בשבוע הבא ייצא בישראל "גברים בשחור: אינטרנשיונל". שבע שנים עברו מאז "גברים בשחור 3" הנורא ואולפני קולומביה החליטו שכשרה העת לריבוט - וויל סמית וטומי לי ג'ונס בחוץ, כריס המסוורת' בפנים. גם ליאם ניסן, אבל הוא מנגן כינור שלישי לדואו החדש של הפרנצ'ייז: המסוורת' וטסה תומפסון, שינסו לשחזר את הכימיה האדירה שלהם מ"ת'ור: רגנארוק". וזה אחלה, עד שקולטים שזה סרט ב*סדרת גברים בשחור*. כלומר כך במקור, לא כמו ש"גברים בחלל" היה תרגום עברי מונפץ ל"Starship Troopers". לא לא, זה אשכרה "Men in Black". עכשיו בכיכוב אישה.    

כש"גברים בשחור: אינטרנשיונל" יגיע אל המסכים שלנו, ברשתות תמשיך להישמע הקריאה ללהק שחקן שחור לתפקיד ג'יימס בונד. לסיבוב הנוכחי זה כבר לא רלוונטי - דניאל קרייג חוזר לסרט ה-25 בסדרה והחמישי שלו - אבל הדרישה נמשכת והמועמד שכולם דוחפים הוא אידריס אלבה, שבגיל 46 עדיין נראה כמו גיבור אקשן לכל דבר ועניין. אבל אנחנו מדברים כאן על ג'יימס בונד, גיבור אקשן שאנחנו יודעים על עברו שלושה דברים מרכזיים: שהוא התייתם מהוריו, שהוא נכנס לשירות פעיל בתקופת המלחמה הקרה ושהוא בוגר המכללה הפרטית היוקרתית "איטון". במציאות, התלמיד השחור הראשון אי פעם ב"איטון" הגיע לאנגליה ממערב ניגריה בשנת 1964 ("נער כושי ראשון ב'איטון' מגיע ממערב קניה", ניסח את זה ברגישות הניו יורק טיימס בזמן אמת והבהיר שמדובר בבנו של ראש ממשלה ולא בסתם "כושי").

אם להתעכב רגע על הטיימינג, אז 1964 זה שנתיים לאחר צאת הסרט הראשון בסדרת בונד. יותר רלוונטי לעניין, זו גם שנת מותו של איאן פלמינג. האיש ליטרלי לא זכה לראות תלמיד שחור ב"איטון" כשהגה את דמותו של 007, אבל אנחנו דורשים עכשיו מברברה ברוקולי, מפיקת הפרנצ'ייז, לשכוח מכל זה בשמו של אותו ייצוג מקודש שמביא לנו עכשיו גם את "גבר ואישה בשחור, ואנחנו מקווים ששמתם לב שהיא גם אפריקאית-אמריקאית".

אוקיי, ברקס. אני יכול לשמוע עד כאן את ה"תראו תראו את הגבר הלבן הפריבילגי שהזיזו לו את הגבינה" (טוב, לא חוכמה, האופן ספייס של ערוץ הנשים נמצא לי פיזית מחוץ לדלת). אבל הטקסט הזה לא בא חלילה לצאת נגד ייצוג קולנועי של נשים או של שחורים - או של להט"בים, או של כל הנ"ל - אלא נגד מופעים נלעגים של ייצוג-בכוח. ובמסגרת התופעה המשונה הזאת מתרחשים דברים אפילו יותר מוזרים משני הנ"לים.

