1. "אפס ביחסי אנוש", 2014
כמה מדויק, כמה צנוע, כמה חכם וכמה מצחיק. לכאורה אין פלא שקומדיה צבאית היא הכי "גבעת חלפון" שהיה לנו כאן מאז "גבעת חלפון", אבל זה הרי בדיוק להפך, כי כשסרט חדש מזנב בלהיט על-זמני, משחק ליטרלי במגרש שלו, מה כבר הסיכוי שדווקא משם יבוא משהו שעוד לא ראינו. וזה בדיוק הקסם שעשתה כאן טליה לביא: אם אסי דיין עשה וי על כל רובריקה בצ'ק-ליסט של הברדק הצבאי-ישראלי, הרי שלביא השתלטה בלעדית על הדבר השני ההוא שאף שירות צבאי אינו שלם בלעדיו: השביזות.
יצא לנו לעמוד כאן לאחרונה על הקשר המפתיע בין "אפס ביחסי אנוש" ו"מהומה במשרד", קשר שמתבטא בין השאר בחיבה היתרה של שני הסרטים לשדכנים, אבל יש בזה רובד נוסף: סרטה של לביא הוא במובנים רבים יותר סרט-מקום-עבודה מאשר סרט צבא, יותר שביזות יום א' מהלם קרב. זה אולי מסביר חלק מהחיבור המיידי שלו עם הקהל, מפני שישראלי הולך ל"סרט צבא" ואפילו לקומדיה צבאית עם מערכת ציפיות מאוד מסוימת, ומה שהוא מקבל כאן זה יותר ספיישל של "המשרד". כלומר, אם ב"המשרד" היה גם עומק רגשי וקולנוע נהדר ושתי עמות שכל הזמן שרות ביחד וקצינה אחת בת זונה.
"אפס ביחסי אנוש" מיקם את דאנה איבגי ואת נלי תגר בליגה משלהן בתוך הדור הנוכחי של השחקנים בישראל, מיצב באחת את לביא כיוצרת המסקרנת ביותר בין הים לירדן, מכר 550 אלף כרטיסים בעידן שבו כל דבר צפונית ל-300 אלף הוא נס רפואי וזכה בשישה פרסי אופיר (אם כי לא בפרס הסרט, שהלך לסגנו ברשימת הזו במקרה נדיר של צדק פואטי למפרע). אבל הוא סרט העשור שלנו לא בגלל כל המספרים האלה, אלא מפני שהוא כל מה שאפשר לבקש מ-100 דקות של קולנוע: מדויק, חכם ופשוט לא יתואר כמה מצחיק.
2. "גט - המשפט של ויויאן אמסלם", 2014
כמה, כמה חבל שרונית אלקבץ לא כאן כדי לראות לאיזה מעמד של קלאסיקה זוכה "גט" שביימה במשותף עם אחיה שלומי. רוב האנשים שצפו בו, אפשר להניח בזהירות, לא ראו את שני החלקים הראשונים בטרילוגיה שהחלה עם "שבעה" ונמשכה ב"ולקחת לך אישה"; זה בהחלט לא פוגם בחוויית הצפייה בו, אבל עצם העובדה שחלק שלישי מתוך שלושה מקבל חיים משל עצמו, ועוד איזה חיים, היא בפירוש נקודה ראויה לציון.
בשנותיו הרעות ביותר - האייטיז, פלוס מינוס כמה שנים קדימה ואחורה - הקולנוע שלנו נטה לעסוק באופן מעיק באישיוז (צבאיים, חברתיים, כל דבר "חשוב" ורצוי מייבש). "גט" הוא סיפור על המאבק של ויויאן אמסלם (אלקבץ) לקבל גט מבעלה אלישע (סימון אבקריאן) בבית דין רבני, וככזה הוא בפירוש סרט אישיו. אלקבץ עצמה דיברה עליו כסוג של מניפסט למענן של נשים עגונות באשר הן וכנגד הממסד הרבני באשר הוא, אבל במהותו זה סרט מרגש מאוד ולפרקים גם מצחיק מאוד על מקרה פרטי, על אישה אחת ספציפית ועל בעל אחד מסוים (ובדרך גם על שני "טוענים", באי כוחם של בני הזוג, עם תפקידים אדירים של מנשה נוי וששון גבאי). אתם יודעים מה, רק על האופן שבו השכילה הצלמת ז'אן לפוארי לצקת אסתטיקה לתוך הכיעור של בית הדין הרבני מגיע לסרט הזה מקום בנצח.
