1. הוא טוב יותר מ"הסנדק 2". הקונצנזוס בקרב עכברי הקולנוע אומר ש"הסנדק 2" הוא המאסטרפיס האמיתי בסדרה של פרנסיס פורד קופולה, אחד מסרטי ההמשך היחידים בתולדות הקולנוע – תמיד מזכירים אותו בנשימה אחת עם "האימפריה מכה שנית" ו"האביר האפל" – שהצליחו להתעלות על מקור מצוין כשלעצמו. אישית, תמיד הייתי בטים "הסנדק"; לרגל חגיגות היובל צפיתי שוב בשניהם, ולא יעזור כלום. 1 איז דה שיט.
    מתוך "הסנדק 2" (צילום: באדיבות yes, יח"צ)
    טוב, אבל פחות. "הסנדק 2" | צילום: באדיבות yes, יח"צ

    "הסנדק 2" הוא יצירת מופת וההתפתחות של מייקל קורליאונה כדון היא אולי סיפור המעבר-לצד-האפל הטוב ביותר שסופר אי פעם בקולנוע. בסרט הזה יש גם הופעה אובר-דה-טופ של אל פצ'ינו ומהלכי עלילה משונים (שאלה ליודעי ח"ן, למה האחים רוזאטו אומרים לפנטנג'לי בעת ניסיון הרצח ש"מייקל קורליאונה אומר שלום"? הוא אמור למות, לא לחיות עם הדיסאינפורמציה הזאת!), אבל הנקודה היא לא ש-2 בעייתי, אלא ש-1 כל כך טוב. כל כך מהודק. כל כך סגור על מה שיש לו לספר, וזה מתחיל בעניין הבא:
  2. הכל נשאר במשפחה. גדולתו של הסרט החד-פעמי הזה היא תוצאה של כמה וכמה מכות ברק – הליהוק של מרלון ברנדו, הפסקול מאת נינו רוטה, עבודת המצלמה של גורדון וויליס – וגם של ההחלטה התסריטאית הקריטית לספר את סיפורה של משפחה. "דון קורליאונה איש המאפיה" (כך נקרא בעברית המקור הספרותי מאת מריו פוזו) הוא פחות ספר-על-משפחה ויותר כרוניקה של משפחת פשע; בעיבוד של פוזו לספר של עצמו הושמטו קווי עלילה משמעותיים, למשל הסיפור המלא של הזמר ג'וני פונטיין, והתסריט נעל את הכוונות שלו על המשפחה הגרעינית קורליאונה.

    התחרות הסמויה והגלויה בין האחים, הפער בין הבכור שנולד לפשע ובן הזקונים שהדון "לא רצה את זה בשבילו", האופי החלש של ילד הסנדוויץ' פרדו – הפשע מנגן כאן כינור שני למשפחה הפטריארכלית, והטוויסט הזה על ז'אנר הגנגסטרים הוא-הוא החידוש הגדול של "הסנדק". אני חושב גם שזאת הסיבה לכך שהסרט הזה פשוט לא מתיישן: הוא כאילו יצירה תקופתית על ימי השיא של הפשע המאורגן באמריקה, אבל תכלס יצירה על כל משפחה בכל רגע בזמן ונקודה בחלל (וגם על קפיטליזם, נכון. אבל איכשהו זאת לא הנקודה).

    אגב, בחזרות לקראת הצילומים ארגן קופולה "ארוחות משפחתיות" שבהן השחקנים התבקשו להישאר בתוך הדמות, לתרגל את הדינמיקה של הקורליאונים גם ללא תסריט כתוב. קופולה, בקיצור, ידע מראש איפה הלב של הסרט וגרם לו לפמפם מהרגע הראשון. כמו שבמאים גדולים עושים.
  3. הסוף שלו לא מקבל מספיק כבוד. בניגוד ל"הסנדק 2", שבו קיי קורליאונה היא דמות מרכזית ונישואיה למייקל הם אישיו מרכזי, בסרט הראשון היא דמות משנית, פונקציונלית, שבעיקר יוצרת אמת מידה לשינוי שעובר הארוס שלה ובהמשך בעלה. אבל כמו שהספר מסתיים בה – בו היא הולכת לכנסייה ומתפללת למען נשמתו של מייקל – כך גם הסרט מסתיים בסגירת הדלת על פניה החרדים בדיוק כשאנשים פונים בפעם הראשונה אל בעלה בכינוי המפורש "דון קורליאונה". "הסנדק" הוא על קשרי דם, תרתי משמע, וקיי לא קשורה. חמור מזה, היא לא גבר, ולכן היא תמיד תישאר מאחורי הדלת הסגורה. ההחלטה לסיים איתה היא אמירה כמעט פמיניסטית, לכל הפחות התייצבות של הסרט לצדה, ושוט הסיום הזה הוא אחת מהפסגות של היצירה כולה.
  4. מה שקורה שם עם אמנות המשחק הוא פשוט לא הגיוני. מרלון ברנדו, בתקופה בחייו שבה הוא שם זין על העולם ברמה כזו שהוא לא טרח ללמוד את השורות שלו - התמונה של רוברט דובאל עם הטקסט של ברנדו מודבק עליו היא עדיין אחת המצחיקות – מרביץ את תפקיד חייו. אל פצ'ינו בא משומקום עם הופעת פריצה בסדר גודל של דסטין הופמן ב"הבוגר". סטרלינג היידן, בכלום דקות מסך (הוא מגלם את הקפטן המושחת מקלסקי), מדגים להלכה מה זה לגנוב סרט. ג'יימס קאן בהופעה המגדירה של הקריירה שלו. אייב ויגודה וריצ'רד קסטלנו, בהתאמה טסיו וקלימנזה, ממציאים בנונשלנטיות את דמות הבריון בשכר/דוד חביב שבלעדיה לא היו תפקידי משנה ב"הסופרנוס" (ואם זה לא מספיק, אז קסטלנו גם מאלתר את השורה האלמותית "תשאיר את האקדח, קח את הקנולי"). שנים אני אומר שצריך להיות באוסקרים פרס לאנסמבל שחקנים, לקאסט בשלמותו; "הסנדק" הוא עדיין התשובה הכי טובה לשאלה למה.

