אביו של השחקן עופרי ביטמן הלך לעולמו בחודש ספטמבר האחרון, בגלל סיבוכים של מחלת הסוכרת. ביטרמן החליט לא לעצור את החיים: הוא הופיע בהצגה של תיאטרון הקאמרי בכיכובו, "החבדניקים", ביום בו מת אביו, ובסופו של דבר גם לא נכח בשבעה – שכן הטיסה המתוכננת שלו ושל נועה אשתו נפלה על אותו השבוע. "אמא שלי אמרה לי 'אנחנו תיירים בעולם הזה'", הוא מסביר. "אני אמרתי לנועה שזה לא שיומיים-שלושה אחרי השבעה אני ארגיש כיף. זה ילווה אותי לכל החיים. אבל משהו בזה שאמא שלי אמרה לי שאנחנו תיירים בעולם – זה נכון. אם לא עכשיו, אז מתי?".
אבל ביטרמן לא אדיש; הוא אמנם מנסה להמשיך את החיים לצד האבל, אבל לעיתים זה קשה. למעשה, הצפייה ב"אמריקה", הסרט החדש בכיכובו, מלווה אצלו בתחושות של עצב: בשיחות האחרונות שלהם, אביו של השחקן הביע עניין בסרט והתרגש מאוד לצפות בו, אבל לא הספיק לעשות זאת. הסרט מעורר בביטרמן רגשות קשים בין השאר כי הוא עוסק גם בעולם הקולינריה, עולם שהכיר ולמד לאהוב בזכות אביו המנוח. "זה מציף אותי קצת", הוא מספר. "עולם האוכל מזוהה עם אבא שלי, הוא תמיד היה מביא מאכלים ממקומות מיוחדים. הוא מאוד אהב אוכל".
"אמריקה", שכבר הוקרן בפסטיבל קרלובי וארי ובפסטיבל הקולנוע ירושלים, יגיע לבתי הקולנוע בסוף השבוע בקרוב. מדובר בסרטו העלילתי השני של הבמאי אופיר ראול גרייצר. סרטו הראשון, "האופה מברלין", זכה בשבחים רבים, וגם קטף פרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר. "אמריקה" עוקב אחר אלי (מיכאל מושונוב), מאמן שחייה בארה"ב שחוזר לישראל בעקבות מות אביו; בתקופת שהותו בארץ הוא מתאחד עם חבר הילדות שלו, יותם (ביטרמן), ופוגש את ארוסתו איריס (אושרת אינגדשט) ואת משפחתו. אלי ויותם יוצאים לטיול נוסטלגי במעיין, שמציף סודות ישנים - ואחריו דברים לא חוזרים לקדמותם.
ביטרמן מגלם את אחד התפקידים הראשיים בסרט, אבל למעשה, הוא כמעט פספס את ההזדמנות להשתתף בו. השחקן בורר את תפקידיו בקפידה, וכששמע שמתקיימים אודישנים ל"אמריקה" – הוא חשש להגיע. "הייתי בקרוואן של האיפור בזמן צילומים לסדרה 'שעת נעילה' (בה השתתף, מל"ר) יחד עם מאור שווייצר. לי בירן וכולם קיבלו אודישן לתפקיד הזה", אומר ביטרמן. "חשבתי שזה עוד סרט מיינסטרים ובסוף ייקחו את אחד השחקנים המוכרים, אז החלטתי שאני משחרר. אבל התחיל כזה באזז בקרוואן על אופיר (ראול גרייצר, הבמאי) שבסוף החלטתי שאני הולך לאודישן".
ההחלטה התגלתה כמשתלמת במיוחד. הסרט כבר זוכה לביקורות מהללות, ונראה שגם מאחורי הקלעים האווירה הייתה חיובית. "אופיר החזיר אותי לסוג של ילדות, שלא אכפת לי איך אני נראה על המסך", מספר בירטמן". לא ביקשתי לראות איך יצאתי בפריים וסמכתי עליו במאה אחוז, הרגשתי הכי בנוח". בין ביטרמן לבין מושונוב ואינגדשט היה חיבור מיידי עוד מהשלבים הראשונים. "העבודה איתם הייתה נעימה והרגשנו שאנחנו יכולים לדבר אחד עם השני, להעיר ולכוון", הוא אומר.
"לי בירן וכולם קיבלו אודישן לתפקיד הזה. חשבתי שזה עוד סרט מיינסטרים ובסוף ייקחו את אחד השחקנים המוכרים, אז שחררתי. אבל בסוף החלטתי שאני הולך לאודישן"
ביטרמן התעניין בעולם המשחק עוד מגיל צעיר: כבר בגיל 13 הוא שיחק בלהקת "על הבמה" שבהרצליה. לאחר ששוחרר מצה"ל, למד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. בשנתו השלישית ללימודים התחיל להגיע לאודישנים, והתקבל לסדרה "כיפת ברזל" - שבה שיחק לצד חבר ילדותו רועי ניק ("נורמלי"), חוויה שזכורה לו כמדהימה: "היה חיבור והרגשנו מאוד נוח בצילומים, זה היה כמו טירונות ביחד", הוא מספר. הסדרה גם זיכתה את ביטרמן באשתו, נועה, שהתחילה איתו לאחר שצפתה בה.
את פניו של ביטרמן אולי תזהו מהסדרות "שעת נעילה" ו"בת אל הבתולה", ומסרט הקולנוע "ימים נוראים". אבל ביטרמן עובד בעיקר כשחקן תיאטרון - ומוכר במיוחד מבמות תיאטרון הקאמרי, עליהן הוא מופיע מדי ערב בשלוש השנים האחרונות, כשהוא מככב בלא פחות מארבע הצגות של התיאטרון במקביל: "החבדניקים", "לילה בפריז", "כימים אחדים" וגם "פיטר פן".