3. "בית לחם", 2013
שמו של הסרט הזה והתקציר שלו - היחסים בין איש שב"כ (צחי הלוי) לצעיר פלסטיני שמשמש לו מקור בתוך גדודי אל אקצא (שאדי מרעי) - עשויים להישמע כמו עוד מקרה של "סרט על הכיבוש". אבל יובל אדלר, שביים וכתב במשותף עם העיתונאי עלי ואקד, רקח כאן משהו אחר לגמרי: מותחן אפקטיבי ואינטנסיבי שמשתמש במציאות המטורללת שלנו לא כנושא, אלא כרקע.
"בית לחם" מספר על שני גברים שהקרבה המפתיעה ממילא ביניהם עומדת למבחן כשהישראלי מתחיל לחשוד שהפלסטיני הוא סוג של סוכן כפול. אלא שזה לא סרט פוליטי בשום אופן: מבחינת השיוך הז'אנרי זה מותחן, תת-סעיף מותחן ריגול, ובזה בדיוק טמונה הגדולה שלו, מפני שהוא יוצק פרטי-פרטים מקומיים לתוך סוגה מוכרת, הוליוודית בעיקרה. זה נגיש, זה מייצר חוויית צפייה מהנה פי כמה מכל סוג של הטפת מוסר פוליטית, ומה שבאמת ראוי לשבח - כלומר, לצד הקולנוע המצוין של אדלר - זה שאם מקשיבים ממש טוב, אפשר לשמוע את הסרט הזה אומר "פססס, תראו לאיזה מצבים פסיכיים דוחף אותנו הסכסוך הארור הזה". פשוט נהדר.
4. "את לי לילה", 2014
סרטים צריך לדעת לגמור, ו"את לי לילה" - סרט הביכורים כבמאי של אסף קורמן, עם רעייתו לירון בן-שלוש בתפקיד כפול ומחייב, תסריטאית שהביאה מסיפור חייה ושחקנית שמשחקת גם קצת את עצמה, מסתיים בכזאת עוצמה רגשית ודרמטית שזה מנטרל ומבטל כל חיסרון שלו. בן-שלוש היא חלי, אחותה הגדולה של גבי (דאנה איבגי) בעלת מוגבלות שכלית התפתחותית; חלי היא כל עולמה של גבי, והשתיים האלה הן כל עולמו של "את לי לילה" עד שנכנס לתמונה גבר (יעקב זדה דניאל) שמפר את האיזון בדירה החיפאית הקטנה שלהן.
"קאמרי" היא מילה גדולה על הסרט הזעיר והאינטליגנטי הזה, שמסרב בעקביות להחליט בשבילנו מה נרגיש ומה נחשוב. אין כאן שום ניסיון לסחוט דמעות, למרות שאלוהים יודע כמה דמעות אפשר לסחוט מדמויות של בעלי מוגבלויות. רגע אחד מעורר הזדהות עם האומללות של גבי, ובמשנהו דווקא חלי היא זאת שמעוררת סימפטיה. זו סיטואציה מורכבת שמטופלת בהתאם, לא במשיחות עבות אלא במכחולים הכי דקים בסט. בניואנסים. "את לי לילה" הוא לא טור דה פורס של עשייה קולנועית, כל-כולו כתיבה ומשחק, אבל זה לגמרי מספיק בשביל לשלוח אותך הביתה עם צמרמורת.
5. "מי מפחד מהזאב הרע", 2013
למרות שהוא במקום טוב באמצע, אם הגדרת המשימה של הרשימה הזו הייתה לדרג את הסרטים לפי רמת העשייה הקולנועית שלהם - מבחן השוואתי בדקדוק ובתחביר של הקולנוע, בניצול אופטימלי של עריכה וצילום ופסקול ותאורה וכל כלי אחר שיש בארגזים של במאים - אז רבותיי וגבירותיי, יש לנו מנצח. כלומר שניים, אהרון קשלס ונבות פפושדו, שבסרטם השני (הראשון היה "כלבת") קיבלו מחמאות מוצדקות לחלוטין ממאסטר קוונטין טרנטינו.
