חשתי גאווה לאומית כששני סרטים ישראלים הוכרזו כמועמדים לאוסקר, ורק דבר אחד העיב עליה - שלעולם לא נדע גרם לחברי האקדמיה לבחור בהם – האם האג'נדה שמבקרת את ישראל היא זו שזכתה להכרה, או שרק הכישרון. זה עצוב, אבל הגענו למצב שבו קשה לדעת מה יותר משפיע על היוצר הישראלי - האם דעותיו נגזרות מתוך רגשותיו ואמונתו האותנטית, או שמסתננים גם שיקולים אחרים?
יש משהו מוזר בכך שמכל היוצרים הישראלים אנחנו שומעים תמיד את אותה הדעה, וראו זה פלא - זוהי גם הדעה שהעולם המערבי שמח לשמוע ולאמץ לחיקו. דעות שאינן עומדות בקנה אחד עם הבון-טון הליברלי של העולם המערבי מוצאות את דרכן, במקרה הטוב, למתנסים של הקהילות היהודיות. וביננו, מי רוצה להיות מזוהה עם היידישקייט הזה? יוצרים רוצים תפוצה רחבה, הם זקוקים להכרה רצינית, כך נמדדת ההצלחה שלהם, ומה לעשות, כדי לקבל הכרה מהקליקה בהחלט צריך כישרון, אבל צריך גם לומר את הדבר ה"נכון".
אין כל בעיה עם האג'נדה הזו, היא לגמרי לגיטימית. יש בעיה עם חוסר האיזון. העובדה שביצירה הישראלית קיים רק קול אחד, היא תופעה בעייתית. יש כל כך הרבה כאב בהוויה הישראלית, והוא מורכב מגוונים רבים שחלק גדול מהם כלל אינו בא לידי ביטוי. קשה שלא להסיק מכך שמה שמוגדר כ"אמיץ" על ידי הקהילה שהחליטה מהו הרגש הנכון להביע, הוא בעצם קונפורמיסטי, כי הוא רק חוזר על מה שכבר נאמר בעבר.
פרסים, מסתבר, אינם ניתנים על הנכונות להסתכן ולומר משהו נגד הזרם השולט בברנז'ה, אבל האם האומץ האמתי אינו טמון בתעוזה להביע דעה שלא תתקבל בקלות ולא תיטמע בטבעיות על ידי מחלקי הפרסים למיניהם, בארץ וגם בעולם?
אולי אני חוטאת בדעה קדומה, אבל אני מודה שאין לי הרבה חשק לראות את "חמש מצלמות שבורות", בעיקר כי קצתי בזווית הראייה הזו שדי חוזרת על עצמה. את שומרי הסף, לעומת זאת, כן הלכתי לראות, ואפילו לקחתי איתי את בנותיי המתבגרות. מדובר בסרט מצוין ונהניתי מאוד, רק שלא יכולתי להימנע מלחשוב מה בכל זאת עיצב את האג'נדה של היוצר, מה השפיע עליו יותר.
כצופה ישראלית, ראיתי בסרט הזה את האנושיות והמוסריות שמקננת באנשים שנושאים על כתפיהם את ההתמודדות המלוכלכת של הסכסוך עם הפלסטינים - ראשי השב"כ, בעיני, ראויים להערצה. אם זו הייתה רמת האנושיות והמוסר בצד השני, מלמלתי לעצמי, הרי בכלל לא היה סכסוך. אבל אני בספק אם כך הסרט גם ייתפס על ידי צופים זרים. בסופו של דבר גם הסרט הזה ייכנס לקטגוריה שבוחנת במרירות את ישראל, את מוסריותה ומשתמשת בחומרים הללו כפרופגנדה נגדה, כי משום מה נדמה בעולם שישראל היא הצד היחיד בסכסוך שאותו ראוי לבקר.
הסכמתי מאוד עם השורה התחתונה של הסרט שומרי הסף - אם לא תהיה הידברות עם הפלסטינים, הסכסוך לעולם לא ייפתר ורק ימשיך לייצר עוד הרוגים, ואין ספק שהם יודעים על מה הם מדברים. אבל כמו בסרטים אחרים, שראיתי כבר יותר מדי מהם, גם הסרט הזה מפנה אצבע מאשימה רק כלפי ממשלת ישראל. הממשלה הנוכחית אמנם אשמה בקיפאון מדיני, אבל מה עם הממשלות שלפניה? מאז רבין כמעט כל ממשלות ישראל ניסו להגיע להסדר, וכולן כשלו. האם אין מקום אפילו לסרט אחד שישפוך קצת אור על מה שבאמת מניע את ההנהגה הפלסטינית? מדוע אף אחד לעולם אינו מדבר עליה?
הרי יש שם כל כך הרבה חומר, שבאמת קשה לדעת ממה להתחיל. שחיתות שלטונית, חינוך לשנאה, שלטון פחד, טרור רצחני. אבל קשה למצוא יוצר שלא מפנה את האצבע המאשימה למדינת ישראל. כדי להצליח, צריך להשתחל לתוך המסר המקובל, המסר שמעניקי הפרסים רוצים לשמוע.
האירוניה היא שהיצירה הישראלית, שמראה שוב ושוב את אותה תמונה חלקית, מרחיקה מאתנו את השלום. המנהיגים הפלסטינים רק מרגישים צודקים יותר, רק מקשיחים את עמדתם ויש להם פחות ופחות נכונות להתפשר. רק כשיהיה איזון תודעתי, יוכל להיווצר לחץ שווה על שני הצדדים, ולכן יהיה סיכוי גדול יותר לפתרון. מה שכן, בינתיים לפחות נוכל להתנחם בקריירות משגשגות ובהרבה פרסים שנעמיד בגאווה בארון.