שבועיים וחצי לפני שג'יימס גנדולפיני החזיר את נשמתו לבורא על רצפת השירותים במלון שבו התאכסן ברומא, העניק איגוד התסריטאים האמריקאי ל"סופרנוס" את הטייטל המחייב "הסדרה הטובה ביותר בכל הזמנים". זה קרה שש שנים אחרי שידור הפרק האחרון והשנוי במחלוקת של הסדרה - זה שגרר תלונות מאופן ההצגה של סצנת הסיום ועד טרוניות על עצם ההחלטה לסיים את הסדרה - ובכל זאת הבחירה התקבלה בטבעיות רבה כל כך אצל הצופים והמבקרים עד שאפשר לחשוב שמדובר בסוג השאלות שיש עליהן רק תשובה אחת נכונה. כולם הסכימו כי הסופרנוס, שהזניקה ביחד עם "סקס והעיר הגדולה" את HBO למעמדה הנוכחי, שינתה לנצח את הטלוויזיה והותירה אחריה תעשיה ספוגה באסתטיקה ותמטיקה סופרנית. אבל מה כל זה בעצם אומר?
זאת לא טלוויזיה
לפני 15 שנה בדיוק, ב-10.1.1999, שודר פיילוט בשם "הסופרנוס" ברשת HBO, שהציג לראשונה את טוני סופרנו האלים והנואף, טלוויזיה שהייתה משוחררת מכבלי המוסרנות שאליה הרגילו אותנו הרשתות הציבוריות והמסחרית. חשוב לציין שלא מדובר היה בתקדים מוחלט – סופרנו ומשפחתו נחתו במקום בו השתכנה סדרת בית-הסוהר "אוז", שנחשבת לסנונית המבשרת על עידן הדרמה האיכותית, למרות שהיא עצמה הייתה בוסרית מדי. "אוז" נתנה לראשונה לגיטימציה לפרקים ארוכים באורך כשעה, סצנות גרפיות ובניית דרמה מתמשכת ללא מוסר השכל מיידי בכל פרק (לא מובן מאליו בטלוויזיה האמריקאית).
דיוויד צ'ייס, יוצר הסדרה, הגיע ל-HBO עם פיילוט שנדחה על ידי פוקס (שכנראה היו מעדיפים את טוני בתור מגדל בקר טקסני), אודות מאפיונר דיפרסיבי שחווה בעיות ביחסים עם אימו; תסריט שבכלל תיכנן בהתחלה לכתוב כסרט. כן, אתם קוראים נכון, צ'ייס שינה את פני הטלוויזיה מתוך כוונה לעשות קולנוע. "המטרה שלי מעולם לא הייתה לייצר להיט טלוויזיוני", הודה בראיון להוליווד ריפורטר, "תמיד רציתי לכתוב סרטים, אבל המשכורות מהטלוויזיה עזרו לי לשלם את החשבונות". הפנייה למסך הקטן של יוצר הסופרנוס נתפסה אצלו כ"כישלון אצילי". צ'ייס לא סתם הרגיש כך – זה אמנם נראה כמו היסטוריה רחוק, אבל בתקופת טרום הסופרנוס זו הייתה חתיכת פדיחה עבור יוצרים לעשות הפקות טלוויזיוניות. ההפרדה בין שני המדיומים הייתה ברורה, וכך גם ההיררכיה. הקולנוע היה המקום לאמנים, טלוויזיה הייתה הבייביסיטר הלאומית. צ'ייס לא יכול היה לנחש שדווקא הוא עומד לסמן את המהפך ההיסטורי, זה שאחריו הרשת תציג את עצמה באמצעות הסלוגן: "זו לא טלוויזיה. זה HBO".
דרמת הפשע פורצת הדרך לא רק חילצה את הטלוויזיה מהקיבעון של תכנית בנות 25 דקות, אלא גם אפשרה לה לזנק מעל "אחיה הגדול". אם קודם לכן נחשב הקולנוע למדיום היחיד שמסוגל לספר סיפור רחב יריעה, הגיעה הסופרנוס והוכיחה שאפשר גם אחרת. בארה"ב קוראים לזה Novelistic Television, טלוויזיה שמתנהלת כמו רומן ספרותי לכל דבר: מניפה שלמה של דמויות, יחסים משתרגים ומסתבכים, סיפורי משנה שתופסים את הבמה לחצאי פרקים, פלאשבקים וקשת רחבה של מיקומים. במילים אחרות, הטלוויזיה פיתחה לעצמה מרחב זמן וחלל שהשאיר את הקולנוע בצל. הזמן הזה לא רק הקנה עומק להתרחשויות בתוך הסדרה, אלא קשר את הצופים עמוקות לדמויות שהתארחו אצלם מדי שבוע בסלון למשך שעה.
