המאה ה-21 רק בת 17, וכבר בלתי אפשרי לבחור את 20 או 25 הסרטים הכי טובים שנעשו בה בלי להשאיר בחוץ אשכרה יצירות מופת. אז התשובה לשאלה "למה דווקא 40" היא שזה המספר הכי קטן שהצלחנו להגיע אליו בלי להרגיש שאנחנו חוטאים למטרת המשימה: להכריז על הדברים הכי טובים שקרו בקולנוע מאז שנת 2000. לא הכי משפיעים; הכי אחלה.
ה"אנחנו" המדובר הוא חבורה של אוהבי סרטים: מבקרי קולנוע בהווה ובעבר, עורכים וכותבים בתחום התרבות וגם כותבים ועורכים מתחומים אחרים שחיים קולנוע ברמה כזאת שהם מוכנים לריב עליו בצעקות. בסך הכל 10 מדרגים, מתוכם אמנם 2 מבקרים פעילים, אבל ממש נמוכים. אז אנחנו עומדים מאחורי ההגדרה "חבורה של אוהבי סרטים", וזאת התשובה לשאלה "מי אתם בכלל".
השתדלנו לעשות את זה מדעי. כל אחד מהמדרגים בחר את המועמדים שלו, ולאחר שזיהינו ראש חץ של כ-50 סרטים שזכו לתמיכה של יותר ממדרג אחד, ניגשנו לסיבוב הצבעה שני. זה לקח זמן ואנשים אכלו איש את פדחת רעהו, אבל מה שאתם מקבלים כאן הוא לא רק שקלול של 10 דירוגים אלא גם הסכמה של 10 מדרגים על כך שזאת הרשימה הכי נכונה והכי מייצגת.
הנה קצת סטטיסטיקה: מתוך 40 הסרטים יש 5 קומדיות, 5 סרטי אנימציה ו-4 סרטי אימה. זה מהדהד היטב את האופי האסקפיסטי של המאה הצעירה הזאת, בוודאי בקולנוע האמריקאי. 5 מהסרטים בוימו בידי נשים (ספוילר: "וונדר וומן" דידנט מייק דה קאט), ועוד 4 הם יצירות משותפות של במאי ובמאית. ממש בהקשר הזה, עוד מספר שראוי להזכיר הוא 44: מבין הנבחרים שלנו יש 4 סדרות סרטים שקיבלו את הקולות שלהן כחבילה אחת, כך שבעצם יש כאן בסך הכל לא 40 סרטים אלא 44. סרטים אחרים שהם חלק מסדרות קיבלו קולות בפני עצמם והם מדורגים לבדם; זה נכון גם לגבי הסרט שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר, "סרט המאה" שלנו במונחים מתמטיים. קוראים לו "האביר האפל", ויותר לא תוציאו מאיתנו בלי לצלול לתוך הרשימה. גו גו גו.
קצת התלבטנו אם לשלב ברשימה המחייבת הזאת סרט חדש כל כך, אבל אז הבנו שהתשובה של כולנו היא "כן". כן מפני שזה אחד מסרטי האימה הכי מיוחדים שראינו וגם אחת מהקומדיות הכי מצחיקות של השנים האחרונות, כן מפני שהשימוש באישיו הגזעי בארה"ב - שתמיד עלול ליפול למקומות מטיפניים ומציקים – משמש כאן בעיקר לכריית זהב קומי, וכן מפני שבראשים הקולקטיביים שלנו לא הצלחנו לחשוב על עוד סרט שהוא גם כל הנ"ל וגם הברקה חברתית-סאטירית שאין דברים כאלה. ובאמת שאין דברים כאלה, אז "תברח" בפנים. (ת"ק)
האם הסרט החדש ביותר ברשימה, שבעצם ניתן לצפייה (טוב, צפייה חוקית) רק בשירות הסטרימינג של נטפליקס, ראוי בכלל להגדרה "סרט קולנוע"? מודים, לא באמת אכפת לנו. לא כשמדובר ביצירה שהיא גם אגדת ילדים נהדרת, גם אמירה חברתית נוקבת, גם סיפור הרפתקאות סוחף וגם אצבע בעין של כל מי שעדיין אוכל בשר. הרב-רובדיות הזאת היא כל הקטע בקולנוע של בונג, שגם "אימא" ו"זיכרונות מרצח" שלו היו מועמדים רציניים לסיים בטופ 37; אם אתם עוד לא מכירים את הגאון המטורלל הזה, אז יאללה. חור בהשכלה וזה. (ת"ק)
סרטים לוכדי-דור נעשים באופן טבעי על ידי נציגי הדור. זה כאילו חוק טבע, אבל אנדראה ארנולד הוכיחה שהוא לא חוק ברזל: בגיל 55 היא ביימה את אחד הסרטים החדים והמדויקים שנעשו על המילניאלס (או דור ה-y, או איך שלא תקראו להם). בסגנון משוחרר וכמעט נטורליסטי, בלי לדפוק חשבון לזמן מסך (163 דקות), ארנולד מריצה לנגד עינינו את המסע של אישה צעירה בשם סטאר (סשה ליין) לשומקום ספציפי. עלילתית לא קורה הרבה בסרט הזה - סטאר הופכת לחלק מחבורה של צעירים שמתפרנסים כסוכנים-נוסעים ולמעשה מרמים את דרכם לקצת פרנסה - אבל הכאילו-מעט שקורה הולך ומצטבר לסרט של תקופה, של דור שאי אפשר לקרוא לו אבוד רק מפני שאיבוד הוא אחד המקומות שהוא הכי אוהב ללכת אליהם. ואתם יודעים מה, עזבו הכל: רק בשביל ההופעה של ריילי קיאו בתור הבוסית של החבורה מגיע ל"אמריקן האני" מקום בנצח. (ת"ק)
