לאחר שחירב את העולם עם שירו הדוחה "גנגנאם סטייל", נזכר השבוע המוזיקאי הדרום קוריאני סיי להודיע כי הוא מתכוון להפסיק לשיר את להיטו היחיד לאחר ש"הגיע לפסגה", לדבריו. תודה רבה. באמת יש איזה ילד בקווקווה שבזימבבואה שעוד לא יודע את צעדי הריקוד המדויקים. גם אם נישאר חיוביים ונאמר שכל עכבה היא לטובה, השאלה הגדולה היא האם נוכל לגרום לסיי לחתום על מסמך מחייב שניתן יהיה להמציא ברגע שבו הוא ימעד ללובי של הילטון טאבה עם מיקרופון ביד. אבל ציניות בצד רגע, ראוי לברך את פסיי על החלטתו הפיקחית וראוי גם שאחרים יפיקו ממנה לקחים מבלי שיהיה צורך לאחד את ועדת אגרנט לסשן נוסף. הנה עוד כמה תופעות שנשמח אם יגוזו מהעולם:
וואן דיירקשן
מכירים את הרומן "האיש במצודה ברמה" של פיליפ ק. דיק, שמדמה עולם שבו ארצות הברית נכנעה לגרמניה במלחמת העולם השנייה, ושבו כל היהודים שניצלו נאלצים לחיות תחת זהות בדויה והעמים הסלביים מוגבלים למחיה בשמורות? אז על אותו עקרון, דמיינו עולם שבו להקת הבנים "וואן דיירקשן" לא היתה קמה, ושבו כולנו היינו ממשיכים בחיינו כי בעצם שום דבר לא היה קורה כי "וואן דיירקשן" בעצם לא משנים. הם לא משנים.
מגפי אג
במשך קיץ שלם סבלנו תלאות בין בתי שחי לחים וסנדלי קרוקס כשתקווה יחידה לנו: החורף לא ילבשו עוד מגפי אג. למרבה הצער, התבדינו. יחסית לאקססורי שנראה כמו הגדמים של ביגפוט, הקריירה של המגף הפרוותי ארכה הרבה מהצפוי. אולי זה בגלל שהם נולדו בניינטיז, אבל נראה שציבור הנועלים של המגף לא חווה את הרגע המכונן שבו הם נתקל לראשונה בתמונה שלו עם כריות כתפיים. כמו כן, תמורת מאה שקל, מי מוכן להריח מגף אג שנלבש במשך טיסה טרנס-אטלנטית שלמה?
בובה של מדינה
מטרתה של סאטירה היא לגרום לשינוי חברתי על ידי מתיחת ביקורת באמצעים קומיים. כפי שניתן להבין מהכללת בובות קריקטוריסטיות של אישים פוליטיים ושילובם של נושאים אקטואליים בתוכנית "בובה של מדינה", היא אמורה להיות סאטירית. עם זאת, קשה לדמיין איזה שינוי יכולה להביא בובה של ירון לונדון שאותה מדבב ילד בן ארבע עם בעיית התאמה. בפועל, הקונספט שמאחורי התוכנית (ניתן לשער) הוא הדבקת שאריות צואה תרבותית מהניינטיז על להבים של מאוורר והפעלתו במלוא העוצמה. בדומה לנבגי אבולה, ישנם דברים שראוי להרוג כשהם קטנים.
גוגל פלוס
ארמש כנען הוסיפה אותי בגוגל פלוס! מי זאת ואיך אפשר לעצור את זה? הדייט רייפ של הרשתות החברתיות ממשיך להטריד אותנו בעקביות, בתקווה שניתפס ברגע של שעמום או הערכה עצמית נמוכה. בניגוד למה שקיוו מנהלי גוגל, במקום סמל סטטוס, הרשת החברתית הפכה לאמצעי בטוח זיהוי לדודים ותושבי עולם שלישי. קולנס.