  5. יש סרט גנגסטרים קלאסי שמשפיע עד היום על הקולנוע, וזה לא "הסנדק". "חלום אמריקאי" ו"הזאב מוול סטריט", "היישר מקומפטון" ו"שר המלחמה", "תוצרת אמריקה" ו"לילות בוגי" – כולם רצו להיות "החבר'ה הטובים", אולי הסרט הכי משפיע בכל הזמנים (כלומר, במקצה לטווח ארוך. יצירות טרנדיות כמו "ספרות זולה" או "המטריקס" השפיעו באופן מורגש יותר, אבל גם לטווח קצר יותר). מרטין סקורסזה הכניס לתוך הז'אנר את התובנה שנוסחה כעבור שנתיים בשיר הנוראי ההוא של גטו בויז, "מרגיש טוב להיות גנגסטר", וזה די קבר את הגישה הטרגית של סרטי "הסנדק". גם הקצב המסחרר של "החבר'ה הטובים" עדיין משפיע על האופן שבו עורכים סרטים, בעוד שגישת הקח-את-הזמן של קופולה פסה מהעולם. התוצאה היא ש"הסנדק" נראה היום תקופתי פעמיים, בגלל הקולנוע הסבנטיזי שלו ובגלל השחזור של שנות ה-40. זה מסע לקולנוע שכבר אין, ל"כבר לא עושים אותם ככה", וזה הופך את זה לעוד יותר מיוחד. אבל -
  6. הדרך הכי טובה לצפות ב"הסנדק" הייתה ונשארה המיני-סדרה. גרסאות מסוימות שלה נקראות "Godfather: The Epic", אחרות "The Godfather Saga". בחלקן יש כמות משמעותית של סצנות שנשארו במקור בחדר העריכה, באחרות פחות. כך או כך, המיני-סדרה שהופקה ב-1977 ומאז שודרה בכמה וכמה וריאציות מספרת את הסיפור של משפחת קורליאונה כרונולוגית. היא מתחילה עם פרקי הילדות של ויטו קורליאונה מ"הסנדק 2", נמשכת עם ההופעה של רוברט דה נירו כוויטו הצעיר, הולכת אל "הסנדק" בשלמותו ומסתיימת בחלק הסוגר של "הסנדק 2", עם מייקל כדון. זה ארוך – 386-434 דקות, ואני חלילה לא מזכיר את הגרסה שכוללת גם את "הסנדק 3" ימ"ש, עם 583 דקות - אבל זה גם פנומנאלי. מומלץ לצרוך בנגלות של ככה 50 דקות, כמו בינג' בנטפליקס.
    מתוך "הסנדק" (צילום: באדיבות yes, יח"צ)
    מופת. סצנת החתונה ב"הסנדק" | צילום: באדיבות yes, יח"צ
  7. בעצם, מספיק לצפות רק בסצנת החתונה. בחוץ קוני מתחתנת עם קרלו והשמחה רבה. בפנים מבקש הקברן בונסירה שוויטו קורליאונה ירצח את האנשים שפגעו בבתו. בחוץ ג'וני פונטיין מגיע לביקור ונאמבר מוזיקלי, וכל הבנות מתעלפות. בפנים סוני מזדיין בשירותים עם מישהי שאינה אשתו. בחוץ גברת קורליאונה שרה עם התזמורת. בפנים נפגש הרוצח לוקה בראצי עם הדון שלו, ומרוב התרגשות לא מצליח להוציא משפט שלם מהפה (אגב, גם זה אלתור, אבל של קופולה, שהשתמש בטייק נורא של השחקן לני מונטנה והרוויח את אחד הרגעים האנושיים החזקים של הסרט). ההנגדה בין השמחה בחוץ לחרא שהולך בפנים, בין אור השמש ששוטף את החתונה לבין התריסים המוגפים על העסקים האפלים – זה קולנוע אדיר בפשטותו, תסריט כמעט סטנדרטי במה שהוא אומר וכל כך חכם במה שהוא לא. "הסנדק" היה אחד מרגעי השיא של התקופה שבה סרטים נעשו עבור בגירים בעלי יכולת חשיבה; במלאות לו 50 נצדיע לו, ונתייחד עם זכרה.