לא סחבק, מדוכא
הסופרנוס הייתה הסדרה הראשונה שהביאה את סיפור המאפיה לטלוויזיה. מאז שנות השבעים התנחלו המאפיונרים ומשפחותיהם בתרבות האמריקאית ("הסנדק", "פני צלקת", "החבר'ה הטובים, קזינו", "היו זמנים באמריקה" ועוד) אבל הטלוויזיה בחרה להפנות להם גב ולהישאר עם דמויות נורמטיביות ואלימות פחות. כל זאת כשהצרכנים בבית ובעולם גמעו בהתלהבות את קורותיה של משפחת קורליאונה וקיבלו בסקרנות גדולה את הבוס החדש בשכונה, ששבר שני עשורים וחצי של התעלמות טלוויזיונית גורפת מהז'אנר.
אלא שטוני סופרנו לא היה ויטו קורליאונה, אפילו לא קרוב. הוא לא נהג באיפוק מקפיא דם ולא התהדר בחוש סטייל מרשים. דבר מהרומנטיקה של אל פאצ'ינו לא דבק במר כסף-חדש מניו-ג'רזי, עם סיגר תחוב בפה וגורמט מסביב לצוואר. ערס איטלקי-אמריקאי עם אישה לבושת פרוות ובנויית ציפורניים שלא הורשתה בשום אופן לעבוד, דיוקן הנובוריש שמפחיד את הפטריארכים של אמריקה הלבנה ומגלם את כל הניוון המצועצע שיוגש עשור מאוחר יותר ישירות לווריד ב"ג'רזי שור". ועדיין, גם לקלישאה הזו צ'ייס וגנדולפיני לא נתנו לטוני סופרנו ליפול. במלאכת מחשבת, המקום הראשון שבו פגש הצופה את הבולדוג הקרימנלי לפני עשור וחצי בדיוק היה על ספת הפסיכיאטרית, וגם זה בישר על שינוי אדיר בטלוויזיה האמריקאית – הגיבור לא היה סתם נבל, הוא היה טיפוס חרד ומדוכא.
רבים טוענים שהתפקיד הראשי היה מורכב ומסובך כל כך עד שהיו יותר סיכויים לפלופ מאשר להצלחה. אפילו צ'ייס עצמו, שנחשב לבוס קשה וביקורתי, הודה לא אחת שאיננו יודע מה היה קורה אילולא הצטלבו דרכיו עם ג'יימס גנדולפיני, "ג'ים פשוט יודע מה הוא עושה", הסביר. "זו לא הגזמה להגיד שאם ג'יימס גנדולפיני לא היה מלוהק לתפקיד טוני סופרנו – ולפי כל החוקים הכתובים של הטלוויזיה זה לא היה אמור לקרות--", כתבו בג'י קיו, "הטלוויזיה שלנו פשוט לא הייתה מה שהיא היום. ללא שחקן שמסוגל להוציא את המלנכוליה של טוני, את הנשמה הגדולה, האבסורד והזעם שבו, אולי תור הזהב הטלוויזיוני של אנטי-גיבורים מעולם לא היה מתרחש".
ואכן, כמעט כל סדרת איכות שנעשתה מאז עליית הסופרנוס, מ"עמוק באדמה" ועד "מד-מן", מתבססות על מודל טוני סופרנו, שהפך את הגיבור לאנטי-גיבור במובן העמוק של המילה. זה נעשה קודם ובהרחבה באופן קומי, אבל אנטי-גיבור דרמטי, ועוד אחד שאמור לשלוט באימפריית פשיעה של מדינה שלמה? כזה עוד לא היה. לא רק שהקשיים של טוני סופרנו היו נפשיים (וטיפול, בטלוויזיה ובקולנוע האמריקאית, הוצג עד אז כנלעג למדי), הם גם לא נבעו מאיזו פוסט טראומה צבאית מהוללת, ואפילו לא משוד או רצח. הדיכאון שאחז בו נבע מבעיות שגברים קשוחים לא חשפו מעולם: יחסים קפואים עם אימו הביקורתית, נישואים חסרי תקשורת וילדים מנוכרים. טוני סופרנו היה איש שמתגעגע לאביו, חרד לקיומו ונתון להתקפי חרדה. דרכו, הסופרנוס הציגה לראשונה בטלוויזיה את הגבריות המסוכסכת (אהלן, מד מן) שעתידה ללוות אותנו מכאן ועד שיימצא פתרון לבינאריות המגדרית.
