כך, עם השנים נוספו לכפר עוד כמה מזקקות משוכפלות כדי לספק את הביקוש. המים נשאבים עכשיו גם מן המעיינות הסמוכים; האמריקאים, כך מסתבר, נרתעים מהמראה העכור והמעונן של הוויסקי המסורתי, כך שצריך היה גם לשנות מעט את תהליך הייצור. השם על הבקבוקים, כמובן, נותר ללא שינוי.
הסיפור הזה, שנכון לכמה וכמה מותגים של וויסקי, מזכיר גם את המקרה של "גרנטה", המגזין הספרותי הבריטי האיכותי, ושל המהדורה הישראלית שלו. הגיליון הראשון של גרנטה ישראל יצא לאור בחודש שעבר, בשיתוף פעולה של הוצאת הספרים "רסלינג" וחנות הספרים התל-אביבית "סיפור פשוט". גם הסיפור של "גרנטה"מתחיל לפני למעלה ממאה שנים, כשחבורה של סטודנטים בהיכלות הידע המפעימים של אוניברסיטת קיימברידג' התכנסה לייסד כתב עת לספרות. הם בחרו לקרוא לו "גרנטה", כשמו של הנהר הפסטורלי הזורם בקיימברידג', ובכך ניכסו לכתב העת משהו מההילה ההיסטורית של העיר.
כל-כך מובחר ואיכותי היה כתב העת הזה עד ששמו יצא לתהילה בכל העולם. כך, בזו אחר זו הושקו מהדורות חדשות של כתב העת, בשפות שונות ובמדינות שונות. ואם הישראלים, למשל, אוהבים את הסיפורים שלהם קצרצרים ואווירתיים יותר – אפשר לשנות מעט את מדיניות העריכה, כשם שמשנים מתכון. בסופו של התהליך הזה יכול לשבת אדם בתל-אביב, ללגום מכוס וויסקי סקוטי משובח ולקרוא גיליון מקומי שעל כריכתו עדיין כתוב "גרנטה", ולהרגיש, בין אזעקה לאזעקה, כאילו הוא מתחבר למסורות בריטיות אפופות הילה היסטורית.
נושא הגיליון הוא "גבוליות" - לכאורה זה נושא מרתק ומורכב, מעט יומרני במבט ראשון. אלא שבעצם, גבוליות היא לא באמת נושא. היא מעין דרישת קדם מכל סיפור קצר שמבקש להיות "ספרותי", כזה שהעלילה בו היא כמעט תמיד מינורית, שמעט מאוד קורה בו, אבל הדמויות בו ניצבות באיזה רגע אמת פנימי, על קו פרשת מים דמיוני. כמעט כל סיפור קצר שנכתב בעשורים האחרונים יכול היה למצוא את דרכו לגיליון הזה.
על הסיפורים המקוריים בגיליון חתומים שמות מוכרים בעולם הספרות הישראלית – שמעון אדף, עדי שורק, מרית בן ישראל, טל ניצן – אבל למעט אתגר קרת, שתרם לגיליון אנקדוטה אישית קצרצרה, לא תמצאו שם כוכבים.
זו בחירה שנראית כמעין הצהרת כוונות לקראת גיליון עתידי של "מיטב הסופרים הישראלים הצעירים", על פי המסורת של מגזין האם הבריטי. ניכר ברשימת הכותבים שהיא הורכבה תוך מחשבה על ייצוג ראוי למגוון קולות, ותוך דאגה לשאלה מהם פני הספרות הישראלית החדשה שמצטיירים מהגיליון. כך ניתן למצוא ברשימה איזון ראוי בין גברים לנשים, שלושה כותבים ערבים – זהייה קונדוס, סלמאן נאטור ומחמוד ערישי, וכן כותב חרדי בעילום שם.
על אף הגיוון המבורך הזה ברשימת הכותבים, הסיפור העברי הכי בולט בקובץ הוא, באופן מאכזב מעט, דווקא "זהב" הדחוס והקצרצר של דרור בורשטיין. זה סיפור על ירושת זהב שנצברה במשך שנים, כי "זהב אוהב לשבת בחושך, לחכות" וכעת מועברת מסבתא לנכדים הממהרים למכור אותה, לחלק ביניהם את השלל המזומן. "זה כבר לא היה זהב, אבל כך אמרנו, 'נחלק את הזהב'".
אבל אולי ראוי להניח למעיינות סקוטיים ולנהרות אנגליים. הגלגול הנוכחי של כתב העת הוא המקבילה הספרותית של כנסי TED היוקרתיים: גרסאות מקומיות שלהם מופעלות ברחבי העולם על-ידי מי שנמצא ראוי ועומד בתנאים הדרושים, ומקבלות את הכותרת TEDx. אולי הסיפור של גרנטה הוא לא סיפור על גלגוליו של מוסד היסטורי ועל דילולו; זה סיפור על חשיבותם העולה של מותגים במציאות גלובלית, גם כשמדובר בתחומים טהורים ואליטיסטיים לכאורה. אפילו כשמדובר בספרות.