**

ראיתם את "נוכלות עם סגנון"? ברור שלא, אמא של הבמאי של "נוכלות עם סגנון" לא ראתה את "נוכלות עם סגנון". אז ממש בקצרה, הסרט הזה הוא רימייק של רימייק: המקור מ-1964 נקרא Bedtime Story"" וכיכבו בו מרלון ברנדו ודיוויד ניבן, הרימייק הראשון (והמשמעותית יותר מוכר מהמקור) היה "נוכלים עם סגנון" מהאייטיז בכיכוב סטיב מרטין ומייקל קיין, והשנה קיבלנו את אן האת'וואיי ורבל ווילסון בעוד אחד מהרמונטים המגדריים האלה (הקודמים היו "מכסחות השדים", "אושן 8" ו"מה גברים רוצים", כולם כישלונות קופתיים וביקורתיים, ועוד אחזור לנקודה הזאת).

"נוכלות עם סגנון" הוא לא סתם עוד מגדרימייק. כלומר הוא כן, אבל הוא בכל זאת לא. כדי להבין למה צריך לזכור או לגלות - זהירות, ספוילר בן 31 - שהטוויסט הגדול של סרט הפולחן עם מרטין וקיין הוא הרגע שבו מתברר שהקורבן שלהם, אישה רחמנא לצלן, היא בכלל הנוכלת הגדולה שדפקה את שניהם. כן כן, השנה הייתה 1988 כשסרט ללא כוונות ייצוג אמר לנו שנשים יכולות להיות חכמות יותר מגברים ואפילו לנצח אותם במשחק שלהם. השנה היא 2019 כש"נוכלות עם סגנון" הולך עם האיפכא-מגדרא שלו עד הסוף ונותן לצמד הנוכלות קורבן שהוא גבר, ואז, כשמגיע בדיוק אותו טוויסט אבל הפעם עם זכר אחד שיוצא חכם יותר משתי נקבות - אז תהרגו אותי אם אני מבין מה זה מייצג ומה טוב בזה.

האדם הסביר יגיד רגע, למה לא פשוט ליצור סרט חדש לגמרי עם עלילה חדשה לגמרי שבמרכזה צמד נוכלות? או סדרת סרטים חדשה על מרגל שחור בלי תעודת בוגר איטון? או פרנצ'ייז מד"ב קומי חדש שבמרכזו גבר ואישה? התשובה היא שזה בהחלט אפשרי, אבל גם כרוך בוויתור על מותג בעל ערך *וגם* בחירה בכוכבים לא מסורתיים, קרי 100% גבריות ולובן. מכאן שיש בזה סיכון, והוליווד של העשור-פלוס האחרונים היא לא ארץ לסיכונים. לכן גם טרנד הייצוג נעשה על פי רוב באופן העקום של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לשמר את המותג אבל להוכיח באותות ובמופתים שאנחנו קשובים לרוח הזמנים. ככה קיבלנו את "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" עם בחור שחור ובחורה אסיאתית - שנזרקו לקו עלילה נפרד משלהם. ייצוג? יותר כמו סגרגציה. די מדהים בשביל פרנצ'ייז שכבר בסבנטיז הציג אישה סופר-חזקה כמו הנסיכה ליאה ודמות שחורה סופר-עגולה כמו לנדו קלריסיאן. אבל זה כמובן חלק מהעניין: הייצוג היה הרבה יותר ייצוגי לפני שהתחילו לעשות ממנו עניין.

"נוכלות עם סגנון" (צילום: יחסי ציבור, יח"צ)
איש לא חשב על זה עד הסוף, ואיש גם לא צפה בזה. "נוכלות עם סגנון" 2019 | צילום: יחסי ציבור, יח"צ

הנטייה הנוכחית לייצוג בכוח נגמרת במקרים רבים בצדק פואטי. ראו את גלי השנאה ל"אחרוני הג'דיי" וראו את "נוכלות עם סגנון", שבדיוק כמו כל הניסיונות הקודמים לעשות "אותו דבר רק עם נשים" קרס בקופות ושבר את Rotten Tomatoes מלמטה עם ציון משוקלל של 15%. יש כאן מסר ברור שניתן לנסח במילים "זה לא עובד, טמבלים", אבל לא תמיד זה מוביל למפח נפש קופתי-ביקורתי שמאפשר למבקר הקולנוע להתרווח לאחור בכורסת העור (בכל זאת, פריבילגיות הן הפריבילגיה של הפריבילגי) ולהתענג על כל עיצור ב"אמרתי לכם שזה מטומטם". להפך, חלק מהדברים האלה מסתיימים בניצחונות מונומנטליים.

