קחו, למשל, את ספרו הראשון, "שואה שלנו". בספר הזה, שהיה רב מכר גדול, גוטפרוינד מספר על שני ילדים שמנסים להבין את השואה ולהתמודד איתה. הספר מתחיל בנימה אפלה, שמזכירה את סיפור ההתבגרות הקודר והקיצוני של שני הילדים מהספר "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף; אבל הוא משנה כיוון, ובסופו של דבר מסתיים בגישה אחרת לגמרי, מנחמת ומתרפקת. גם ב"העולם, קצת אחר-כך" מ-2005 גוטפרוינד יוצא לדרך עם ניסיון ספרותי מעניין – לספר את ההיסטוריה הציונית בצורה מעט אחרת, כזו שמזכירה את הריאליזם המאגי של "מאה שנים של בדידות" שכתב גבריאל גרסיה מארקס. אבל בעוד שאצל מארקס הריאליזם המאגי היה הדרך שבה הוא הציף את כל העוולות של המדינה בה הוא נולד, קולומביה, אצל גוטפרוינד, כך הרגשתי, נעדר כל דבר שיכול להפריע לסיפור היפה, כמו ערבים או מזרחים.
אבל כשהתחלתי לקרוא את "הר האושר", ספרו האחרון שלג גוטפרוינד שיצא לאור לפני שבועיים, כמעט מיד אחרי מותו, הבנתי שזה לא המקרה. "הר האושר" הוא לא רק ספר מצוין, אלא כזה שהולך סוף סוף את אותו צעד נוסף, שהסופר לא צעד בספריו הקודמים. לכן, כרומן, החשיבות שלו גדולה יותר מהכותרת "הספר האחרון" – זהו סיפור שעומד בזכות עצמו, ונוגע ומהדהד גם במנותק מהנסיבות הטראגיות בהן יצא לאור.
במרכז "הר האושר" יש סיפור אהבה בין בלתי אפשרי: פרופסור סמואל נייטר הוא חוקר לשון ושיח שבדי בן חמישים, שהרוויח את תהילתו בזכות מחקר יוצא דופן: הוא העמיד פנים שהוא ניאו-נאצי, וכך חדר אל תוך החוגים הפנימיים של הנאצים החדשים וחקר את שפתם. הפרופסור פוגש במקרה את שירי, צעירה ישראלית מבולבלת שגם עברה קשור בשואה, ומתאהב בה.
מכאן, פיתוח הדמויות פשוט ומובן מאליו למדי: סמואל הוא אנטישמי, עובדה שמוסברת באופן דידקטי שמזכיר כתבות חדשות על האנטישמיות הגואה בסקנדינביה; שירי, כל צעירה שיוצאת עם בחור בגיל של אבא שלה, מתמודדת עם תסביך אב. אבל אז משהו קורה ב"הר האושר". התשוקה המינית בין הגיבורים זוכה לעוצמה, ומתוארת בפירוט שאינו מקובל בספרות הישראלית, החסודה בדרך כלל: "סמואל אחז בה, פראי, חסר סבלנות. הוא חפן את שדיה ונאנק... הם גרפו זה את זה ולשו זו את זה ולא הרפו את שזרעו היה שפוך על בטנה" (עמ' 129).
ההווה מוגזם ופראי, העבר אפל רע, והשואה עדיין רודפת כצל. ההיסטוריה הופכת מסיפור על שואה ותקומה לחור שחור בהיסטוריה, אירוע חי ורודף, אכזרי ולא ברור, שנוכחותו ביום יום תמידית ובלתי מוסברת, והוא מאיים על ההווה והעתיד. באותה מציאות אפלה, האהבה אינה בהכרח מנוגדת לבדידות: הגיבורים יכולים להיות מאוד ביחד ועדיין להיות מאוד לבד.
העלילה של "הר האושר" נשענת על ההנחה שאירופה לא השתנתה מאז השואה, ושהגזענות היא תכונה אנושית בסיסית. הסיום של הספר לא לגמרי טוב וגם לא לגמרי סגור: בניגוד לספריו של גוטפרוינד בעבר, אין כאן לא מסקנה חד משמעית ולא נחמה חד משמעית. יש בו נימה קשה, מבט עקר מול הניכור והרוע בעולם. כל אלה הופכים את "הר האושר" לספר העוצמתי ביותר של גוטפרוינד, ולאחד הספרים החזקים שקראתי לאחרונה בכלל. מעט מאוד ספרים בארץ ובכלל יכולים לעורר אצל הקורא את אותה תחושה מרה ונפלאה.