ציון הלא תשאלי איזה סרט לראות

4 סרטים ששווה לנסוע במיוחד בשבילם לבירתנו הקדושה

 "מלחמה"

סרטו של טוביאס לינדהולם שווה שני "וואו". אחד על הפער בין איך שהוא נשמע ואיך שהוא בפועל, והשני על הופעה אדירה של פילו אסבק כקלאוס, המפקד הדני שמוצב עם היחידה שלו באפגניסטן.

בזמן שבבית מתקשים אשתו וילדיו של קלאוס להסתדר בלעדיו, בחזית הוא מוצא את עצמו במצב שדורש הכרעה בין חיי אזרחים לחיי חייליו - ולחייו שלו. עכשיו, נכון שזה הכי סרט-אישיו של האחים ברבש באייטיז? אז אמרנו, זה רק נשמע ככה. לינדהולם לא עוסק בכלל במלחמה שהעניקה לסרט את שמה; הוא כאן כדי לפענח לנו גבר ואבא שצריך לעשות שתי בחירות מוסריות בלתי אפשריות, אחת עבור פקודיו ואחת עבור ילדיו. זאת המלחמה של "מלחמה", והיא מרתקת.  

זאת כבר הפעם השנייה שלינדהולם מביים את אסבק ("משחקי הכס") בסרט שעולה על סכום תקצירו. הקודם היה "חטיפה", מין "קפטן פיליפס" סקנדינבי; הוא מסתובב בערוצי הסרטים של "יס" ושווה מבט, עם ובלי קשר ל"מלחמה" (ת"ק).

"ווינר"

אפשר לחלק סרטים תיעודיים לשני סוגים: כאלה שמציגים סיפור מדהים שכאילו נועד לככב בסרט, וכאלה שלוקחים נון-סטורי והופכים אותו לסרט בדרכים יצירתיות יותר או פחות. החלוקה הזו לא מעידה על טיב הסרט – יש סרטים משעממים וגרועים על סיפורים מדהימים ויש סרטים מופלאים שהתקציר שלהם מעורר פיהוק. "ווינר" הוא סרט מהסוג הראשון.

ב-2011 היה אנתוני ווינר חבר קונגרס פופולרי מטעם המפלגה הדמוקרטית בניו יורק. הוא הציג קו תקיף וכריזמטי בנאומים ובראיונות, שמר על קשר חם עם הבוחרים ברשתות החברתיות וניהל נישואים פוטוגניים עם עוד כוכבת דמוקרטית, יד ימינה של הילארי קלינטון הומה אבדין. הכל התהפך כשהוא העלה לחשבון הטוויטר שלו תמונה של הזקפה שלו מכוסה בתחתונים.

אחרי כמה ימים של הכחשות הודה ווינר, ובסופו של דבר התפטר. אמריקה השמרנית געשה. שנתיים לאחר מכן, במהלך מתוזמר היטב שלו ושל בת זוגו, הוא ניסה לעשות קאמבק והתמודד לראשות העיר ניו יורק. שם מתחיל הסרט, כשהיוצרים ​ג'וש קריגמן ואליס סטיינברג מקבלים גישה חסרת תקדים לקמפיין של ווינר. אחרי פתיחה חזקה והובלה בסקרים, כל מה שיכול להשתבש משתבש, ואנחנו מקבלים הצצה לקמפיין קורס, מועמד שמאבד את זה ואומה שלמה שצמאה לדם (ב"ט). 

"הילד והחיה"

ממורו האסודה הפך בעשור אחרון לאחד מבמאי האנימציה הבולטים ביפן. שלושת סרטיו הקודמים תפסו לעצמם מקום טוב על קו התפר שבין הבוגר והילדותי, המצחיק והעצוב, העמוק והמטופש. כזה בדיוק הוא גם "הילד והחיה", סיפור כיפי ומוזר על יתום יפני שהופך לבן טיפוחיו של לוחם אנתרופומורפי, אדם-חיה שעיר וקצת עצל. הבעיות האמיתיות מגיעות כמה שנים אחר כך, כשהילד העזוב חוזר לעולם בני האדם כדי לגלות שהוא תקוע בלימבו שמרחיק אותו משני העולמות ושני האבות שלו.

