טיפוס לגג בניין מרצדס, התפלחות לזירת החלקה על הקרח באמצע הלילה והופעות של דייויד בואי עם כריסטיאנה, דטלף והחבר'ה. התרגום העברי ("הו גוויה, האישונים שלך נראים כמו פטמות יניקה של תמנון!") ממזער רק במעט את המגה-קוליות של הג'אנקית הכי לוהטת במערב ברלין. אני לא מאמינה שיש פרסומת טובה יותר לסמים קשים. גם כשהיא מתבוססת בקיא של עצמה ונאבקת להגיע למברשת השיער שלה (שם היא החביאה את החומר, דההה), כריסטיאנה פלשרינוב עושה את זה בסטייל. וזה, כידוע, מה שחשוב.
(רות פרל)
בקרַב גיבורות הספרים היתומות - פוליאנה לוקחת. היא האחות המסכנה של האסופית - גם יתומה, גם נכה, וגם אף אחד לא קרא את ספרי ההמשך בסדרה שלה. בעוד שחייה של אן שרלי מלאים בתיאורים של מגדניות ועוגות מזוגגות, פוליאנה גוררת רגל קרושה לשכן פיסח ואוכלת לחם עם המנקה. למרות כל זאת, פוליאנה היא ליטל מיס סאנשיין – היא לא נותנת לדבר להשפיע על שמחת החיים שלה ומצליחה למצוא את הזווית החיובית בכל דבר רע שקורה. שזה, בוא נודה על האמת, די מעצבן. אבל איכשהו, למרות הסכריניות, הילדה זהובת השיער מצליחה לשבות את הלב ונקודת המבט שלה גורמת גם לקוראת הצעירה והתמימה לזהות את היופי בעולם שסביבה.
(תאם סמל)
אני לא ממש זוכרת איך ולמה הגעתי לקרוא את הספר "המחברת הגדולה", אבל העובדה שהצלחתי להניח עליו את טלפיי בעודי בבית הספר היסודי, צילקה אותי לנצח. אגתה קריסטוף (נשמע כמו חיקוי מעצבים זול של אגתה כריסטי), הסופרת הרומנייה שכתבה את הספר כחלק מטרילוגיה מעולה אך מבעיתה למדי, לא פסחה על אף זוועה אנושית – אונס, רצח, פדופיליה, מין עם בעלי חיים, פשעי מלחמה - והכל בשפה אדישה, יבשה ומנוכרת, נטולת שמות, זמן או מקום. בעודה מתארת כיצד נרמסת תמימותם של התאומים הפסיכופטים, קריסטוף חמסה למעשה את תמימותנו שלנו, הקוראים, שמגלים שאין גיל צעיר מדי להתחיל לשנוא את העולם.
(נטע חוטר)
סדרת ספרי הנעורים המתורגמת, "חלומות מתוקים", מנתה עשרות ספרונים עם כריכה מתקתקה. לבחירה מבניהם בחנות הספרים היה רק קריטריון רלוונטי אחד - התמונה של הבחורה על השער הקדמי. "אהבה בכבלים", "אהבה בלי מילים", "אהבה מכוכב אחר", "אהבה על תנאי" – כותרות הספרים מתחו את הגבולות של מספר הצירופים למילה אהבה. הבת של השכן תמיד הייתה הגיבורה, העלילה תמיד אותה עלילה, והדילמות תמיד אותן דילמות שעליהן לא ידעתי דבר או חצי דבר: סוויט סיקסטין, פרום נייט, צ'ירלידרס ועוד קלישאות אמריקאיות.
בתחילת שנות ה90, כשעדיין לא היה אינטרנט והתרבות האמריקאית הגיעה לכאן רק במינונים קטנים, העולם בספרים האלה היה רחוק שנות אור מהעולם של נערה ישראלית ממוצעת, ולכן גם כל כך מרגש. וכמעט 20 שנה מאוחר יותר, כשהפרום נייט כבר מזמן הגיע גם לחולון, אני לא באמת מצליחה לשחזר אף אחד מהסיפורים האלה. הכל נמחק, אבל אם רק אסגור את העיניים, אוכל לראות בפרטי פרטים את העטיפות.
(נטע ספיר)
פרחים בעליית הגג / וי.סי אנדרוז
הרבה לפני הערפדים והזומבים, גילוי עריות היה אחד הדברים הכי סקסיים בספרות בני הנוער. גיליתי את סדרת הספרים "פרחים בעליית הגג", של הסופרת וי.סי. אנדרוז, בגיל 15, כאשר חברה סיפרה לי על ספר מזעזע, מטריד ומחרמן שהיא קוראת. הספר מגולל את סיפור חייהם של רביעיית אחים שנכלאו בעליית הגג של בית הסבים שלהם על ידי אימם, שם הם עוברים מסכת התעללות על ידי הסבתא, נזנחים על ידי האימא ובין לבין מספיקים האח והאחות הבוגרים להתאהב האחד בשנייה ולאבד כל סיכוי לעתיד נורמלי.
אין ספק שהיום עלילת הספר הזה היה מחזיק למקסימום שני פרקים של הקרדשיאנס, אך בזמנו הוא גרם לכל אחת מאיתנו לפזול לרגע לכיוון בן הדוד החתיך שלה, בדיוק עד הרגע שבו נזכרנו שאנחנו לא גרים בקראוון בערבות ג'ורג'יה.