אפילו אם הם לא יודעים את שמו, פול ורהובן הוא אחד הבמאים שהשפיעו יותר מכל על אנשים שגדלו בשנות ה-90. במשך שמונה שנים הוא יצר שלושה מהסרטים המדוברים (והפרובוקטיביים) של אותן שנים: "אינסטינקט בסיסי", שמכיל כנראה את הסצנה הכי מפורסמת של הניינטיז (שרון סטון משלבת רגליים וחושפת את ה-XXX שלה), "זיכרון גורלי" וכמובן "נערות שעשועים" המושמץ שזוכה בשנים האחרונות לעדנה מחודשת. 30 שנה אחרי תחילת הקריירה שלו, ואחרי שאיש כבר לא זכר איך קוראים לו, זכה ורהובן ב-2016 סוף סוף להכרה כבמאי גדול באמת, בזכות "היא" – מותחן חכם ומטריד בכיכובה של איזבל הופר הנהדרת. הופר, בהופעה קרה ומוקפדת, מגלמת אישה שנאנסת על ידי פורץ – רק שכמו בכל מותחן גדול, תוך זמן קצר מתגלה שהדברים הם בכלל לא כמו שהם נראים. (א"ו)
הסרט הכי סוריאליסטי של פיקסאר הוא גם הסרט הכי רגיש ונוגע ללב שלהם. מי לא יכול להזדהות עם התחושה הזו שהרגשות שלנו שולטים בנו, ועם תהליך ההתבגרות וההבנה שלא הכל שמח בחיים? בזכות ויזואליה מבריקה שמצליחה לתת גוף לתהליכים הלא מוחשיים בגוף שלנו, והיכולת הכל כך פיקסארית לפנות בהצלחה ללב המבוגרים כמו גם הילדים - פיקסאר יצרו את הסרט שרבים מחשיבים לטוב ביותר שלהם, דווקא בתקופה בה הם כבר מזמן לא אותה פיקסאר חתרנית של פעם. (ג"ג)
זה יכול היה להיגמר כקוריוז – במאי מצלם סרט במשך 12 שנים כדי ללוות את התבגרותו הפיזית של גיבורו. אבל סרטו של ריצ'רד לינקלייטר איננו רק ניסיון הרפתקני או דרמה יומרנית, אלא דיוקן מרתק – דווקא בשגרתיותו, בהימנעותו מדרמות גדולות ומשיאים רגשיים – של האופן בו האדם מתעצב לאורך חייו מתוך המציאות הדינמית שבתוכה הוא מתפתח על פיתוליה ותלאותיה. הניגוד בין העשייה האפוסית לסיפור האינטימי הוא מה שהופך את "התבגרות" ליותר מהישג אמנותי או שעשוע אינטלקטואלי; זה פשוט סרט מרגש. (נ"ש)
מצד אחד, אלה סרטי האקשן היחידים שעלו מהמוקדמות; מצד שני יש בזה היגיון, כי שני סרטי "הפשיטה" הם המקסימום האבסולוטי של הז'אנר נכון להיום. העלילה של הראשון מסתכמת ב"כוח משטרתי מסתער על רב-קומות" והשני הוא ההיפך הגמור, אפוס פשע מפותל ומורכב, אבל במהות זאת יצירה אחת שכל-כולה אקשן כמעט מופשט. "שירה בתנועה" אולי נשמע כמו מילים גדולות, אבל זה תיאור הולם לגמרי לשילוב המוטרף בין במאי וולשי חסר גבולות ומה שצוות אינדונזי מסוגל לעשות כשאומרים לו "יאללה מכות". (ת"ק)
זה כנראה הסרט הכי פחות מוכר מבין 40 הבחירות שלנו (הוא כמעט שלא הוקרן בבתי הקולנוע, למעט מספר ביקורים בפסטיבלים ברחבי העולם), אבל זה לא מוריד כלום מיצירת הביכורים האדירה הזאת שהולכת באומץ לאחד המקומות הכי קשים לחיטוט בנפש האנושית: המקום שבו נשבר להורה מהילד שלו. זה כמובן יותר עמוק מזה, ו"באבאדוק" הוא בראש ובראשונה סרט אימה אפקטיבי על אם חד הורית שמתמודדת עם ההבנה שנוכחות דמונית מתעללת בה ובילד שלה, אבל הסאבטקסט – רק על זה מגיע לסרט של קנט מקום בנצח. אז המינימום שאנחנו יכולים לעשות זה לתת לו מקום ברשימה הזאת. (ת"ק)