כפי שנהוג באנימה, הכל קורה בצבעים עזים, באנימציה מרהיבה, ברגשות מוקצנים ועם מידה מסוימת של מלנכוליה בילט אין. כל זה קורה למרות סצנות הלחימה המגניבות, הסייד-קיק הפרוותי ועיצוב הדמויות החמוד, אני נוטה לא להמליץ לקחת אליו ילדים קטנים. העובדה שהוא מוקרן בדיבוב היפני המקורי בפסטיבל כנראה תדאג לנפות את מי שטרם הגיעו לגיל 8-10, אבל לילדים גדולים יותר ולבני נוער לגמרי מגיע ליהנות מכל הטוב הזה (נ"ר).

"המשרתת"

קוריאה, שנות ה-30 של המאה ה-20, ימי הכיבוש היפני. משרתת מקומית נשלחת לעבוד בביתה של יורשת עצר יפנית שמתגוררת עם דודה. עשר דקות בתוך "המשרתת", וללב מתגנבת השאלה אם זה באמת סרט של פארק צ'אן-ווק. אן האיש שביים את "שבעה צעדים" הידרדר למה שמכונה באמריקאית "סרט תלבושות".

טוב, הוא לא. ממש לא. פשוט לוקח ל"המשרתת" קצת זמן להתפתח לכדי סיפור מטורלל ואכזרי על אהבת פתע, סקס מוזר ונקמה קרה. הגיחה האמריקאית של פארק הולידה את "סטוקר" הבינוני, והחזרה שלו הביתה היא גם חזרה לכל מה שתמיד אפיין אותו: ויזואליה מהפנטת, חוסר מעצורים מוחלט בכל הנוגע לסקס ואלימות, ומידה של חוש הומור שמונעת מכל הנ"ל להידרדר לגרוטסקיות.

"המשרתת" מבוסס על רומן מאת שרה ווטרס שנקרא Fingersmith, "אומן האצבעות" בתרגום חופשי. עכשיו, ראו הובטחתם: כשהסרט יסתיים ותיזכרו בזה, שמו של הרומן יעשה לכם לחייך (ת"ק).

4 סרטים שכדאי להיכנס אליהם אם אתם במקרה באזור חיוג 02

"סרט משפחתי"

אירנה ואיגור בסך הכל רצו לצאת לחופשה. קרוז קטן, דווקא צנוע. אחרי הכל, הילדים כבר גדולים ויכולים לדאוג לעצמם. אפילו ניקח איתנו את הכלב, שלא ייפול עליהם. זה יותר מדי לבקש? 

טוב, כן. היציאה של אמא ואבא לשיט יוצרת תגובת שרשרת שמאיימת להרוס את המשפחה במקרה הטוב, ולעלות בחיי אדם וחיה במקרה הרע. הבמאי הסלובני אולמו אומרזו לוקח את זמן שלו עם בניית הדרמה, אבל זה משתלם: "סרט משפחתי" מתפתח לכדי הרהור פילוסופי נהדר על הדברים הקטנים שמפילים אותנו והדברים המקריים שמצילים אותנו.

העלילה מתמקדת לכאורה בסיפוריהם של בן ובת המשפחה, עם תבלין דמות חברה של האחרונה שמגיעה למיטה של הראשון. אבל מי שלא יוצאת מהראש ימים אחרי הצפייה היא דווקא דמותו של הכלב טובי, שאומרזו היטיב ללהק לתפקיד הלב הפועם של המשפחה (ת"ק).

"ביצים!"

דוקומנטרי-היסטורי שהוא הכל מלבד משעמם. הטרלול מתחיל כבר במושא התיעוד - רופא בעיירה קטנה בקנזס בראשית המאה שעברה, שהציע ניתוח חדשני נגד אימפוטנציה. הטריק - השתלת בלוטה מאשכיו של תיש באזור החלציים של המטופל. במקביל להצלחה רפואית, הפך אותו מנתח לאושיית רדיו משפיעה. הביזאריות מחריפה כשעיתונאי קורא להחרמת רישיון העבודה של הרופא לצד רישיון השידור שלו, וזה משיב מלחמה בדרכים יצירתיות. הסיפור שלא ייאמן מסופר בשילוב בין ראיונות עם היסטוריונים, שנראים המומים בעצמם מהסיפור, לבין חומרי ארכיון, אנימציה דו ממדית וקריין לא לחלוטין מהימן. התמהיל משונה אבל איכשהו זה עובד פיקס - לא סתם הוא קיבל את פרס חבר השופטים לעריכה בפסטיבל סאנדנס האחרון.

כמו בסרטה הקודם והראשון באורך מלא "Our Nixon", גם הפעם מבקשת הבמאית פני ליין ליצור אינטימיות עם דמות היסטורית מבלי להימנע מהצגת שגיאותיה. כן, פני ליין. וכתובת אתר הבית שלה כוללת את המשפט "פני ליין הוא שמי האמיתי". באתר עצמו היא מגדירה עצמה כ"יוצרת קולנוע זוכת פרסים ולא פיקטיבית". חשוד מאוד (נ"ר).

