"ליצירות ספרות יש כוח חזק מאוד", כתבה דליה פניג, מ"מ יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, שהחליטה לפסול את הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן מתוכנית הלימודים בבתי הספר, ובאחת החזירה את הסומק ללחייה של הספרות העברית ואולי גם ללחייה של רביניאן עצמה.
סופרים רבים התקנאו אתמול ברביניאן על כך שדווקא ספרה נפסל. סופרים נאבקים כדי לעניין קוראים ביצירה שלהם, והנה באה פניג ומראה איך עושים את זה. "רב מכר עולמי, סיבוב בקהילות יהודיות והרצאה באו״ם", פינטז סופר אחד באוזניי, ותהה איך אפשר להיכנס לרשימות השחורות של הספרים האסורים, של האמנות המנוונת, המוחרמת.
פניג כתבה כי "במציאות הישראלית של הסכסוך היהודי-ערבי (...) הספר עלול ליצור בחלק מהכיתות את התוצאה ההפוכה ממה שמבקשת היצירה להציג (...) גם הדיון הביקורתי שייערך בכיתה - אם ייערך - לא יעמוד מול מסר מאוד חזק ביצירה, שהנכון והטוב היה מימוש אהבתם של חילמי וליאת".
הקומיסרית ממשרד החינוך רואה בספרות כלי להעברת מסרים. היא מזהה את המסר של רביניאן ("שהנכון והטוב היה מימוש אהבתם של חילמי וליאת") ומבקשת להזהיר מפניו. במכתב לחבר כתב פרנץ קפקא (שהיה סופר מסוכן כמעט כמו רביניאן): "אני חושב שעלינו לקרוא רק ספרים שפוצעים ודוקרים אותנו. אם הספר שאנו קוראים אינו מעורר אותנו עם מכה על הראש, לשם מה אנו קוראים אותו? כדי שיעשה אותנו מאושרים, כפי שאתה כותב? אלוהים אדירים, היינו מאושרים בדיוק אם לא היו לנו ספרים, וסוג הספרים שגורמים לנו אושר הוא הסוג שאנו יכולים לכתוב בעצמנו אם היינו נאלצים. אך אנו זקוקים לספרים שמשפיעים עלינו כמו אסון, שמעציבים אותנו עמוקות, כמו מוות של אדם היקר לנו יותר מעצמנו, כמו להיות מגורשים ליערות הרחק מכולם, כמו התאבדות. על הספר להיות כמו גרזן לים הקפוא שבתוכנו. בזה אני מאמין".
נראה כי הגרזן של רביניאן נגע בהחלט בים הקפוא בקרבם של פקידי משרד החינוך ובקרבו של שר החינוך, שמיהר לגבות את ההחלטה הסהרורית. כל זה מעיד על כך שלא נדרש הרבה בשביל להשפיע עליהם כמו אסון. נראה שלשר ולפקידים שלו יש קיבה חלשה, אולי רגיזה, כי על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חילמי וליאת?
רביניאן כתבה ספר שמרני למדי על גבר ואישה צעירים שנפגשים בניו יורק. היא ישראלית, הוא פלסטיני, קר בניו יורק, והם מתחממים ביחד כי הם באים מאותו מקום חם ומתגעגעים אליו משום מה. גם לליאת, הגיבורה של רביניאן, אין קיבה אמיצה במיוחד. לכל אורך הספר היא לא נכנעת לאהבה. היא מסתירה את חילמי ונלחמת בכדי שהקשר ביניהם לא יתממש. על ליאת פרושה שמיכה עבה של "מה יגידו!" ו"התבוללות!", כאילו נסעה לניו יורק כשדליה פניג ממשרד החינוך במזוודתה. בשום שלב רביניאן לא משחררת אותה, היא פחדנית כרונית. ואולי זאת בכלל פתולוגיה, של ליאת, של רביניאן, של כולנו. הפחד שבני הנוער ינהרו לקלפיות ויחפשו מאהב ערבי. ומה עם המבוגרים? מדוע בכלל מוכרים את הספר הזה בחנויות? למה לא מגינים עלינו מפני האפשרות להיטמע במרחב?
ה"מסר" שהטריד את פניג קשור לעובדה שבמהלך הקריאה היא אולי מצאה את עצמה מקווה לטוב, בדיוק כמו שאנחנו מקווים שבוני וקלייד ינצחו למרות שהם הפושעים. אולי היא צעקה אל ליאת "אבל את הרי אוהבת אותו! חדלת אישים מוגת לב!", ואולי היא חשבה שהקוראים הצעירים יבינו את מה שגם היא עצמה הבינה - שהאחר הוא אני. אה, לא, כבר לא, השר בנט ביטל את זה. אז אולי היא הבינה שחילמי הוא גבר שאפשר לאהוב, או לכל הפחות לשכב איתו, רחמנא ליצלן. להתחמם קצת בחורף.
פניג נבהלה, ויש משהו משעשע בבהלה שלה, כמעט נעים. פתאום הספרות היא כוח שיכול לטלטל נפשות רכות וקיבות רגיזות במשרדים ממשלתיים. הלוואי שהיא באמת הייתה כזאת, הספרות. למרבה הצער, היא בדרך כלל נוחה לעיכול. חנוך לוין (המסוכן כמעט כמו רביניאן) כתב ש"כל העינויים, לא רק היו לשווא, גם לא היה בהם שום הוד. לא הזוהר המסנוור אשר למנצח, ולא הברק העמום אשר למפסיד, סתם אפלה גסה".