הפרס הגדול בפסטיבל טרייבקה. שישה פרסי אופיר כולל הבימוי, התסריט והשחקנית (דאנה איבגי, כן?). 550 אלף צופים בבתי הקולנוע בישראל. עיבוד לסדרת טלוויזיה בארה"ב בהפקת איימי פולר. ערימה שלמה של סצנות ומשפטי מפתח שהפכו לאינסטנט-קלאסיקות. "אפס ביחסי אנוש" הוא כל הדברים האלה, ועל הדרך גם הקומדיה הצבאית הטובה ביותר שיצאה מישראל מאז "גבעת חלפון אינה עונה". אז כן, אפשר לומר שהוא הרוויח ביושר את מקומו ברשימה הזאת. (ת"ק)
פאולו סורנטינו האיטלקי הוא כנראה הבמאי הכי ויזואלי של המאה ה-21. הוא נכנס לתודעה של חובבי הקולנוע ב-2011 עם "זה בוודאי המקום" – הידוע יותר בתור "הסרט שבו שון פן מחופש לרוברט סמית מהקיור" - אבל אין ספק שהיצירה הקולנועית הגדולה שלו היא "יפה לנצח". זהו סרט שמדבר בעיקר לאנשים עם נפש פיוטית: העלילה האוורירית שלו עוסקת בעיתונאי מזדקן, שיטוטיו ברומא (היפה לנצח) ופגישותיו עם טיפוסים כאלה ואחרים. אבל העלילה בו היא ממש לא העניין – העניין הוא האהבה של סורנטינו לתרבות, ליופי, לאסתטיקה, לסגנון חיים בוהמייני שאולי כבר פס מהעולם, לרומא, לקולנוע איטלקי ישן. והאהבה הזאת נשפכת מכל פריים ופריים והופכת את "יפה לנצח" לחוויה אדירה לכל מי שיבוא אליו עם נפש חפצה. (א"ו)
לכאורה, הבחירה ב"מאמי" לרשימת הסרטים הטובים ביותר היא בחירת מבקרים קלאסית. דרמה קטנה ומרגשת של במאי צעיר ומוערך שגם זכתה בפרס הגדול בפסטיבל הסרטים בקאן, אבל כל מי שצפה ב"מאמי" מבין כמה היצירה של קסבייה דולן לא יושבת בנוח בשום משבצת. ובטח לא במסגרת "הסרטים הטובים ביותר". הוא לא נבחר בגלל הצילום שמדמה מצלמת אייפון ועשוי להיתפס כגימיק לא חכם במיוחד, אלא בגלל האובססיה של דולן ליחסי אם ובן (זה התחיל עוד בסרט הביכורים "רצחתי את אמא שלי"), שאותה הוא מצליח להרחיב כאן לכדי שלמות. כן, הורים יכולים לשנוא את ילדיהם ויש ילדים שבאמת לא ניתן לאהוב, אבל האם דיאן (אן דורבאל) תעמוד מאחורי הבחירה לשלוח את בנה למוסד גם אם זה יעמיד את חייו בסכנה? כאן בדיוק הופך הסרט ממלודרמה מצוינת לסרט חשוב באמת. (ב"ב)
האחים דופלאס הם מהיוצרים המוערכים ביותר באינדי האמריקאי בשנים האחרונות, ו"קריפ" הוא הטייק שלהם על סרטי אימה: צלם וידיאו צעיר מגיע לבית של איש זר בעקבות מודעה בקרייגסליסט. מתברר שאותו איש גוסס מסרטן במוח, ורוצה שהצלם יתעד יום בחייו – על מנת שבעתיד בנו שאמור להיוולד יוכל לראות איך אביו היה. תוך זמן קצר מתגלה שהאיש הזה ממש מחופף, אבל מה שלא ברור זה אם הוא ככה בגלל הגידול במוחו, או שאולי הוא סתם פסיכופת. "קריפ" הוא דוגמה ומופת לאיך סרט עצמאי צריך להיראות – מכיוון שאין לו אף מגבלה מסחרית, הוא מרשה לעצמו להיות פרוע, לא מתחייב לכלום ומותח עוד ועוד את גבולות הז'אנר. הוא לא סתם מפחיד, הוא מצמית בעודו משחק על פחד מאוד בסיסי של בני אדם: האם אנחנו בכלל מכירים את האחר, או שאולי ממש כאן, מעבר לפינה, מסתתרת המפלצת שמתכננת לבלוע אותי. (א"ו)
הלהיט המשוגע מבית דיסני פילג את העולם לשלושה מחנות: אלה שחשבו שהוא אוברייטד, אלה שהתאהבו עד כלות ואלה שחיבבו את הסרט אבל אם ישמעו שוב את "Let it Go" יורידו לעצמם את האוזניים. ולמה בעצם להתאהב עד כלות? קודם כל, כי הוא מבדר להפליא, עם דמויות מעולות והומור מוצלח, הוא נראה מעולה והפסקול מזכיר את ימי התהילה של שנות התשעים ולא את להיטי הפופ הגנריים של דיסני מהעשור שקדם לו. אבל יותר מכל זה - כי יש לו לב עצום (כותבת שורות אלה בכתה בכל צפייה. היו הרבה). עם כל כך הרבה אהבה ומחשבה מאחורי כל פריים, מה הפלא שהוא הפך למה שהפך. וכן - "Let It Go" עדיין שיר ענק. (נ"ר)
