציפיות (של הצופים) או מרוב אגו (של הבמאי). מה שהופך את "מהומה באגף 99" לשתי הפתעות בסרט אחד, כי ראשית, הוא פשוט גדול. ושנית, אני מניאק בן שושלת של מניאקים אם תצליחו לנחש משהו על האופי של 20 הדקות האחרונות על סמך 20 הדקות הראשונות.
לא אחשוף כאן כמעט שום דבר בקשר ל"אגף 99". כל מה שאתם צריכים לדעת זה שבהיכרות הראשונה שלכם עם הגיבור, בראדלי תומאס (וינס ווהן), תראו חתיכת ווייט-טראש עם צלב ענק על החלק האחורי של הקרחת שמאבד את מקום העבודה שלו ובערך שתי דקות אחר כך נכנס עם אשתו (ג'ניפר קרפטנר) לעימות שמעורר את הרושם שהוא עומד להכות אותה. עכשיו, נכון שקוראים לזה "מהומה באגף 99" וצריך ללקות בסתמת כרונית כדי לא להבין שאיכשהו ומתישהו יהיה בסרט הזה בית כלא, אבל כל קשר בין זה לבין הפתיחה - כאמור, שושלת של מניאקים וזה.
בדיוק עמדתי לספר לכם על "אגף 99" כאחד מהסרטים האלה שלעולם לא יוקרנו על מסך גדול בישראל ושומה עליכם למצוא דרך לצפות בהם בכל זאת, אבל כנראה שזה פשוט שבוע של בשורות טובות, כי דבר ראשון -פסטיבל אוטופיה, שלהזכירכם עמד השנה על סף הכחדה, קם לתחייה כעוף החול ויתקיים בחנוכה במהדורה מורחבת: בתאריכים 10-11.12 ייערכו אירועים שונים של הפסטיבל במגוון אתרים בתל אביב, וב-12-16.12 הוא יגיע לסינמטק העירוני. ואני מקווה שכבר הבנתם ש"מהומה באגף 99" יהיה אחד מהסרטים שיוקרנו שם, כי אחרת אנחנו צריכים לעבוד על התקשורת בינינו.
"אגף 99" הוא בהחלט לא הדבר היחיד ששווה לצאת בשבילו מהבית בין סופגנייה לעוד סופגנייה. בין היתר יוקרנו בפסטיבל אוטופיה "זה בא בלילה", שהתפעמתי ממנו עוד בתקופה שלא הייתה שום סיבה לחשוב שהוא יוקרן על מסך גדול בישראל, ואני ממליץ בחום לשים עין גם על "Prevenge" - סרטה של אליס לואו, שגם מככבת, על הריונית שיוצאת למסע הרג בהוראת פרי בטנה (זה פחות קומדיית אימה מאיך שזה נשמע, אבל זה גם ממש לא בקטע של זוועות מחרידות אם תהיתם). גם "דייב עשה מבוך" של ביל ווטרסון, על אדם שהולך פיזית לאיבוד בתוך מבוך מקופסאות קרטון שהוא עצמו בנה בסלון שלו, שווה את תשומת הלב שלכם, ובקטע נוסטלגי מומלץ לפקוד את "המנסרים מטקסס" המקורי והעדיין-קריפי של טובי הופר מ-1974 (ולצדו "הנמסרים מטקסס: ההתחלה", שמו העברי של "Leatherface").
סרט שהייתי ממקם גבוה מאוד ברשימת החובה-לראות הוא "התרה", במקור "Resolution": סרטם של אארון מורהד וג'סטין בנסון, שמתחיל מנסיון של אדם לגמול חבר מסמים, מתפתח למקומות ולכיוונים כל כך צפויים שכבר חמש שנים אני מציק לאנשים לראות את היצירה הזאת מ-2012. אז הנה היא על מסך גדול.
אחד הכותרים החדשים והמסקרנים ביותר בתכנייה הוא "להרוג אייל קדוש" של יורגוס לנטימוס ("שיני כלב", "הלובסטר"), אבל טרם צפיתי בו אז לא אוסיף יותר מ"מסקרן". וממילא אני חש צורך לחזור אל "מהומה באגף 99", אז את כל יתר העניינים אתם יכולים לקרוא באתר הפסטיבל.
העניין הוא כזה: עברו שלושה שבועות מאז שצפיתי ב"אגף 99". כמו "Bone Tomahawk", גם במקרה הזה מדובר בסרט ז'אנר - אמנם יוצא דופן מהמון בחינות, אבל עדיין סרט ז'אנר - ואיכשהו, למרות שז'אנר פירושו כללים ותבניות שאנחנו כבר מכירים, סטיבן קרייג זאהלר הצליח ליצור בתוכו משהו לא רק מפתיע אלא גם עוכר שלווה, ייחודי, זכיר (וזה בלי לוותר לרגע על שמות תואר אחרים, כמו סוחף ומצחיק. מאוד מצחיק). בהתחלה חשבתי שזה רק הקתרזיס האלים שהסרט הזה מציע - והוא מציע כל כך הרבה שנתקיים בו הפסוק "וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה" - אבל אחרי שלושה שבועות של לחשוב עליו ושוב ושוב, אני נאלץ להסיק שזה יותר מזה. שזאהלר גורם איכשהו לכל הטרלול להיכנס ללב ולראש, בדיוק כמו בסרט הביכורים שלו. לכו על זה ולכו על זה במסך הגדול של אוטופיה, אבל לא אם אתם בעלי קיבה: גם רמת הגרפיות של האלימות ראויה לאיזה תיאור מהתנ"ך.
mako תרבות בפייסבוק