ב-1 בינואר 2010 אספנו טויוטה אדומה ממשרדי הֶרץ בניו-אורלינס והתחלנו לנסוע. היינו בחמש מדינות תוך שבועיים, אבל זה לא היה טיול של מקום אלא של דרך: עברנו בעיירות-כנסייה עלומות שם על אינטר-סטייט 10 ו-15; אכלנו במקומות כמו ג'ק-אין-דה-בוקס, וונדי'ז ופנדה אקספרס; ישנו בחדרי-שטנץ זהים של "מוטל 6". שטחים אקס-טריטוריאליים לצד הכביש, שלא ערוכים לקֶבַע ולא מצפים לו, היו לנו לבית.
היה לנו הרבה זמן עם עצמנו והיינו זקוקים לו. אני באתי מסמסטר בניו-יורק, שהיה אמור להיות סיום חגיגי לתואר והתגלה כקלחת של מסע חניכה, התעוררות רוחנית ומשבר גיל הארבעים (הייתי בן עשרים וחמש). בשורש הדברים בערה הידיעה המתגבשת שאני רוצה להיות סופר, שחיי יסובו סביב כתיבה. די היה אז בידיעה, עוד לפני ניסיון כלשהו על המקלדת, כדי לשכר את החושים ולעורר פרצי בושה והתעלות בתוליים, בנוסח ורתר הצעיר. אבל היא הציפה גם סימני שאלה רבים: סדרי עדיפויות, אורח חיים, פרנסה, זוגיות – שום דבר לא היה מובן מאליו.
לא אמרתי לזוהר דבר מפורש; היא לא הייתה מבינה, ולשדה הסמנטי סביב "מפורש" לא היה הרבה מה להציע. היא כן הבינה, בחדות, שהאדם שדיבר אתה מעט מדי בסקייפ ובא לאסוף אותה בידיים ריקות בשאטל לא היה זה שחייתה אתו בשלוש השנים האחרונות. היא בדיוק סיימה את שירות הקבע שלה, ואת רוב המסלול שלנו תכננה מהשלישות ברמת-גן. בחלל הטויוטה השכורה חיכו לנו עניינים לא פתורים.
העסקנו את עצמנו ביום-יום: בניו-אורלינס שוטטנו ב-rues ספוגי הקרנבל של העיר העתיקה, מוקפים בעיקר באמריקאים מהצפון בצווארון פתוח, אוחזים בקבוקי בירה ובָּאנגים; בטקסס התפתלנו בכבישים בין משאיות ענק ושתינו סנגרייה באל-פאסו; בניו-מקסיקו התערבבו זה בזה עשרות ציורים ופסלים של אמנים מקומיים, בעשרות בתי אדובי; אריזונה, ארץ המונומנט ואלי והגרנד קניון, הייתה לעולם מרחבי מדבר כתום, מושלג ושומם וכביר-הוד בתחילת ינואר; נבאדה הזכירה את הירידות לים המלח, אבל לא דמתה לשום דבר.
בוקר אחד מחוץ לסנטה-פה, התארגנו ליציאה עם שחר. זוהר מילאה דלק ואני הלכתי לקנות לנו מים והרשיז. בקופה עמד מוכר לבקן בכובע מצחייה, שכמו אנשי דרכים אחרים התגלה כרהוט ותאב שיחה; כשגילה שאני מישראל צבט את פימת סנטרו. עד מהרה הייתי אבוד בקורים השמרניים-קונספירטיביים שהוא טווה סביבי, בין בן-לאדן לחמאס, בין מהומות ווטס לפנתרים השחורים, כולם גידולי פרא או בובות מריונטה "שלהם" – ישות אמורפית שנמתחה לייצג אנשי ממשל, פרוגרסיבים מג'ורג'טאון ומלחכי פנכה אחרים. כשנמאס לזוהר לחכות היא באה לקרוא לי ויצאנו לדרך.
היה לפנינו יום ארוך. השמש עלתה בהדרגתיות ושטה נמוך, האור שהפיצה הבהיק במראות. נכנסנו לאריזונה והגענו לגרנד קניון בצהריים. בשבילים הארוכים, שהשקיפו על ערוץ תלול בעל גוון כמעט רדיואקטיבי, פסענו יחידים. השביל היה מרוצף בספסלים, אבל המשכנו קדימה בנחישות, לפרקים בטור עורפי.