אלוהים המציא את הקולנוע בשביל סרטים כמו "כוח משיכה". סרט אקשן דחוס ומינימליסטי שמצליח להעביר את הצופה חוויה פילוסופית עמוקה בלי לומר מילה על פילוסופיה. באמצעים קולנועיים בלבד, הסרט גורם לך לחוות על בשרך רעיון מופשט ורחוק כמו שבריריות הקיום האנושי ביקום הקר. "כוח משיכה" גורם לנו להרגיש אבודים בחלל, לא בזכות העבודה הוויזואלית המדהימה או השימוש המושלם בתלת מימד, אלא בזכות התסריט הפשוט והסוחף. אנחנו נשאבים למסע ההישרדות של סנדרה בולוק, מרגישים איתה את האימה וחוסר האונים, וחוזרים איתה באנחת רווחה לכוכב הלכת האהוב שלנו. "כוח משיכה" לא מדבר על שאלות קיומיות - הוא משליך אותך לתוכן, מטביע אותך עד אובדן נשימה ושולף אותך החוצה בן אדם חדש. (א"ר)
"משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר", "מחבואים", "סרט לבן" - בכל סרט הוכיח מיכאל הנקה מחדש שהוא דובר את שפת הקולנוע כשפת אם והוציא לגמרי את הרוח מהמפרשים למי שדמיין שהוא יכול להגיע לפסגות כאלה של יצירה. "אהבה" הוא אולי סרטו הטוב ביותר - דיוקן ההתגברות של אן (עמנואל ריבה זצ"ל) וז'ורז' (ז'אן לואי טרינטיניאן) מצליח לרסק את הלב לאלפי רסיסים קטנים של זכרונות; זיכרון אחד מסבתא שסבלה מדימנציה, זיכרון אחר מזוגיות שהולכת ומתקמטת לאורך עשרות שנים, זיכרון מ"המורה לפסנתר" אליו מרפרר הסרט לא פעם. בקרב רבים נחשב "אהבה" לסרט ה"פשוט" של הנקה - בטוח לא טקסט אינטלקטואלי מבריק כמו "סרט לבן", אבל צפייה חוזרת בו מגלה כי מדובר בסרט חכם להפליא רק שהרגש בו עולה על ההיגיון. וזה מה שנשאר איתנו בסוף היום, בדיוק כמו בחיים. (ב"ב)
ולחשוב שעד "מסיבת רווקות" בכירי הוליווד לא האמינו בכוחן של נשים להוביל להיטי קיץ. כן, אמנם אביב-קיץ 2011 היה ממש לא מזמן, אבל מצד שני - כמה עברנו מאז. הקומדיה הכל נשית הזאת שבוימה דווקא על ידי גבר (פול פייג), לא הייתה אמורה להיכנס לדברי הימים של הקולנוע. אפילו תאריך היציאה שלה בארצות הברית (28 באפריל) מלמד שאף אחד לא בנה כאן על שובר קופות ענק, אבל כנראה שאף אחד גם לא הבין את הכוח המתפרץ שנקרא מליסה מקארת'י. הסיפור על מסען של קבוצת בנות לחגוג את נישואיה המתקרבים של אחת מהן (מיה רודולף) והיריבות המרה בין חברת הילדות (קריסטין וויג) לבין החברה החדשה והעשירה (רוז ביירן), התברר כמעשייה מודרנית שנוגעת לכל המינים והגזעים והשאיר איתנו סצנות בלתי נשכחות. כן, אנחנו מתכוונים לקלקול הקיבה בסלון הכלות. דמיינו את זה. (ב"ב)
פרהאדי מציג ב"פרידה" דילמות שמצד אחד כל אדם יכול להזדהות איתן - גירושין, אבל ומשפחה, אך מצד שני, גם חושפות סדקים רבים בחברה האיראנית. סיפור קטן שהולך ומסתבך והופך לדרמה סוחפת, שמרתקת את הצופים למסך במשך כל 123 הדקות של הסרט. באמצעות תצוגת משחק מדויקת ואותנטית ובימוי אנושי ברמה יוצאת מן הרגיל, פרהאדי מציג דמויות שכמעט בלתי אפשרי לא להזדהות איתן, גם כשמדובר במשפחה אי שם באיראן. הדילמות המוצגות לא נפתרות בקלות (אם בכלל) ומותירות את הצופים המומים, תוהים מה היו עושים לו היו במקומן של הדמויות, גם לאחר שכתוביות הסיום מופיעות על המסך. (מ"ג)
"קר עד העצם" ייזכר לעד כנקודת הפריצה של ג'ניפר לורנס, אולי כוכבת הקולנוע החשובה ביותר בעולם היום (ובטוח שהמצליחה מכולן) – אבל הוא ראוי ליותר מזה. סרט האינדי הצנוע של הבמאית-תסריטאית דברה גרניק (שרק השנה תחזור למסכים עם סרט עלילתי חדש) מעמיד במרכזו נערה שיוצאת למצוא את אביה כדי שאַחֶיהָ ואמה הלוקה בנפשה לא יאבדו את ביתם. זו גיבורה מרשימה ומעוררת השראה שמתנהלת בביטחון ובנחישות בטריטוריות הנידחות והמוזנחות (והגבריות והעוינות) של הרי האוזרק – כי היא פשוט חייבת לעשות את זה. וטוב שהיא חייבת; אחרת עוד היינו מחמיצים את ג'ניפר לורנס. (נ"ש)