"הפנתר השחור" - והנה עוד אזהרת ספוילר, טרייה בהרבה אבל משמעותית הרבה פחות - מסתיים בהחלטה של גיבורנו להקים מתנ"ס. זה ההפי-אנד הגדול של אפוס גיבורי-העל הלא-נגמר הזה, או לפחות הרגע שבו הקהל אמור להתרשם מהמהלך שעבר הגיבור, כי הנה הוא דואג לא רק לענייני משפחתו ולמדינתו אלא גם לאחים באשר הם אחים. זה כל כך אופייני ליצירה הדידקטית הזאת, סרט שהיה עסוק כל כך בלספר על "גיבור העל השחור הראשון" שהוא שכח שהוא סרט, וספציפית של מארוול. סרט שלא היה בו רגע אחד של פאן משוחרר מהסוג שהתרגלנו לקבל מה-MCU כי נתקיימה בו אמירתו האלמותית של מוצרט ב"אמדאוס" כשהוא נדרש לנטייה של אופרות לעסוק בנושאים מקודשים: "מי מאיתנו לא מעדיף להקשיב לסַפָּר שלו מאשר להרקולס, הורציוס, אורפאוס... אנשים כל כך נשגבים שהם נשמעים כאילו הם מחרבנים שיש".

"הפנתר השחור" הכניס 1.3 מיליארד דולר ברחבי העולם ואין כל ספק שהוא עשה הרבה מאוד לקידום הייצוג הקולנועי לא רק של שחקנים שחורים אלא גם של אישיוז שחורים ושל מה שנקרא Black Lives. זה לא משנה את העובדה שהוא היה סרט מחורבן, סרט שמחרבן שיש. כי זה מה שאג'נדות עושות: הן מכבידות, נוסכות חרדת קודש, מסרסות כל זכר של אדג'יות. לראיה, הדבר האדג'י היחיד ב"הפנתר השחור" היה דמותו הנהדרת של הנבל, קילמונגר; מייקל בי. ג'ורדן גילם את גרסת הקומיקס של מלקולם אקס, גבר שחור לוחמני-עד-רצחני, קונטרה מושלמת לפייסנות המרטין לותר קינגית של הגיבור טצ'אלה. אבל גם כאן בא הייצוג על חשבון הקולנוע, כי בניגוד לפעם הקודמת הבולטת שבה שתי הגישות הללו הועמדו זו מול זו בסרט מרכזי - "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי - "הפנתר השחור" בוחר צדדים, וזה לא הצד של קילמונגר, כי בכל זאת אנחנו רוצים שגם אנשים לבנים יקנו כרטיסים. איפה זה ואיפה האמביוולנטיות האמיצה של ספייק לי באותו עניין בדיוק.

**

בשבועיים האחרונים צפיתי ב"רוקטמן" וב"חורשות את הלילה", שני סרטים שמציגים דמויות להט"ביות שהן פשוט כאלה. כלומר אוקיי, לדמותו של אלטון ג'ון לוקח איזה זמן להתאפס על  עצמה, אבל תכלס אין שם קונפליקט פנימי. הקונפליקט הוא חיצוני - עם הסביבה, עם התקשורת - אבל בגדול, האטיטיוד של הסרט לנטיות המיניות של הגיבור הוא "הומו וזהו", בדיוק כמו שאיימי מ"חורשות" היא לסבית וזהו. הקונפליקט שלה נסוב סביב בתוליה, לא סביב נטייתה. "חורשות את הלילה" הוא סרט נפלא בעיניי ו"רוקטמן" בינוני ומטה, אבל שניהם מצטיינים במידה שווה בתחום הייצוג-שאינו-בכוח. גם "אור ירח" היה כזה בהקשר הלהט"בי; בכל המקרים מדובר בדמויות שנטייתן לא מגדירה אותן אלא מהווה חלק ממי שהן. אני מבין לגמרי את הרצון (ובשנים עברו גם את הצורך) להציג את הקונפליקט הפנימי של היציאה מהארון, אבל בואו נחשוב רגע איזה מסר נכון ובריא יותר לצעיר או לצעירה בני זמננו שמתחבטים סביב זהותם המינית: שלהיות גיי זה בהכרח התמודדות קשה ודליים של חרא, או שזה פשוט חלק ממי שאתה? ממי שאנחנו?