(דנה נפתלי)
נונסנס, מדע בדיוני וקמצוץ אקזיסטנציאליזם מהול בבירוקרטיה; מדריך הטרמפיסט לגלקסיה גילם בתוכו את כל החומרים מהם מורכב ספר נעורים טוב. כילד קצת חנון, הספרים של דגלאס אדאמס, שהגיעו באותה תקופה שבה גיליתי גם את מונטי פייתון וספרי "דיסק-וורלד" של טרי פרצ'ט, פתחו בפני פתח מילוט לעולם שונה ומצחיק. אמנם חלק מהרפרנסים חלפו לי מעל הראש, אבל הכתיבה השנונה והאינטליגנטית ללא ספק גרמו לי להרגיש חלק ממשהו מיוחד.
הקומדיה של היקום, האפסיות של הכל, הקלילות שבה חורבן הוביל לצחוק והסיפורים מרחבי הגלקסיה שהכניסו את חיי היום יום לפרופורציה וסיפקו נקודת מבט אחרת. העולם ש"המדריך" פתח, דרך ההומור והאנרכיה שלו, ללא ספק תרם לגיבוש הזהות שלי, ואני בטוח שעוד רבים וטובים הושפעו בצורה דומה מהסיפור שמתחיל בארתור דנט ונגמר ב 42.
(איתי פורת)
כשאני חושב על זה היום, פתאום נראה די הגיוני שאף אחת מהמורות, אצלן עברתי לאורך השנים, לא המליצה על הקלאסיקה של ז'ול ורן. בכל זאת נוצרת שם חברות אמיצה בחדר המורים, ולא נעים לספר לתלמידים שספר אחד עלול לגרום לשיעורי ההיסטוריה והגיאוגרפיה להיראות די מיותרים. ההרפתקה הבין יבשתית של הג'נטלמן האנגלי, פיליאס פוג ומשרתו הנאמן, פספרטו, משלבת בתוכה סיפורי בלשות, רומנטיקה, מתח, סיפורים על תרבויות ופרטים מדעיים, וגם טעות היסטורית שהשתרשה לאורך השנים. אז לא, פוג לא הסתובב ברחבי העולם עם כדור פורח, הוא עשה זאת באמצעות אנייה ורכבות. גם מספר התחנות שעשה בדרך היה קטן בהרבה ממה שנהוג לחשוב. פחות רומנטי, זה נכון, אבל כשיש לכם 20,000 ליש"ט בכיס, הרומנטיקה יכולה לחכות.
(אילן קפרוב)
מתוך כל הספרים שהשפיעו ועיצבו את נוף ילדותי, זה שהכי זורק אותי אחורה בחדווה לימי בית הספר העליזים הוא "זבנג!" על כל סדרת ספריו. כן, אני מודע לכך שלא מדובר ביצירות אינטלקטואליות עמוקות, אבל חייבים לזכור שהוא הקומיקס הישראלי הראשון שבאמת תפס והפך למותג. משהו בשפה הבלתי אמצעית ובקריקטורות הסטריאוטיפיות אך כה מדויקות, שהצליחו לשבות את הקסם (כמו גם את הריקבון) של הווי בית הספר הישראלי, תפס אותי (ועוד אלפי מתבגרים בישראל) חסר הגנה. "זבנג!" סיפק לי בימי היסודי הצצה, מעוותת למדי אבל הצצה, לעולמם המסעיר של התיכוניסטים בארץ. היו לי את כל הספרים וכמובן גם את יומני "זבנג!". מביך. הייתי מחכה בשקיקה לספר החדש שייצא ולקומיקס השבועי ב"מעריב לנוער", שנולד בשנת 1987 ועדיין מתפרסם שם עד היום. גל, סיגל ג'ינג'י, מאיה, אשר קילר ושאר החברים הפכו בסוף הניינטיז גם לסדרת טלוויזיה לא מוצלחת במיוחד, או שזה אני שכבר לא היה ילד יותר.
(ניר סלונים)
איטו אבירם הוא שם שלעולם לא אשכח. כמתבגרת שהתרגשה מהמילה חזייה ובחנה באופן קבוע את גודל הציצי שלה אל מול האחרות (ותמיד יצאה עם היד על התחתונה), איטו אבירם היה המנטור הנעלם שלי. הוא היה הראשון שהגשים משאלות לב של גיל ההתבגרות, ואולי גם קצת הבויפרנד שחלמתי עליו. הטור הקבוע שלו בעיתון, שהפך גם לסדרת ספרים שלא העזתי לפספס אף ספר ממנה, היה בעצם הדיאלוג הקבוע שלי איתו, כלומר עם עצמי.
הוא לימד אותי מה זאת אהבה ראשונה (הכי לא, אבל נו מילא – את הדמעות שלי על הכר כבר אי אפשר להחזיר), מהי נשיקה ראשונה (הכי לא, אבל נו, כששני לשונות בהרצה פוגשות שיני מלתעות – משהו טוב לא יכול לצאת מזה) ואיך גבר באמת צריך להיראות: אופנוע, מעיל עור שחור ושיער משוח לאחור בג'ל שנוצר במעבדה כימית. בקיצור, הכי גייז.
אבירם בעצם היה עידו ה"אני" מ"יעל ואני", זה שמוביל את כל המהלכים, זה שמחליט לאן הולכים וזה שמשתמש בקסמיו כדי לפתות את יעל לניצני פורנוגרפיה רכה, כולל ליקוק אצבעות ועוד כל מיני זוטות שהופיעו שם. לקח לי זמן להבין שהחיים זה לא יעל ואני, אבל היי – לפחות יש את מי להאשים בצעדיי הראשונים והכושלים בתחום הרומנטיקה.
(קרן שפירא)