למרות שמדובר בהמשכון מספר שלוש בסדרת סרטים - מה שאף פעם לא רומז על הצלחה גדולה - "צעצוע 3" הוא אחד הסרטים הטובים של 17 השנים האחרונות. לא רק בז'אנר האנימציה לכל המשפחה - בכלל. הבחירה החכמה כל כך של הבמאי והכותב, לי אונקריץ', ללוות בסרט את התבגרותו של הילד אנדי בדיוק לפני שהוא יוצא לדפוק לעצמו את הראש בקולג', הולידה סרט מרגש עד דמעות (במקרה שלי, הרבה דמעות) שהוא מעין תשובה מונפשת ל"התבגרות" המופתי של ריצ'רד לינקלייטר (שאמנם יצא הרבה אחריו אבל החל להצטלם הרבה לפניו). (ב"ב)
זוג הורים כולא את שלושת ילדיו בבית, ממלא את הראשים שלהם בפחדים מפני העולם שבחוץ ואפילו מלמד אותם שפה אלטרנטיבית שמטרתה האחת והיחידה היא למנוע מהם לצאת לעולם הגדול. משוגעים? כן, אבל זה לא סרט על התעללות, אלא על אהבה – או ליתר דיוק, על נקודת הקיצון המוחלטת של הדאגה ההורית. גם "הלובסטר" של לתימוס כמעט נכנס לרשימה הזאת, אבל בסופו של דבר נבחר המועמד היווני לאוסקר 2009 ואחד הסרטים הייחודיים והחזקים של העשור הקודם. (ת"ק)
מעטים הבמאים שמסוגלים לעשות סרט שמציע אלטרנטיבה אחרת להיסטוריה, ועוד כזו שעוסקת באחת התקופות האפלות באנושות – בצורה הומוריסטית, עקובה מדם ומסריחה מנקמה – כמו שטרנטינו עשה פה במיומנות רבה. עד "ממזרים", לטרנטינו היה ניסיון רב בסרטי נקמה, אבל הפעם הוא לקח את זה לרמה חדשה. מדובר ביצירה קולנועית שבקלות נחשבת לאחד השיאים בקריירה של טרנטינו, החל מכתיבת התסריט המבריק ועד לבימוי המדויק. "אני חושב שאולי זו יצירת המופת שלי", אומר אלדו ריין (בראד פיט) במשפט שסוגר את הסרט. בהתחשב בכך שמדובר בלא פחות מאבן דרך בקריירה של אחד הבמאים המשפיעים בקולנוע האמריקאי, נראה שטרנטינו לא סתם בחר במילים האלו לפינאלה. (מ"ג)
עזבו גאווה ישראלית; עזבו זכייה היסטורית של סרט תיעודי בגלובוס הזהב ומועמדות היסטורית של סרט אנימציה לאוסקר; "ואלס עם באשיר" נמצא ברשימת הסרטים הטובים של המאה ה-21 כי הוא פשוט סרט יוצא מן הכלל. ארי פולמן חפר בזיכרונות מלחמת לבנון הפרטיים שלו והפך אותם, באמצעות חזון ויזואלי מרהיב (עבודת אנימציה מופלאה של דוד פולונסקי ויוני גודמן), לסרט תעודה/אנימציה/מלחמה מקורי, חכם, מבריק ועוצמתי. הישראליות היא רק הבונוס. (נ"ש)
לכאורה זה סרט על שתי נשים שיוצאות למסע נקמה במי שהתעלל בהן מינית בילדותן. לכאורה זה סרט אימה מהתת-ז'אנר שנהוג לכנות "פורנו עינויים". לכאורה זאת יצירה שנעשתה רק על מנת לזעזע. אבל כפי ששמו מרמז, המהות האמיתית של "מרטירים" נמצאת בכלל באזורים הדתיים – וכשכל החלקים מתחברים, אנחנו מקבלים לא רק סרט אימה בלתי נשכח אלא גם אמירה קשה מאוד לעיכול על המשמעות האמיתית של קדוּשה. לגמרי חד פעמי. (ת"ק)
כבר אמרנו ש"האביר האפל" זכה במקום הראשון במשאל הזה – ובפער ניכר. בצדק; אם היום אנחנו בשיאו של עידן גיבורי העל בקולנוע (כל כך בשיא עד שאפילו שלחנו נציגוּת), הרי שאת האצבע (המאשימה?) יש להפנות לטרילוגיה של כריסטופר נולאן שכתבה מחדש את הז'אנר. כל הטרילוגיה ראויה להיכלל לרשימה, אבל "האביר האפל" (השני בסדרה) הוא בכיר עטלפיה וכנראה גם סרט גיבורי העל הטוב בכל הזמנים: טרגדיה קודרת ומרהיבה, שילוב מושלם של אמנות ובידור, ובונוס – הופעת פרידה מחשמלת של הית' לדג'ר (שזכה באוסקר לאחר מותו). כל גיבורי העל שמרסקים את הקופות בשני העשורים האחרונים יצאו מתחת לגלימת האביר האפל. (נ"ש)
