כאב לבת, כילד אייטיז, כגבר, כישראלי – הבטן שלי הרביצה חתיכת היפוך כשהעיניים שלי נפלו על הכרזה של הצגת הילדים "אלאדין" בכיכוב ובבימוי חנן גולדבלט, שצפוי לעלות על הבמה בפסח. אם גיליון ההרשעות של גולדבלט הוא לא עילה מספקת לצוקהרה תוך-בטנית, הרי שמעצב הכרזה הגדיל לעשות ומיקם את גולדבלט לבוש השחורים מאחורי אחת השחקניות, כמו צל או שד או השד יודע מה עבר להם בראש.
אבל אם כבר הזכרתי את הראש, הרי שעם כל הכבוד לבטן, היחס שלנו לאסירים לשעבר הוא עניין שצריך להיסגר בין האוזניים ולא בנבכי הקישקע. וכשבוחנים את זה מהמקום הנכון – לא מהלב ולא מהכליות – עולה מסקנה בלתי נמנעת: תנו לגולדבלט לעבוד.
זה לא מפני שאני מוחל לו; זה לא מקומי למחול. לא מקומנו. גולדבלט הורשע באונס בכוח של בת 16 וחצי, באונס במרמה של בת 20, ובמעשה סדום ובמעשים מגונים בבנות 15 וחצי, 17, ו-17 וחצי. הוא הורשע גם במעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות. מחילה על כל הנ"ל היא עניין שבין הקורבנות שלו לבין עצמן. אתפלא אם מי מהן תגיד או תרגיש שהיא סולחת ושוכחת, אבל לצורך העניין זה לגמרי לא רלוונטי, מפני שכאמור זה לא עניין של מחילה. את גולדבלט צריך לעזוב בשקט מפני שכל דבר אחר יהיה הכרזת אי אמון בשלטון החוק.
משפט השדה של גולדבלט
אדם שנשפט, הורשע, ריצה ושוחרר הוא אדם שעבר את כל המסלול של מערכת הצדק. המחוקק הכתיב את גבולות הגזרה של עונשו, בית המשפט גזר את דינו והשב"ס איפסן אותו. גולדבלט עבר גם דרך החוליה האחרונה בשרשרת, ועדת השחרורים, שהחליטה על קיצור שליש מתקופת המאסר שלו - זאת לאחר שבית המשפט קיבל ערעור שהגיש והוריד שנה מתוך השבע שנגזרו עליו. שחרורו הוא הכרזה חד-משמעית של המערכת: אנחנו עם האיש הזה גמרנו. הוא יכול לשוב לחברה. מרגע זה ואילך, כל סוג של ענישה ציבורית הוא לא פחות מאקט אנרכיסטי.
הציבור אמר את דברו בכל שלב של פרשת גולדבלט. היו מחאות על גזר הדין, על גילוח השנה, על קיצור השליש ("החלטה שצריכה להטריד את כולנו", קראה לזה עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית). אלא שעכשיו, כשהאיש שוב מתהלך בינינו ומבקש לשוב ולעסוק במשלח ידו, זה עניין של חובה אזרחית לתת לו הזדמנות שנייה. חובה אזרחית אמרתי, ולא חובה מוסרית, כי קשה לטעון שיש משהו לא מוסרי בהדרה או החרמה של עבריין מורשע. אבל בהחלט יש בזה משהו לא דמוקרטי.
"משפט שדה" הוא צירוף שנשמע חזור והשמע בשבוע האחרון, הגם שלא בעניינו של גולדבלט. אלא שהוא רלוונטי גם בהקשר הזה, ואולי אפילו יותר רלוונטי: בניגוד לחייל שהרים את המדינה על הרגליים, גולדבלט קיבל את מה שהאמריקאים מכנים "יומו בבית המשפט". אנחנו לא חייבים לאהוב את מה שהוחלט ביום ההוא, אבל אנחנו מוכרחים לכבד את זה. כל דבר אחר יהיה היתר ללינץ', ציבורי או גרוע מזה.
יש לכאורה לינקג' בין מצבו של גולדבלט לזה של משה קצב, אבל רק לכאורה. קצב הוא איש ציבור, סטטוס שיושב בדיוק על המנטרה של ספיידרמן – "עם כוח גדול באה אחריות גדולה". אין דינם של אנשי ציבור (ובוודאי לא של נבחרי ציבור) כדינם של אזרחים מן השורה, מפני שהם-הם הפנים והרף המוסרי של כולנו. רצית להירשם בספרי ההיסטוריה כנשיא המדינה? היית צריך לקחת בחשבון שאם שמך יוכתם, גם הכתם יישאר לנצח בין הדפים.
הבעיה הגדולה של הדמוקרטיה
הבעיה הכי גדולה של החיים במשטר דמוקרטי היא הצורך המבאס להכיל דברים שדעתך אינה סובלת: עמדות מנוגדות לכל מה ומי שאתה מאמין בו, מנהיגים שלא הצבעת בשבילם, הלכי רוח ציבוריים שעושים לך חשק לצרוח, וכן, גם אנשים שעשו מעשים נתעבים ושילמו עליהם במה שנראה לך כמו מחיר מבצע.
המון אנשים יצאו השבוע מגדרם מרוב התלהבות כשבג"צ ביטל את מתווה הגז. זה רגע שנתפס (בצדק רב, לטעמי) כניצחון של מערכת המשפט על האינטרסים של בעלי ההון ושל האינטרס הציבורי על זה הפוליטי. אבל כדי שנסים יוכלו להתרחש בבית המשפט העליון, כולנו חייבים לנשוך שפתיים ולקבל גם את ההכרעות של בית המשפט המחוזי ושל ועדת השחרורים. אלה שני צדדים של אותו מטבע, שתי פנים של אותה חברה.
יש לכם בעיה עם החזרה של חנן גולדבלט לבמה? אל תלכו להצגה שלו. גם זה מותר בדמוקרטיה.