אחר כך חזרנו לכביש לעוד כמה שעות, ובסופן, עם רדת החשיכה הגענו לשטח הגולדינג לודג', במעמקי הנאבאחו, קרוב לגבול עם יוטה. על צג הג'י.פי.אס אמנם ריחפנו בחלל שחור, אבל הגולדינג התגלה כמלון המפואר של הטיול, עם מים חמים בשפע, עמדת אינטרנט בחדר ואולם קולנוע בחוץ. זוהר נכנסה להתקלח ואני עלצתי והלכתי למייל.
"בדקת לפני יומיים, מה כבר יכול לקרות?" היא צעקה מבעד לזרם, ואני הסברתי שלא העדכונים מעניינים אותי אלא הריגוש הזעיר שבבדיקה. היום, כשיש לכולנו סמארטפון והטווחים התקצרו עד כדי סחרור, זה נשמע כמעט חביב.
***
היו לי ארבעה מיילים חדשים מבנק אוף אמריקה. כחלק מהלימודים כאן הייתי צריך חשבון בנק מקומי, ובנק אוף אמריקה הציעו עשרים וחמישה דולר וכרטיס דביט חינם. מילאתי את הטפסים בסניף ביוניון סקוור והכול הלך חלק. עכשיו המייל הראשון הודיע שחרגתי מיתרת החשבון וחויבתי בקנס של 35 דולר; השני והשלישי חזרו על לשון ההודעה אך הציגו חוב גובר, מצטבר; ברביעי כבר שאל אותי נציג זוטר ממחלקת הונאה אם ייתכן שנגנב לי הכרטיס, כי זוהו פעילויות חשודות במדינה אחרת.
"מה קרה?" זוהר שאלה כשראתה את פני הקפואות באור המסך. סיפרתי לה.
"ולא היה לך מספיק כסף בחשבון?"
"היה,זאת בטח טעות."
הסתכלנו על טור החיובים, וזוהר היסודית פיצחה את התעלומה:
"החריגה הראשונה הייתה כשתדלקת היום. אחר כך קנית עוד שני דברים, ועל כל אחד מהם היה גם קנס."
נאלצתי להביט ולהנהן. טנק דלק ב-55 דולר, הרשיז ב-36 דולר, בקבוק מים ב-35 דולר וארבעים ותשעה סנט. נפלא. היא קימטה את מצחה.
"מעניין למה הם מופיעים כשלושה חיובים נפרדים."
"כי הסייקוֹ הזה העביר כל פריט לחוד!" קראתי, נזכר בו מאריך בדברים. אבל זוהר, צעד לפני, כבר חשבה על משהו אחר.
"תגיד, באיזה כרטיס השתמשת בהמשך היום?"
זה היה הכרטיס שלי שגיהצתי בתחנת האגרה שעברנו בכביש, בכניסה לגרנד קניון, ובחנות המזכרות בסיום. קנינו מגנטים וספל לאחותה, ולאבא שלי דיסק נעימות שאמאני של רוברט נקאי. אף פעם אין לו שקט.
"למה לא השתמשת בכרטיס שלי?"
"לא ידעתי שאני כל כך קרוב. חוץ מזה, ממתי מורידים כסף על אוברדרפט?"
כך ננעץ בבשרי עקרון ברזל אמריקאי. יכולתי להאשים את הבנק הרשע, אבל הסיפור היה גדול יותר: תרבות האוברדרפט בארץ מושתתת על קריצה קיומית – הכרה בכך שמחר נמות וממילא הכול הבל – שהשיטה האמריקאית לא יכולה להכיל. חדר הלודג' המרווח הפך לחמ"ל. כתבתי בפנקס את השאלות הבאות: (א) אם אכסה את החוב עכשיו, האם העסקאות הבאות יוכשרו, או שהן כבר נקלטו במערכת עם הקנס? (ב) כמה תעלה העברה בנקאית מהחשבון שלי בארץ לחשבון האמריקאי? (ג) האם לא עדיף לחכות ולנסות לבטל את כל המינוס בשיחה עם נציג? ו(ד) מה יקרה אם אגזור את הכרטיס ואשכח מכל העניין? החלטתי להתקשר למחרת לשירות לקוחות. בינתיים קפצנו לקולנוע, שהציג מסביב לשעון את "המחפשים" עם ג'ון וויין.