ג'אד אפטאו הוא מי שהחזיר את הקומדיות ל(יחסית) מבוגרים לקדמת הבמה בתחילת העשור הקודם ו"סופרבאד" (אנחנו מסרבים להשתמש בשם המלא שכולל "חרמן על הזמן", סלחו לנו) הוא אולי הסרט הכי איזוטרי שלו שעדיין הפך להצלחה, וגם זה ששידרג את ג'ונה היל ומייקל סרה לכוכבים לגיטימיים. סיפור ההתבגרות ואובדן הבתולים של שני החברים, נקודת פתיחה של לא מעט קומדיות דומות, הופך די מהר לסיפור מטורף שכולל שוטרים משוגעים, יריות, אנשים נדרסים ומק'לאבין אחד בלתי נשכח. למרות כל הוולגריות והגסויות, הסרט, כמו הרבה סרטים אחרים של אפטאו, מצליח גם להיות מאוד רגיש ועדין, וזה סוד הקסם שלו. (ג"ג)
"זה ייגמר בדם" היא קלאסיקה על זמנית, באותה מידה שזוהי יצירה אישית וחושפנית. דרך סיפור עלייתם של ברוני הנפט בארצות הברית של תחילת המאה ה-20, הסרט חושף את היסודות הרקובים של אמריקה (בגדול – כסף ודת), ופותח צוהר לליבו המיוסר של היוצר. דמותו של איל הנפט דניאל פליינוויו (בגילומו המופתי של דניאל דיי לואיס) מהווה כר לחפירה כואבת בצדדים האפלים של הנפש האנושית. הקנאה, שנאת האדם, תאוות הבצע והבדידות הבלתי נסבלת של הקיום – כל אלה מזוקקים לתמציתם ונפרשים בפנינו בכנות ישירה ובוטה. נדיר שיצירה עם יומרות כה גבוהות מצליחה להצדיק אותן, והאפוס המיזנטרופי של פול תומאס אנדרסון הוא מיחידי הסגולה הללו, ואחד הסרטים היחידים שבאמת ראויים לתואר יצירת מופת. (א"ר)
סיפור טרגי שמתובל בהומור ובצבעוניות כיאה לאלמודובר, על שלושה דורות של נשים שנאלצות להתמודד מול פגיעות קשות מצד הגברים בחייהן, הפך לדיוקן מדויק של נשיות. נושאים כמו אהבה, אובדן, משפחה וטראומה נראים מבעד לעיניהן של נשים שונות, המגולמות על ידי אנסמבל שחקניות מרהיב. אלמודובר שוב מוכיח את הכבוד הרב שהוא רוחש לנשים בסרט מלא בהתרחשויות מטלטלות, בזכות דמויות נשיות שמצליחות להתגבר, ביחד ולחוד, על הקשיים. ברגישות רבה אלמודובר מראה כיצד כל אישה בדרכה שלה מתמודדת עם החיים, כל אחת בחוזק נפשי שמותיר אצל הצופה רק הערכה והערצה כלפי המין הנשי. (מ"ג)
ממש עוד מעט ריאן ג'ונסון יהפוך לאחד השמות הכי מדוברים בהוליווד, כש"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" בבימויו יגיע לאקרנים. מעריצי "לופר" כבר עם האצבע על הדק ה"אמרתי לכם", אבל כדאי שייקחו מספר ויעמדו בתור. האמרתי לכם האמיתי שייך לברי המזל שצפו בזמן אמת ב"בריק" - סרט הביכורים הבלשי והמושלם של ג'ונסון, שמתרחש בבית ספר תיכון, שואב ממסורת הפילם נואר ושובר אותה. יצירה מלאת תשוקה, רוח נעורים וכאב, שעובדת עכשיו לא פחות טוב משעבדה לפני 11 שנים. על כמה סרטים עם ג'וזף גורדון לוויט עוד אפשר להגיד את זה? (נ"ר)
אמנם "מעודדות צמודות" יצא ארבע שנים לפניו וצבר מוניטין של סרט חשוב לא פחות בקרב מעריצי סרטי התיכון, אבל דווקא "ילדות רעות" - שכתבה איזו קומיקאית בתחילת דרכה, טינה פיי - תפס את טייטל סרט הקאלט של אותו עשור. מעבר לזה שגם אחרי 13 שנה אנחנו משתמשים בקץ'-פרייזים מהסרט אחת לשבוע (וכן, בימי רביעי אנחנו עדיין לובשים ורוד), העל-זמניות האמיתית של "ילדות רעות" מתבטאת בכך שבניגוד לקודמיו הוא השתמש בכל הסטריאוטיפים והקלישאות כדי להעביר מסר ולהביא לקדמת הבמה כבר בתחילת המילניום את נושא השיימינג - עוד לפני שבכלל ידענו מה זה. בלי לתכנן, הוא אפילו הגדיל לעשות וסימן לא כוכבת הוליוודית אחת בתחילת דרכה אלא שלוש (ואף אחת מהן היא לא לינדזי לוהאן, לצערה); במרוצת השנים, רייצ'ל מקאדמס (רג'ינה), אמנדה סייפריד (קארן) וליזי קפלן (ג'ניס) הפכו לשלוש מהשחקניות האהובות, הוורסטיליות והעסוקות בתעשייה עם תפקידים דרמטיים וקומיים כאחד. ודט, חברים, איז סו פטץ'. (נ"ב)