"אתם רשאים לתקוע את הסיכות הקטנות שלכם בבובת הוודו", כתב גבר לבן פריבילגי בשם לאונרד כהן, ובאמת שאתם רשאים. אבל מאיפה שאני עומד, הקולנוע האמריקאי איבד את הצפון, שכח לגמרי את ההבדל בין ייצוג קבוצות מוחלשות ודיון בסיבות לחולשתן. כאילו, אנשים, אנחנו מדברים פה על סרטים. הם לא אמורים לנהל דיונים והם בוודאי לא יכולים לשנות את העולם. לצורך העניין, יש ערך עצום בליהוק שחקן שחור לתפקיד של סופר-הירו, אבל האם אנחנו באמת חייבים לשבת שם ולהקשיב במשך 134 דקות *לזה* שהוא אדם שחור?

ייצוג, בוודאי תסכימו איתי גם אם לא תסכימו איתי על שוב דבר אחר, הוא השאיפה לנרמול. להכלה. ובשבילי, הדרך אל הנורמליות עוברת בהצגה של דברים כנורמליים. לא כאישיוז, בוודאי לא כקוריוזים. זה הומו, זה שחור, זאת אישה. לעשות עניין שלם מזה שהם נמצאים עכשיו בפוזיציה שבה היינו רגילים לראות רק גברים לבנים - זה ההפך מלנרמל. זה לתלות שלט "ראיתם מה עשינו פה?".

ייאמר מיד, דה סטראגל איז ריל - במקומות מסוימים על הגלובוס. לו היה מופק היום סרט הוליוודי על (לצורך העניין) הומואים ב(לצורך העניין) עיראק, אין בכלל ספק שהיה נכון וראוי להראות דווקא את האישיו. את הקונפליקט הפנימי ובוודאי שאת הגרסה המועצמת של הקונפליקט החיצוני. זה נכון גם לסרט הוליוודי שעוסק ב(אנחנו עדיין ב"לצורך העניין") נשים במגזר החרדי. אבל זהו, שהוליווד לא עושה סרטים על הדברים האלה. היצירות או המוצרים שלה מתקיימים ברובם בעולם המערבי-ליברלי, אז שוב, איפה היתרון היחסי בלהציג את הסטראגל דווקא במקומות שבהם הוא כבר הוכרע, או לכל הפחות הוצף ומוצף נון סטופ?   

רוקטמן (צילום: באדיבות פורום פילם)
הומו וזהו. טארון אגרטון בתפקיד אלטון ג'ון ב"רוקטמן" | צילום: באדיבות פורום פילם

נתן אלתרמן חתום על אחד המשפטים הנבונים ביותר שנכתבו אי פעם על נרמול. ישראל בקושי בקעה מהביצה כשכתב: "נהיה מדינה ככל המדינות רק אחרי שיהיו לנו גנב עברי וזונה עברייה". זאת בדיוק הנקודה לגבי ייצוג כפי שמפרשים אותו בהוליווד של היום, בין אם זה נובע מהיעדר מודעות עצמית או מאיזה ניסיון הנגשה עלוב לקהל השמרני: יש כל כך הרבה עיסוק בעצם הייצוג של הדמויות טעונות הייצוג שהן לעולם-לעולם אינן גנבים או זונות. הם כולם קדושים שמחרבנים שיש, וזה גם הורס את הסרטים וגם חותר נגד המטרה שלשמה נעשה כל הייצוג הזה מלכתחילה. אז מה הקטע?