***
למחרת, הנציגה הייתה נעימה מאוד ולא הועילה במאום. בתחילה חשבתי שהיא מתחמקת אבל מהר מאוד התברר שאין לה מושג, חוסר-מושג שנחבט ונהדף מכרית האוויר הרטורית "סֶר". מאוד מומלץ לא לחרוג מהיתרה, סֶר; אין לי אפשרות לראות חיוביים עתידיים, סֶר; לא משנה מה שאלתי, היא סירבה להתקרב יותר מכך אל פרטי המקרה המסוים שלי. סֶר, היא סיכמה כשרמזתי לכך, אתה מוזמן להשאיר פרטים והמנהל יחזור אליך.
אבל לאן? היינו בתנועה והפלאפונים הישראליים שלנו, שרוב היום היו סגורים, היו יקרים להחריד. כבר עכשיו זוהר חיכתה בחדר ואני התקשרתי מהקבלה. סגרתי באנחה ותופפתי על דלפק העץ, עץ אורן דחוס וטרי שיכולתי להריח. מעברו השני ישב הזקן שפתח לנו אתמול את האולם, פותר חידת סודוקו מספר וממולל את העיפרון ביד. הוא לבש ז'קט ג'ינס עבה, היו לו פנים טובות בצורת שזיף ובשיערו השחור, העשיר, היתה קלועה נוצה. הוא נראה יותר כמו בובי סיקס-קילר מאשר טטאנקה. שאלתי לעצתו.
"לא שמת לב שאתה חורג מהיתרה?" הוא שאל.
נענעתי בראשי.
" תשלם הכול במכה. אתה לא רוצה אותם על הגב שלך כל הטיול."
הודיתי לו והתחלתי להתרחק, שפוף.
"היי," הוא קרא בקול חמור, ואני הסתובבתי. כשהוא חייך הקמטים בפניו העמיקו. "אל תדאג, son. הרוח תיקח אותך לאן שאתה צריך להגיע."
הגענו למונומנט ואלי בצהריים, מאוחר מהמתוכנן, אבל גם כך המקום היה ריק. קילומטרים על גבי קילומטרים של מדבריות, עד גבול האופק, מכוסות תחרה לבנה-אפורה של שיירי שלג. העולם כולו נדמה שלנו, לכבודנו, והלכנו בו בדממה. כרגע היה לי חוב של 105 דולר, לבד מהקניות עצמן. הנחתי שבפעם הבאה שאבדוק הוא יוכפל, כנגד שלוש הקניות הבאות. יותר מהסכום עצמו הפריעה לי ההתמשכות של האירוע, הידיעה שאולי בכוחי להשפיע עליו.
"על מה אתה חושב?" זוהר שילבה את הזרוע שלה בשלי.
לא רציתי להעכיר את האווירה. שוחחנו קצת וצילמתי אותה בפוזות של קאובוי, אבל לכל אורך ההליכה בערוץ – וגם בהמשך היום בג'ושוע טרי פארק, בין סלעים בתצורות וצבעים עזים וקקטוסים גדולים ממני פי שניים – המשכתי לטכס עצה. הגעתי למסקנה שכדאי לשלם את מחיר המוצרים שקניתי ולנסות לבטל את הריביות עליהם. בין לבין ביכיתי את אפסותו חסרת התקנה של האדם, שאפילו נוף כזה, של פעם בחיים, לא מצליח לגרש מראשו טרדות של מה בכך, שעוד יחכו לו כל החיים. אבל גם את זה לא אמרתי.
***
ב"מוטל 6" הבא שבו ישנו, על האינטר-סטייט לנבאדה, החישובים שלי התבררו כמדויקים. בלעתי את רוקי. ביקשתי מהנערה בקבלה שיחה דחופה וחיכיתי על הקו; זוהר פרשה עם ה"לונלי פלנט" לחדר, אבל לי לא הייתה סבלנות לקרוא. אחרי המתנה של עשרים דקות ענו לי ומיד ביקשתי את המנהל.
"מאוד לא מומלץ לבצע משיכת יתר," הוא אמר בזמן שהעלה את הפרטים שלי.
"את זה כבר הבנתי."