אתה מזוהה עם התיאטרון, אבל הגיחות לקולנוע ולטלוויזיה פותחות אותך לציבור הרחב.
"מצד אחד כן, ומצד שני ביום יום התיאטרון מנצח גם מבחינת החשיפה. אנשים חושבים שטלוויזיה מביאה אותך לקהל רחב יותר, אבל בתיאטרון אנחנו מופיעים מול אלפי אנשים לא פחות מטלוויזיה. צילומים זה דבר משעמם. מי שיגיד אחרת, אני מוריד בפניו את הכובע - אבל זו חוויה אחרת. לי זה יותר קשה. תיאטרון זה מדיום הרבה יותר כיפי, יש בו הרבה אדרנלין".
למעשה, עוד בזמן לימודיו סומן ביטרמן ככישרון גדול על הבמה. הוא התברג בזמנו לתיאטרון בית ליסין, ואף זכה בפרס התיאטרון הישראלי, בקטגוריית השחקן המבטיח, על הופעתו בהצגה "מלך הכלבים". יחד עם זאת, לתחושתו של השחקן, אין בישראל מספיק טקסים ומוסדות שמוקירים ומעריכים את העשייה התיאטרונית המקומית.
"איך יכול להיות שאין שום הוקרה לתיאטרון בארץ?", אומר ביטרמן בכעס. "יש פרסים על ספרות, יש על טלוויזיה, על סרטים – ואין פרסים על תיאטרון. ואני לא מדבר רק על שחקנים. מה עם בימוי? מה עם הצגות? זה לא הגיוני, בסוף אתה רוצה איזושהי הוקרה, משהו שיגיד שאתה בכיוון. זו בושה. אבל אני מאמין שבסוף נצליח להניע את זה. אנחנו אחת המדינות עם הכי הרבה תיאטרון".
"איך יכול להיות שאין שום הוקרה לתיאטרון בארץ? יש פרסים על ספרות, יש על טלוויזיה, על סרטים – ולא על תיאטרון. ואני לא מדבר רק על שחקנים. זה לא הגיוני, בסוף אתה רוצה איזושהי הוקרה, משהו שיגיד שאתה בכיוון. זו בושה"
בנוסף לעבודה בתיאטרון ולפרויקטים טלוויזיוניים וקולנועיים, בקיץ 2021 פתח ביטרמן יחד עם רועי ניק את קולנוע יפו - קולנוע קצת אחר, שנותן מענה לצעירים שרוצים לצפות בסרט באווירה ביתית. בכניסה לקולנוע נמצאת חצר, בה אפשר לשבת לפני או אחרי הסרט, ממש כמו שיושבים בבר או במסעדה; האולם עצמו מתאים לכשלושים איש, וגם בו שוררת אווירה מיוחדת. ביטרמן אחראי על פן המסעדנות, אותו הוא מכיר לאחר ששנים עבד כמנהלת משמרת במסעדות; ניק מביא לקולנוע יפו את העולם האמנותי.
"היה ביני לבין רועי חיבור סוחף, ובסוף היוזמה הזו מקדשת משהו שהוא גדול מאיתנו – היא מנגישה את הקולנוע", אומר ביטרמן. "רצינו שאנשים ירגישו שהם בסלון שלהם ויוכלו לקנות יין, קוקטיילים ולתת במה ליוצרים ולסטודנטים שיש להם סרטים קצרים". זהו פורמט חדש יחסית, ולשניים אין על מי להישען - אבל מבחינתם הערך האמנותי מתעלה על הרווח הכספי. "אנחנו הרבה פעמים מעגלים פינות כדי להרוויח את הפן התרבותי", מודה ביטרמן. "בסוף שנינו – גם רועי וגם אני, הבסיס הכלכלי שלנו הוא משחק. אחר כך בא האקסטרה, כי אתה לא כל היום בפרויקטים".
ההחלטה להקים בית קולנוע היא בהחלט לא מובנת מאליה, ואפשר גם לכנותה אמיצה – אבל היא לא כל כך מפתיעה בהתחשב באישיותו של ביטרמן, שסולד מאזור הנוחות. השחקן ניזון מאתגרים, ממשימות שמרחיקות אותו מהדיפולט. כך, למשל, התפקיד ב"החב"דניקים" – בה הוא מגלם הומו, לראשונה בקריירה שלו – מרגש אותו מאוד. "התפקיד הזה מפרה אותי", הוא אומר, ומבהיר כי תיאטרון הקאמרי הוא בית עבורו, וכי הוא מקבל חומרים מעניינים, נועזים ומגוונים.
שחקנים רבים הופכים בעידן הזה גם לאושיות רשת, אבל ביטרמן בקושי נמצא ברשתות החברתיות. "זו לא העבודה מבחינתי", הוא אומר. "אני יודע שיש כאלה שאומרים שזאת העבודה אבל זה מבזבז לי את הזמן, ומסיח את הדעת מהדברים האמיתיים". לדבריו, "אני רוצה לעשות דברים שעושים אותי מאושר ושאני מאמין בהם. אני במקום מדהים – אני משחק תפקיד ראשי בקאמרי. זה חלום. אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני אוהב ולא כי ככה מכתיבים, להפתיע את עצמי, לא לפחד משינויים ולא להלחיץ את עצמי מה יקרה מחר. אני רגוע יותר ככה".
מיכל ליבר-רונן היא כתבת אתר Seret. לכתבות וסקירות נוספות