***

גיקים כמו סחבק מתים על הוויכוח "'קפטן מארוול': גדול או שווה ל'וונדר וומן'?". התשובה מבחינתי היא ש"וונדר וומן" אוכל בלי מלח את "קפטן מארוול", מפני שדווקא סרט-גיבורת-העל-הראשון לא עשה עניין מהייצוג הנשי שלו עצמו. דיאנה/גל גדות היא לצורך העניין אפילו לא אישה מבחינה טכנית - היא אמאזונה, וככזאת היא חיצונית למין האנושי, כמו שת'ור הוא אל וסופרמן הוא חייזר - והגדולה של הסרט שעוסק בה טמונה לטעמי בהצגת הפמיניזם שלה ושלו כחלק מתפיסת עולם הומניסטית שלמה. שוב ושוב אנחנו רואים את וונדר וומן משקיפה עלינו בני האדם ולא מצליחה להכיל את השנאה, את הקיטוב, את כל מה שמפריד בינינו. היא בטח לא עושה עניין מהמגדר שלה. היא פשוט מה שהיא, ומה שהיא יוצא יותר אנושי מאנושי.

את "קפטן מארוול" היה צריך לשווק תחת הטגליין "מהאנשים שהביאו לכם את 'הפנתר השחור'", ולא רק כי זה נכון אלא כי זה שוב אותו סיפור. סרט שכל כך עסוק בייצוג שהוא מסרס כל סיכוי לנרמול. ממש השבוע יצא לי לצפות בסצנה שירדה בעריכה, וטוב שירדה - קרול/ברי לרסון נופלת על איזה קריפ שמדבר לא יפה, אז היא מפרקת לו את הצורה. תראו:


פעם היה סרט שלם שניסה לדבר על האופן שבו אלימות גברית דוחקת נשים אל הקיר, אבל כדי להמחיש את הנקודה ולהעניק לגיבורות שלו ולצופות שלו קתרזיס, הפציץ בסצנות שבהן הנשים עצמן נוקטות בדיוק באותה אלימות שהיא הבעיה מלכתחילה. אבל "תלמה ולואיז" בא לברך ויצא מקלל ב-1991, ומגיעות לו נקודות זכות על עצם הניסיון והחידוש. "קפטן מארוול", בלי סצנת התלמה-ולואיז הזאת שירדה בעריכה אבל עם די והותר אחרות שבהן הניצחון הגדול של גיבורת העל הוא הפגנת כוח מול גברים (שאינם אפילו גיבורי-על!), נעשה ב-2019. אין לו שום תירוץ להיות כל כך דידקטי, כל כך לא מודע לעצמו. כלומר, האם הפמיניזם מגדיר את עצמו דרך הקטנה של גברים? ברור שלא. אז למה הסרט שמתיימר להעניק ייצוג חשוב כל כך לעניין הפמיניסטי עושה בדיוק את זה?

אני יודע, חפרתי. ונשארתי גבר לבן שמדבר על ייצוג של כל מי שאינו גבר לבן, גם זה נכון. אבל אני לא סוציולוג ולא מתקן-עולם; אני סתם מבקר קולנוע, וככזה נמאס לי לראות סרטים שכאילו עושים דבר או שניים לטובת קבוצה מוחלשת כזאת או אחרת, אבל למעשה עושים בדיוק ההפך ועוד חוטאים בנורא מכל: שוכחים שהם רק סרטים. שהם לא שם כדי לשנות מציאות, או במקרה של 007 לשכתב אותה. שאנחנו באים ליהנות, ואולי - אם העושים במלאכה קצת חכמים - לקבל מהדלת האחורית מסר סאבלימינלי, חודר עמוק כמו מים שקטים, על הנורמליות של דברים מסוימים.