"היצ'קוק/ טריפו"

אין סטודנט לקולנוע שלא נתקל בספר "היצ'קוק/ טריפו", תיעוד של מרתון ראיונות שנערף ב-1962 – פרנסואה טריפו מחטט בראשו של הבמאי הנערץ עליו, אלפרד הצי'קוק. אבל סרטו התיעודי של קנט ג'ונס מתאר פחות את מה שקרה במפגש הזה ויותר את ההשפעה העצומה של היצ'קוק על דורות של יוצרי קולנוע, ואת האופן שבו ספרו של טריפו עזר לשנות את התדמית של היץ' מ"אמן אימה" לאמן, נקודה.

מרטין סקורסזה, דייוויד פינצ'ר, ווס אנדרסון, ריצ'רד לינקלייטר, פיטר בוגדנוביץ' ופול שרדר הם בין המרואיינים של ג'ונס. טריפו עצמו כבר מזמן איננו איתנו, אבל ממילא יש הרגשה שהכותרת האמיתית של הסרט הזה היא "היצ'קוק"; טריפו הוא כמעט הערת שוליים. כך או כך, עכברי קולנוע צפויים להתענג (ת"ק).

"אהבה וידידות"

אורח הפסטיבל וייט סטילמן מצא לעצמו שידוך מושלם - ג'יין אוסטן, שאת ספרה "ליידי סוזן" הוא הפך לקומדיה אנטי-רומנטית קלילה ואינטליגנטית כאחד. קייט בקינסייל מככבת כאותה ליידי, אלמנה טרייה שמתארחת אצל קרובי משפחה בניסיון למצוא בעל לבתה הצעירה וגם לעצמה. בעלת הבית לא עפה על הרעיון וגם סוזן עצמה לא, אבל זה לא מונע ממנה להתקרב יותר ויותר לאחיה של המארחת, לתחמן ולשחק בכל מי שמסביבה ולרכל על זה עם חברתה האמריקאית (קלואי סוויני המושלמת משלימה מיני איחוד של "ימי הדיסקו האחרונים").

יכול להיות שאנחנו אמורים לבוז לה או לשנוא אותה, אבל קשה שלא להתאהב בסוזן או לפחות בבת החרדתית שלה, במחזר הטיפש או במחזר החתיך והרגיש, באישה הנבגדת שפורצת לחדר בבכי קומי לפעמים או בכל דמות אקצנטרית אחרת שמשתתפת בנשף הזה. אוסטן אף פעם לא ממש הפסיקה להיות רלוונטית, אבל קל להפוך את היצירות הנעימות שלה לפורנו תלבושות סתמי או אפילו קיטשי ולפספס את העיקר. סטילמן מצליח ללכוד במדיוק את הרוח השובבית שלה, שהיא מעליבה וקצת מרושעת כמו שהיא אוהבת אדם וסלחנית. אבל שלא תטעו, גם התלבושות מהממות. בעצם, הסיבה היחידה ש"אהבה וידידות" לא משובץ כאן בקטגוריית "שווה לנסוע במיוחד" היא שהסרט יוצא בבתי הקולנוע ברחבי הארץ בשבוע הבא (נ"ר).

ו-3 סרטים על אחריותכם בלבד

"דוגמניות ושדים"

קשה להמליץ וקשה גם להימנע מלהמליץ על סרטו החדש של ניקולס וינדינג רפן ("דרייב", "רק אלוהים סולח"). מדובר בקולנוע קיצוני במספר דרכים שונות - מרהיב ביופיו, סוחף ברמה היפנוטית אבל גם אכזרי וחסר תקווה, לרגעים גועלי או סתם מזעזע. יש פרדוקס מסוים בכתיבה עליו, כיוון שהדברים שעלולים להרחיק ממנו את רוב הצופים מגיעים בשלב שבו הם כבר נחשבים ספוילר. אסתפק ברמיזה - אם אתם לא מעוניינים לראות גופות מנוצלות לסיפוק צרכים אנושיים בסיסיים למיניהם, אולי זה לא הסרט בשבילכם.