אין הרבה סרטים מז'אנר קומדיית האימה שזכו להערכה ולמעמד של סרט פולחן כמו "מת על המתים". על פניו מדובר בסרט זומבים רווי בדם מלאכותי והומור בריטי, אך הוא הרבה מעבר לזה. אדגר רייט מביים את סרטו השני במיומנות, שעם השנים הפכה אותו לאחד הבמאים הבולטים והאהובים שיצאו מבריטניה בשנים האחרונות. הומור מתוחכם, עריכה מדויקת, שחקנים קומיים מהשורה הראשונה וזומבים שנרצחים לפי הקצב של שירי להקת קווין הם רק חלק ממה שהופך את הסרט הזה לקומדיית אימה שתיזכר לעוד שנים רבות ואת רייט לבמאי שנשמע ממנו עוד הרבה. (מ"ג)
אינספור סרטים עסקו בנושאים כמו אהבה, שיברון לב וזיכרונות, אבל "שמש נצחית" עושה את זה בדרך שונה מהרגיל. כזו שמאפשרת לסיפור שהוא לכאורה פשוט, על הקשיים בזוגיות - להיכנס עמוק ללב ולהישאר שם זמן רב אחרי הצפייה. שיתוף הפעולה בין תסריטאי יוצא דופן כמו צ'ארלי קאופמן ובמאי בעל טביעת אצבע ייחודית כמו גונדרי הוליד סרט שלא דומה לשום דבר אחר שנראה לפני כן. סיפור ששואב אותנו פנימה לעולם מסתורי של זיכרונות טובים, רעים, נוסטלגיים ומעורפלים של שני אנשים, שכמו כולם – רק רוצים אהבה. אך אהבה היא מסובכת והמורכבות שבה מתבטאת כאן ביצירה שכל צפייה מחודשת בה חושפת לנו עוד מהסיפור. (מ"ג)
"קיל ביל" זה לא סרט, זו הגשמת חלום. אמנם חלום של מכור לקוק שחופר לך בארבע לפנות בוקר על מלא דברים שאתה לא מכיר ולא מבין את הקשר ביניהם, אבל עדיין חלום. אם זה היה סרט היינו צריכים להכיר בכך שעלילתו טיפשית עד לא קיימת ושהדמות הראשית לא מעניינת, כריזמטית או מעוררת הזדהות. אבל "קיל ביל" זה לא סרט (או שניים), זו חנות ממתקים מסנוורת וגדושה. סצנות אקשן מרהיבות, דיאלוגים מבריקים וחדשנות קולנועית – טרנטינו הגיש לנו הכל מכל בשפע חסר תקדים, וקשה לחשוב על יצירה עם כל כך הרבה רגעים של קולנוע איקוני ועוצר נשימה. (א"ר)
זה אולי הסרט הכי מינורי ברשימה – קשר מקרי וחולף בין שני אנשים בודדים בעיר זרה – אבל גם אחד הזכורים. כשראינו אותו בפעם הראשונה זה היה קסם אמיתי – סרט ייחודי, יפה עד כאב, אנושי ועדין. לפני שההומור היבש של ביל מאריי הפך למאוס, כשהמבט הבוהה והלחישות השבורות של סקארלט ג'והנסן עוד שידרו פגיעות נוגעת לב. לפני שהאובר-אסתטיות הנוגה של סופיה קופולה השתלטה על סרטיה והפכה אותם לשעמומונים בלתי ניתנים לצפייה. כל מה שהיה טוב במאריי, ג'והנסן וקופולה התחבר בשלמות לסרט מצחיק, חכם ורגיש, שכבש את הצופה ונחרט בליבו. "אבודים בטוקיו" זה לא סתם סרט טוב, זה סרט שגורם לך להתאהב בו. (א"ר)
העשור הקודם – באנגלית ה-Noughties, בעברית אין לו שם – היה העשור של סרטי הנקמה הקוריאניים, גל של יצירות אלימות מאוד ונבונות מאוד שתמיד היה בהן משהו מעבר לחדוות דם. "שבעה צעדים", במקור "Oldboy", הוא חלקה האמצעי של טרילוגיה (קדם לו "שלום לנוקם", אחריו בא "שלום לנוקמת"), אבל הוא עומד בפני עצמו כאחת היצירות הקשות, המטלטלות והמשפיעות של המאה הקולנועית הצעירה הזאת. מה עושה גבר כלוא בדירה קטנה במשך 15 שנה? מה הוא יעשה כשיצליח להימלט? ולמה כל זה קרה בכלל? ההיסטוריה של סרטי הנקמה נחלקת ללפני ואחרי שהבנו את התשובות. (ת"ק)
כשקלינט איסטווד הפך לבמאי, הוא גם הפך מנער הפוסטר של הגבריות לאחד מחוקריה המעניינים והחשובים ביותר. אחרי שפירק את המיתוס של עצמו ב"הבלתי נסלח" המופתי, הוא ירד לשורשי האחווה הגברית ב"מיסטיק ריבר" המופלא, המתאר את הקשר שנוצר מחדש – ומסיר גלדים מפצעים ישנים – בין שלושה חברים בעקבות הירצחה של בתו של אחד מהם. זה היה חיבור מושלם בין סיפור מצוין (מאת סופר המותחנים דניס ליהיין), תסריט חכם (בריאן הלגלנד, "סודות אל-איי"), משחק אדיר (שון פן וטים רובינס זכו באוסקר) והיכולת הנדירה של איסטווד לשלב קשיחות ורגש – ולבוא חשבון עם המאצ'ו שהוא עצמו ברא. (נ"ש)