זה סיפור פשוט על נקמה, בעצם נקמה כפולה במסגרת שרשרת רציחות של ילדות: אביה של אחת הנרצחות (צחי גראד) ושוטר שפועל על דעת עצמו (ליאור אשכנזי) יוצאים כל אחד בתורו בעקבות החשוד העיקרי, מורה לתנ"ך שנראה כמו פדופיל (רותם דרור) ושאשמתו הכאילו מובנת מאליה היא בדיוק הסיפור פה. אשכזני וגראד אדירים, דובל'ה גליקמן נותן הופעת אורח ששווה זהב (מי היה מאמין, שאול פרחיו ובניו עם מבער ביד), אבל הכוכב האמיתי של "הזאב" הוא הקולנוע. אפשר רק לקוות שמה שמסתמן כהפרדת כוחות בין קשלס לפפושדו יסתיים בכל זאת בשיתוף פעולה נוסף, כי בכנות, כשהשניים האלה הגישו לקרנות הקולנוע תסריט בשם "היו זמנים בפלסטינה", יכולת ממש לשמוע את העיניים של אלפי עכברי קולנוע יוצאות מחוריהן. העם דורש פלסטינה!
6. "שש פעמים", 2013
בלי שמץ של פרובוקציה, בלי להידרדר ולו לרגע למחוזות האקספלויטיישן, יונתן גורפינקל נכנס בסרט הביכורים שלו לתוך סיפור כמעט בלתי אפשרי לטיפול קולנועי - כלומר, אפשרי, אבל לך תעשה את זה בלי ליפול בדיוק למלכודות הנ"ל.
אנחנו מלווים קבוצת מתבגרים מהרצליה כשתלמידה חדשה בשם גילי (סיון לוי, שזכתה בפרס אופיר מוצדק על התפקיד הזה) נהפכת כמעט לכלי משחק ביניהם, עוברת-ספק-מועברת בין שש אפיזודות מיניות קשות יותר או פחות. אולי הדבר המרשים מכל בתסריט שכתבה רונה סגל הוא ההחלטה להשאיר לצופה את הקביעה איפה בדיוק עוברים כל הגבולות הרלוונטיים, לאן גילי נכנסת מרצונה, מתי מנצלים אותה, איפה היא פשוט קורבן. בהקשר הזה, סגל וגורפינקל לעולם לא נופלים להאשמת קורבן (מה שהיה חטא קולנועי על פשע מציאותי בהתחשב בכך ש"שש פעמים" נכתב בהשראת אירועים אמיתיים); זו פשוט אחת מהיצירות הנדירות שמבינות לא רק את חומרת המצב שהן מתארות אלא גם את המורכבות שלו. איזה סרט.
7. "פרינסס", 2015
אדר (שירה האס) היא ילדה בת 12 שחיה עם אימה (קרן מור) ועם בן זוגה מיכאל (אורי פפר). הגבר הזה, אנחנו מבינים מוקדם מאוד, מבקש את קרבתה של בתו המאומצת - ובאופן שאינו רק מיני במרומז אלא גם מעלה תהיות באשר לסוג המיניות המדוברת, בין השאר מפני שהוא פונה אל הילדה אך ורק בלשון זכר.
סרטה של טלי שלום-עזר נוגע באוטו־ארוטיקה, בפדופיליה ולפחות בסוג מסוים של גילוי עריות, אבל עושה את הבלתי נתפס בהקשר הזה ולא שופט את הגיבורים שלו. לא משרטט קו שמעברו השני יש איזה טאבו. שלא תהיה טעות, אין כאן איזו מחילה על זוועות או על סטיות; רק הבנה שהמיניות האנושית פנים רבות לה, שהנורמלי בהקשר הזה הוא עניין מאוד סובייקטיבי ומאוד שברירי. המון אומץ נדרש מבמאית שמחליטה להיכנס לשדה המוקשים הזה, ושלום-עזר יצאה ממנו עם עיטור העוז.
8. "לא פה, לא שם", 2016
לילא, סלמא ונור שוכרות ביחד דירה בתל אביב. הן לא באמת מרגישות בבית, לא משנה מה יגידו לעצמם ועל עצמם כל שמאלני העיר, אבל הן גם מעולם לא הרגישו שייכות ל"שם" - החברה הערבית על גווניה, שאכן מוצגים כאן כקשת מלאה. לראיה, לילא היא עורכת דין וסלמא היא דיג'יית וברמנית; זה לא סיפור על ערביות נדכאות שמוצאות את הישועה בעיר הליברלית, אלא - כשמו כן הוא - סרט על כמיהה לשייכות, לתחושת בית, לתחושת זהות.