"לא שמת לב שאתה חורג מהסכום שיש בחשבון?"
"לא יכולתם לחסום את הכרטיס? לשלוח לי התראה? להודיע מראש שיהיו קנסות על משיכת יתר?"
"לפי המידע שמופיע לפני," הוא אמר ביובש, "התנאים היו כלולים במסמכים שחתמת עליהם ב-13 בספטמבר 2009."
"אז מה?! מה זה שווה עכשיו!"
הוא פלט נשיפה ממושכת ושתק. יכולתי לראות את הגבות שלו מתרוממות. באמריקה, אם הכללים ידועים והמגרש שטוח, לפרצי רגש כאלה אין מקום. הם לא יודעים איפה לשים אותם. סֶר, אתה מוזמן לכתוב למחלקת כרטיסי אשראי והפקדות.
***
מאז חויב החשבון בקנסות, זמני הנסיעה שלנו התקצרו משמעותית. ירדנו פחות לדרכים צדדיות, פה ושם ויתרנו על עצירות שזוהר סימנה ב"לונלי". כל הזמן הייתי להוט להגיע לאינטרנט, לטלפון, לדף החשבון. אבל החל מנבאדה, הישורת האחרונה של הטיול, ועד וגאס לא היה לאן לברוח. את זרי הקוצים המתגלגלים מהמערבונים ואת הקקטוסים מ"סופר מריו" החליף נוף צחיח, בלתי משתנה. כשעושים את הדרך הזאת מבינים את הדחף האנושי להקים דווקא שם את העיר הגרנדיוזית, הנוצצת מכולן. בווגאס חיכו לנו חצי יום ולילה אחרון, שאחריו זוהר תכננה להמשיך לקרובי משפחה בקונטיקט ואני החלטתי לחזור הביתה. ברכב עמדה אווירת סוף, חלחלה לנהמת המנוע.
עצרנו להשתין ולחלץ עצמות בסכר הוּבֶר. הלכנו כמו בעיר נטושה, מוקפים מכתשי ענק, בין האגמים המלאכותיים ומפלסי הבטון, בין שלטים שהזהירו מפני ראמים או קראו לאמץ קטע כביש.
"למה אתה לא משלם?" זוהר אמרה פתאום. "אתה לא רוצה שלטיול יהיה לפחות סיום נורמלי?"
"מה, אין לנו טיול נורמלי?" הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. היא הסתכלה בי ולא השיבה. הנה, זה מתחיל. נזפתי בעצמי שאני מטיל עליה את תפקיד המוציאה לפועל.
היא ענתה שלא, שממש לא. שבכלל, מהרגע שנפגשנו כאן אנחנו בקושי מחליפים יותר מכמה מילים שטחיות, כאילו אנחנו בטיול מאורגן; שהיא לא רגילה לזה, לא מבינה את זה, והיא מוטרדת.
עמדתי למחות ברפלקס, אבל שתקתי. לאורך כל התקופה הזאת אמרתי לעצמי שאני לא משתף אותה בדברים שעוברים עלי כי אני לא רוצה להעמיס או לבלבל לפני שאני מבין אותם בעצמי, אבל זאת הייתה רק חצי אמת. החצי השני היה שחששתי שהתגובה שלה תעיק עלי; שאם אכניס פנימה אדם כלשהו ולו הקרוב ביותר – במיוחד הקרוב ביותר – זה יבוא על חשבוני.
נשארנו על הסכר שעה ארוכה. כששמעתי את עצמי מדבר היה לי עור ברווז. היא שאלה איך כל זה – "חיים שלמים של קריאה", "כתיבה כייעוד", דברים ששנאתי את הפאתוס שלהם אבל לא יכולתי להתכחש אליהם – משפיע עלינו. קשה להגיד שהשיחה פתרה הכול באבחת קתרזיס, אבל זוהר סוף סוף קיבלה איתות וזו הייתה התחלה. כשאני מסתכל בתמונה משם – תמונה קצת מטושטשת שצילמנו בטיימר, בעידן שלפני הסלפי – אני רואה שני ילדים סחופי רוח, מבוקעי-שפתיים, מביטים קדימה קצת המומים.