מאמרים אקדמיים טוענים בתוקף בשנים האחרונות שהסופרנוס בישרה סופית את עידן קץ הגבריות. מה שבטוח - נסו למצוא גיבור גברי אחד לא מעורער פוסט טוני סופרנו. כל זה ניכר במידה רבה גם בייצוג המשפחה שהגיע אחרי הסופרנוס. פעם אבא ידע הכי טוב והוא ואמא היו יחידה החלטית אחת, והיום כבר קשה למצוא זוג הורים מתוסרטים שלא נמצאים בהליכי גישור במקרה הטוב. "כרמלה, למשל, היא כולה חזית", הסבירה אידי פאלקו (כרמלה) לניו יורק מגזין עם עליית העונה האחרונה, "היא אמנם תמיד בחיפוש רוחני, אבל היא גם פרזיטית מפונקת. עם זאת, אחרי שביליתי בנעליים שלה, כל ההתנהלות שלה באמת התחילה להיראות לי הגיונית. איזו ברירה אחרת יש לה?".
וולטר ווייט התחיל כאן
באופן מעניין, שידורי הסופרנוס חפפו כמעט לגמרי את תקופת כהונתו של ג'ורג' בוש הבן בבית הלבן. זה אולי נראה מקרי, אבל לא כשמסתכלים על הקשר הזה בצורה מעמיקה יותר. אם במהלך כהונתו של קלינטון, כלומר בעשור שקדם לסופרנוס, הטלוויזיה האמריקאית ייצרה סדרות זחוחות להפליא, שאושר ועושר זלגו מהן וגיבוריהן המושלמים הפכו מושא ללעג עולמי (בעיקר גיבורי משמר המפרץ ובוורלי הילס), הסופרנוס העלתה בעדינות את מה שוינס גילגן, יוצר "שובר שורות", כבר יאמר בפירוש בתחילת העשור השני של שנות האלפיים – הגיבור המובהק הוא לא סתם קשוח מדופרס, עם הזמן הוא יהפוך בהדרגה לאיש הרע בסיפור, ונראה מה הקהל יעשה עם זה. הטלוויזיה שאחרי הסופרנוס היא במידה רבה האופן שבו אמריקה מספרת לעצמה על שקיעתה כאימפריה.
גם גדנולפיני עצמו התבטא לא אחת לגבי הכישלון של דור הבייביבומרס האמריקאי, כלפי האומה וכלפי העולם. "הדור שלנו לא בדיוק הצליח", אמר באחד מראיונותיו האחרונים, "זאת אומרת, נראה שדי חירבנו את כדור הארץ ובכלל הרסנו המון ב30-40 שנה האחרונות". ואכן, בעשור שבו האמריקאים פלשו לעיראק, תקפו באפגניסטן והחלו להבחין שסין קצת מסתירה להם את השמש, הסופרנוס קבעו את הטון שהלך והתחזק בסדרות כמו "אימפריית הפשע", "הסמויה", "דקסטר", "שובר שורות" ו-"בית הקלפים" של עולם ובו אין אף אחד שלגמרי הגיוני להיות בעדו.
בסופו של דבר המרמור דבק גם בצופים שהוציאו קשת מפתיעה ובלתי נגמרת של טענות כלפי הסדרה. הם רצו קליימקס שצ'ייס לא רצה לתת להם, ושאחריו הרבה מאוד יוצרי סדרות סירבו לתת. "הצופים כל הזמן התעסקו עם הסוף וכעסו עליו", אמר צ'ייס אחרי שידור הפרק האחרון לפני שש שנים, "אבל זה הרי לא היה העניין. העניין היה שטוני התעסק כל יום בהיותו בן-מוות, ולא היה מאושר. הוא קיבל כל מה שהוא רצה, ועדיין לא היה מאושר. רציתי בסך הכל ליצור אמירה על כמה החיים יקרים ושבריריים. אין כאן הרבה מה לעשות חוץ מלאהוב. לא, באמת, מה עוד יש לעשות ביקום הקר הזה?".