בלוס אנג'לס אפלה במיוחד, אל פאנינג היא האיט גירל החדשה - נערה יפהפייה בשם ג'סי, ששואפת להפוך לדוגמנית בזכות יכולתה המופלאה להמם את כל הפוגש בה. הגברים חושקים בה כזאבים משחרים לטרף בעוד הדוגמניות הוותיקות נטרפות מקנאה. טוב לא יכול לצאת מכל זה, בייחוד כשג'סי מתעקשת להישאר שלמה עם עצמה ועם כל פידבק שהיא מקבלת, חיובי או שלילי, האהבה העצמית שלה הולכת וגוברת. היא עצמה מתייחסת אל עצמה כ"בחורה מסוכנת", ואכן הסכנה נוכחת בכל פריים ופריים, אך מסרבת לגעת בכל הדמויות שנולדו עם איבר מין זכרי.

הייצוג המגדרי בסרט יכול להעסיק חוגים למגדר למשך שבועות, ולמרות שהוא לא שטחי לחלוטין, כמו כל דבר בתסריט הוא קצת פשטני ולא מאוד מקורי. לחלק מהצופים זה לא יפריע בכלל, והם ייצאו נפעמים מהחוויה המטלטלת או לפחות מהצילום או מהפסקול המושלם של קליף מרטינז. אחרים ירוצו להקיא בפח הכי קרוב (נ"ר).

"מחשבות על עיוורון"

בחנו את עצמכם - אם סיפור העלילה של "מחשבות על עיוורון" לא יגרום לכם לחשב את קיצכם לאחור, כנראה שכדאי לכם לראות אותו. בהתבסס על קלטות אודיו של התיאולוג ג'ון הול שהוקלטו בין השנים 1983-1986 יצרו הבמאים פיטר מידלטון וג'יימס ספיני סרט תיעודי למחצה שבו מונולוגים ודיאלוגים הופכים לתמונה. ההקלטות מביאות תיאור פיוטי להפליא של התהליך שבו מאבד הול את ראייתו; אם לא נשברתם עד עכשיו, שווה לכם מאוד להישאר. במשך 90 דקות מרגשות, מרתקות אך גם סוחטות רגשית אנחנו חווים בגוף ראשון את אבדן החוש היקר ביותר לאדם המערבי – הראייה.

הול הוא אדם חד מחשבה בצורה יוצאת דופן, ולמרות שגופו בוגד בו הוא מצליח לגלות חמלה כלפי העולם וכלפי לעצמו. הסרט שייך באופן טבעי לז'אנר התיעודי, אבל חוויית הצפייה ביצירה המופשטת-לעתים הזאת הזכירה לי דווקא את סרטיו האחרונים של טרנס מאליק ("עץ החיים" ו"אל הפלא") שהצליחו לשלב בעדינות בין נרטיב קלאסי ופילוסופיה.

אגב, לפני שהפך לסרט שקצר שבחים בסאנדנס, "מחשבות על עיוורון" עובד לספר מצליח. מה שמוכיח בפעם המי יודע כמה – סיפור טוב עובד בלי קשר למדיום שדרכו הוא מועבר (ב"ב).

"הצחוק האחרון"

ייאמר מיד, "הצחוק האחרון" הוא סרט תיעודי מרתק ומצחיק ועצוב ומאוד ראוי לצפייה. הוא נמצא בקטגוריית "על אחריותכם" לא בגלל איכותו אלא בגלל הנושא שלו: הומור שואה.

למרות סדרה של מרואיינים ידועים – ביניהם שרה סילברמן, מל ברוקס, רוב ריינר ואתגר קרת – הגיבורה האמיתית של הבמאית פרן פרלסטין היא ניצולת השואה רנה פיירסטון, שמחד מאמינה בכוחו המרפא של הצחוק ומאידך יש לה קווים מאוד ברורים לגבי גבולות הצחוק. בכלל, הנושא הכי מעניין שעולה כאן בין השורות הוא הגבולות האלה: מל ברוקס, האיש שמאחורי שירים כמו "אביב להיטלר" ו"מופע האינקוויזיציה", נושא נאום תוכחה מפתיע נגד "החיים יפים" של רוברטו בניני. פיירסטון מספרת בצחוק מתגלגל על מפגש שלה עם ד"ר מנגלה, ומפטירה "זה לא מצחיק" על בדיחת נאצים של ג'ואן ריברס.

אם השילוב של הומור ושואה לא יורד לכם בגרון, תחסכו מעצמכם. אם אתם אמביוולנטיים וצפונה, סרטה של פרלסטין ראוי לצפייה ולו בשל ההרהור המטריד-מצחיק-מחריד של הקומיקאית ג'ודי גולד: "נניח שהייתי מוצאת את עצמי הולכת עם כולם עירומה לתאי הגזים. האם הייתי מכניסה את הבטן?" (ת"ק).