חמש שנים לפני שכריסטופר נולאן התלבש על "באטמן" ושינה את ז'אנר גיבורי העל, פיטר ג'קסון עשה בדיוק אותו דבר לז'אנר גיקי אחר: הפנטזיה. הטרילוגיה של טולקין כבר הייתה קלאסיקה ספרותית, אבל ג'קסון ידע לטפל בה כמו בפרשס שהיא, עם חזון בלתי מתפשר (שהובהר כבר מרגע שהוחלט לעבד את הספרים כטרילוגיה קולנועית), תנופה אפית עוצרת נשימה, וגולום בלתי נשכח אחד. ג'קסון לא רק יצר את הטרילוגיה המצליחה בכל הזמנים, אלא גם לקח את סרט הפנטזיה הנישתי עד למורדור של הז'אנר, האוסקר. "אחוות הטבעת" קבע מיד את הטון כשהוביל את המועמדויות בטקס של 2002, ו"שיבת המלך" סיים אותו כשהפך לסרט הפנטזיה הראשון לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר. שם, בארץ התיכונה, גם נולד הדרקון המשחקי-כסי שיבלע בתוך כמה שנים את הטלוויזיה. (נ"ש)
שני העשורים האחרונים מסמנים בין השאר את עלייתם של הבמאים האפרו-אמריקאים (שלא ממש מורגשת ברשימה הזו, יש להודות), אבל על הסרט הטוב ביותר של במאי אפרו-אמריקאי חתום האיש שקדם להם – ספייק לי. "השעה ה-25" מגולל את 25 השעות החופשיות האחרונות בחייו של סוחר סמים לפני שייכנס לכלא (אדוארד נורטון). אבל לי לא מסתפק בסיפור הקטן, ויוצר הקבלה עדינה ואינטליגנטית (שלא הייתה קיימת במקור – נובלה מאת דייויד בניוף, יוצר "משחקי הכס") בין העבריין לבין ניו יורק פוסט ה-11 בספטמבר, ומציג דיוקן יפהפה של אבל ואובדן. ללא התייחסות ישירה לאסון התאומים, וגם 16 שנים אחריו – זה עדיין הסרט הטוב ביותר שנעשה על הטרגדיה המכוננת של המאה ה-21. (נ"ש)
איזו דרך לפתוח את המאה. אפילו אם מעולם לא צפיתם ב"רקוויאם", ראיתם ואתם ממשיכים לראות את השפעות הצילום (מתיו ליבטיק), העריכה (ג'יי רבינביץ') ואפילו הפסקול שלו (קלינט מנסל) על הקולנוע בן זמננו. אבל השפעה וחשיבות בצד, זאת אחת היצירות הקשות והכנות ביותר שטיפלו אי פעם בהתמכרות באשר היא התמכרות – המכנה הנפשי המשותף לגיבור, לאהובתו, ובאופן בלתי נשכח גם לאמו, התפקיד הטוב ביותר בקריירה המפוארת ממילא של אלן בורסטין. וואו, איזה סרט. (ת"ק)
כבר כמעט 40 שנה שהייאו מיאזאקי מייצר סרטי אנימציה שהופכים ללהיטי ענק ביפן ולסרטי קאלט בשאר העולם, אבל "המסע המופלא" היה הסרט שהביא אותו לקדמת הבמה והפך את שמו למוכר באמת. כמו שאר הסרטים שלו, מדובר בסרט סוריאליסטי למדי, וכזה שמלא ברוחות, מפלצות והוא בעצם משל על האדם והיחס שלו לבעלי החיים והטבע. בתקופה שבה רוב סרטי האנימציה הפכו לממוחשבים, האנימציה הקלאסית והמקורית הזכירה לכולם איך באמת יוצרים סרטי אנימציה מקוריים. (ג"ג)
צוות המדרגים: תומר קמרלינג ונעמה רק, מבקרי הקולנוע של מאקו; צליל הופמן, עורכת ערוץ התרבות ולוחמת הצדק של הרשימה; איתי ולדמן, העורך הראשי של מאקו ומבקר קולנוע לשעבר ב"מעריב"; נעמה ברקן, עורכת משנה ערוץ התרבות (שהצליחה להגיע לתפקיד גם מבלי לצפות ב-97% מהסרטים הנ"ל); מעיין גוטנמכר, עיתונאית חובבת קולנוע וכמעט בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א; בן בירון, סטודנט נצחי לקולנוע, עיתונאי וטרול (מילים שלו); איתמר רונאל, כתב תרבות, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א והאדם עם הטעם המוזר ביקום (מילים שלנו); גיל גוטקין, עיתונאי אוכל חובב קולנוע ומכור לתרבות פופולרית; וניב שטנדל, עיתונאי ותסריטאי, בעבר מבקר הקולנוע של "מעריב" ו-NRG.
mako תרבות בפייסבוק