הבמאית מייסלון חמוד עשתה ב"לא פה, לא שם" מהלך דומה לזה של יובל אדלר ועלי ואקד ב"בית לחם": במקום לטפל במציאות שלנו בדוך, היא באה אליה בסיבוב. הלכה למקרים פרטיים מאוד - וכמו בחוכמה של האלקבצים ב"גט", ספציפיים מאוד - שאמנם מייצגים מציאות מורכבת אבל עומדים בפני עצמם עם קונפליקטים ייחודיים להם. כל זה הניב 12 מועמדויות לפרסי אופיר, לרבות זכיות לשחקנית הראשית שאדן קנבורה ולשחקנית המשנה מונא חוא - וסרט שהוא בית ספר לשימוש בלוקאלי כדי לגעת בסנטימנט גלובלי.
9. "לעבור את הקיר", 2016
מיכל (נועה קולר) חזרה בתשובה לפני 12 שנה ועדיין לא מצאה חתן. כשמאחוריה שובל של ניסיונות שידוך כושלים ובדרך כלל גם משפילים, היא מוצאת סופסוף את האחד - אבל כשהחתונה כבר בשלבי פרה-פרודקשן מתקדמים, ההוא מקבל רגליים קרות וחותך. עכשיו, בהחלטה של רגע, מיכל מחליטה שהחתונה תתקיים כמתוכנן. "קטן על אלוקים להמציא לי חתן", היא אומרת במשפט המכונן של העלילה ויוצאת למרוץ חיפוש פרטנר נגד הזמן.
שאלה, האם התקצירון הזה מקומם אתכם? כי אובייסלי הוא צריך, כלומר, אם אתם חילונים וליברלים ו/או לא סתומים. אבל הבמאית-תסריטאית רמה בורשטיין ("למלא את החלל") לא נכנסה פה לאיזה מדרון חלקלק של הקטנת נשים, מפני שכל סיפור החתונה הוא טכני, כמעט מקרי; זה לא סרט על רווקות אלא סרט על אמונה, ליתר דיוק על משבר אמונה, שהוא-הוא הקיר המדובר. זה כל כך נבון ומטופל באופן כל כך ממזרי ש"לעבור את הקיר" מצליח איכשהו גם להסתובב באזורים רוחניים, גם להכיר בקיומם של מאוויים גשמיים וגם להסתיים באופן שבו כל הנ"ל מתנקז לא לכדי הרהור כבד ראש ולא עם פטיש חמישה קילו, אלא בחיוך קטן ומושלם.
10. "הערת שוליים", 2011; "מעבר להרים והגבעות", 2017; "אבוללה", 2015
בן שזוכה בפרס ישראל על עבודתו בחקר התלמוד ויוצא למאבק כדי שהפרס יינתן למי שבעיניו הוא הזוכה הראוי - אביו, חוקר תלמוד בעצמו. משפחה שמתמודדת עם תחושת התלישות של האב כאיש צבא משוחרר, עם הסחרור שנכנסת אליו אשתו המורה לאחר שאחד מתלמידיה מכנה אותה "מילף", עם הסקרנות של בתם לגבי הכפר הערבי השכן ועם האדישות הממארת של אחיה. ילד בן 10 שמאבד אח ומאמץ מפלצת. סרטיהם (בהתאמה) של יוסף סידר, ערן קולירין ויוני גבע מסיימים כאן בתיקו משולש פשוט מפני שלא הצלחנו ליצור שום סוג של שובר שוויון ביניהם.
אולי זה הגיוני, כשחושבים על זה. שלושת הסרטים הם מאוד ישראליים, מאוד מחוברים למקורות שלנו (במקרה של "הערת שוליים"), למציאות הגיאופוליטית שלנו ("מעבר להרים") ולמיתולוגיה שלנו ("אבוללה"); שלושתם מציגים קולנוע משוכלל וחכם שמחמיא לאינטליגנציה של הצופה בלי לוותר על אפקט רגשי; ושלושתם מייצרים תמונת מצב נאמנה למציאות של הקולנוע שלנו בעשור הזה. בין החוכמה של התלמוד לעוולות של הכיבוש, זה רוחב הריינג'.