***
הגענו לעיר מאוחר ויצאנו לחגוג. אכלנו ארוחת שבע מנות והפסדנו בבלק-ג'ק ובסוף הערב שכבנו ביותר בהילות-פיוס מאשר להט, וזה היה בסדר גמור. כשהיא נרדמה חמקתי מהחדר אל "מרכז העסקים" של המלון: שתי מחיצות זכוכית בקצה הלובי עם מחשב ומדפסת, שמזכירות אזור מעשנים בשדה תעופה. מהמרים ישבו מנגד מול הסלוט מאשינז, ואני מול הדף החלק. הגיע הזמן.
בהתחלה נתקעתי, אבל לאט-לאט התעוררתי. נכנסתי לזה, שכחתי מעצמי.
To whom it may concern,
מה לא היה שם, בסיפור המעשה שגוללתי, באנגלית-כאילו-כלום? עוקץ ודבש, עוול ותקומה, מקל וגזר; בנימוס, במרומז, בטוב, כתבתי את המכתב הישראלי המושלם. הבהרתי שאשמח להיות שגריר טוב בארץ לבנק-אוף-אמריקה, אם הם ייאותו לפצות אותי על מה שממילא לא היו צריכים לקחת ממני ויכלו למנוע בקלות. הבחירה בידיהם.
***
למחרת בבוקר קמנו מוקדם וארזנו. היא עשתה את הצ'ק אאוט ואני נסעתי להחזיר את המכונית להרץ. השארתי את המכתב על השידה בלי להגיד כלום, כמו מנחה, וכשחזרתי פגשתי אותה בלובי והבאתי לנו קפה ועוגיות. כשהגיע הזמן ללכת היא נעמדה.
"אז קראתי..." היא אמרה.
"אוקיי."
"זה כתוב יפה," היא המשיכה. "כאילו, השפה שלך מאוד עשירה."
"אבל?"
"אבל יש פה רק את הצד שלך. אתה בכלל לא רואה אותם."
אחרי שנפרדנו בחיבוק ארוך, אומר עתיד, חזרתי למרכז העסקים והחלפתי אתוס: לא עוד אמיל זולא מאשים בזעיר-אנפין אלא חוטא שפל-ברך. "התחלתי את חקירתי בנושא מתוך שכנוע עמוק בצדקתי," הקלדתי במרץ, "אבל העמיתים והנציגים השונים שאיתם באתי במגע אפשרו לי להכיר בטעויות שלי ולראות טוב יותר את תחומי האחריות שלי."
שבועיים לאחר מכן – כבר הייתי נטוע בחיפוש עבודה בארץ, וימי ארצות הברית כבר התקבעו במקומם כעבר – הגיעה תגובה לקונית. "לא נפל כל פגם בטיפול בחשבון על ידי הבנק," המכתב הטעים, "ובכל זאת, מתוך courtesy חשבונך יזוכה בזיכוי חד-פעמי של 210 דולר." שש עסקאות, שישה קנסות, ועכשיו שישה זיכויים. מנכ"ל ונשיא בנק אוף אמריקה, קנת' די. לואיס, הודה לי על הזמן שפיניתי כדי להביא את העניין לתשומת לבו.
***
הרבה מים עברו מאז בהדסון, וגם בירקון. מצאתי עבודה, עזבתי אותה ומצאתי אחרת, ולצד חצאי משרות בחוץ נעשיתי למתרגם עצמאי. לפני שנה זוהר ואני התחתנו. האם הרוח לוקחת אותי לאן שאני צריך להגיע? בין חישוקי האש של הגשמה עצמית, תעסוקה, פרנסה ומשפחה – אנחנו עדיין רוקדים. אבל מעל המרדף הלא פוסק אחרי עבודה ותשלומים, ממו"לים ומסוכנויות תרגום, מסטודנטים דלפונים וממוסדות אקדמיים, מדי פעם עוד זוהרת מול עיני אותה הודעה ממשרד המנכ"ל: הפעם הראשונה שהתפרנסתי מכתיבה.
יונתן פיין – כותב ומתרגם יליד תל-אביב, איטאלופיל ובעל-חלומות. ספר ביכוריו "משוחרר" ראה אור בהוצאת "כתר".
הסיפור נכלל בגיליון "לחם עבודה" של כתב העת "פטל" שיצא לאחרונה. את "פטל" ניתן להשיג בחנויות ספרים עצמאיות וב"צומת ספרים"