נתן אנגלנדר: "יהודים זה לא ז'אנר"

לפעמים לא ברור אם נתן אנגלנדר הוא הסופר הלוהט של השנה, או היהודי הלוהט של השנה. כנראה שאיפשהו באמצע. העיסוק שלנו בקובץ סיפוריו המעולה "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" מתמקד ביהדותו וכיוצא מכך בנטייה שלנו לתפוס עליו בעלות. בראיון ל-mako הוא הראשון להודות, בעייפות מסוימת, שזה בעיקר באשמתו - "אני מבין את זה - אני יהודי, הדמויות שלי יהודיות, התמות שלי יהודיות, האוכל יהודי והדאגות יהודיות, ועדיין, מעולם לא התיישבתי ואמרתי לעצמי 'אני הולך לכתוב סיפור על יהודים'".

זה בטח גם קצת מעצבן
"הסיפורים בספרים שלי הם על אהבה או נקמה, צדק או זיכרון, היסטוריה או שברון לב, לא על יהדות. יהודים הם לא ז'אנר, ואני לא בטוח שמישהו מצפה שהיא תהיה. אני ממשפחה אמריקאית, דור חמישי, אני מסרב לראות את עבודתי כמשהו אחר ואני לא מחפש את זה אצל אחרים כשאני קורא ספר".

אנגלנדר (43) שייך לז'אנר מאוד מסוים של סופרים, זה ששייכים אליו גם ג'ונתן ספרן פויר, ניקול קראוס, מייקל שייבון וג'ונתן איימס – יהודים ניו יורקים שמחוברים ליהדות שלהם, לא מבחינה דתית אלא מבחינה תרבותית ואינטלקטואלית, ועוסקים בהם בצורה אפלולית וקומית ולעתים, במקרה של אנגלנדר למשל, גם מבריקה. לאנגלנדר יש גם קשר ישיר לישראל, הוא חי בירושלים מספר שנים ועבד בבית קפה (היום הוא מקבל מקדמות של מאות אלפי דולרים לכל ספר, אז הוא כבר לא צריך), בספרו הראשון, "גלגול בפארק אווניו", יש סיפור על פיגוע שהתרחש לידו ואת הראיון הוא מתבל בשלל מילים בעברית.

"אני מתגעגע להמון המון דברים בישראל. כשאני בניו יורק, אני הולך ל'מכולת' (הוא מבטא זאת בעברית, נ.ח) שיש בה הכל – שניצלים קפואים וג'חנון ומלאווח, וופלים וסבון הוואי, חטיפי פסק זמן וכל מה שאת יכולה לחשוב עליו. וזה הרבה יותר מאוכל שאני מתגעגע אליו. הייתי בירושלים לפני חודש להשקת הספר שלי, וזה לגמרי בית שני שלי. זה מרגש אותי לחזור למקומות שהסתובבתי בהם ולראות את החברים הוותיקים שלי".

איך זה השפיע על הכתיבה שלך?
זה שינה את הדרך שבה אני רואה את העולם, אני מבין פוליטיקה אחרת, זה בטוח. זה גרם לי להבין מדוע כל כך הרבה גיבורים ספרותיים שלי בילו שנים בחו"ל. לחיות את החיים שלי בעברית ולשמור את האנגלית לשפה שבה אני כותב זו חוויה מיוחדת עבורי. למעשה, ללמוד עברית עזר לי להבין אנגלית".

אתה מקוטלג בקבוצה אחת יחד עם מספר סופרים יהודים אחרים, זה מחייב? תוקע? מחמיא? "למדתי עוד מספרי הראשון שההשוואות והמסגרות האלה הם כמו מתנה שאתה אף פעם לא פותח. הרבה פעמים נקשר שמי לאנשים שאני אוהב את עבודתם, לחלקם אני קורא חברים. אבל הקיטלוג הזה מגיע מבחוץ ואני לא עוסק בו. אין לזה השפעה על הכתיבה, אלא הכתיבה היא זו שמובילה לזה. באופן אישי אני אף פעם לא חושב על זה ככה, אני גם לא מארגן את המדפים שלי לפי דת או קישור תרבותי מסוים".

שואה של כולנו, בערך

בסיפור "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" (הוצאת כתר ומטר) הנושא את שמו של הקובץ, נוגע אנגלנדר במפורש בנושא שמעסיק אותו, וסופרים יהודים אמריקאים אחרים, לא מעט – השואה. בסיפור אנחנו פוגשים בני זוג משחקים במשחק שבו הם צריכים לנחש מי משכניהם ומכריהם היו מסתירים אותם בשואה.  

אחרי שחיית כמה שנים בישראל, אתה חושב שהעיסוק שלנו בשואה אובססיבי או מוגזם?
"זאת שאלה מכשילה? לעולם לא אעז לומר זאת. אבל מה שכן יצא לי לבחון, וזה מרתק אותי במיוחד, זה את איך אנחנו מתמודדים עם המורשת הזאת של השואה. איך היסטוריה הופכת לזיכרון ואיך הזהות שלנו ותחושת השייכות נבנית סביב זה."

יש הבדל בין איך שיהודים בחו"ל רואים את השואה לבין איך שישראלים מתייחסים אליה?
"לגמרי. ההבנה של השואה מעוצבת על ידי הלאומיות שלנו ועל ידי האתגרים היומיומיים שעומדים בפני יהודים בכל ארץ שבה הם חיים. לאחר שטיילתי מסביב לעולם עם הספר השנה, גיליתי כמה מההבדלים האלה. לדבר על השואה באמסטרדם, וינה או ברלין, גרם לי להבין מה זה לחיות בקהילה יהודית גדולה, כמו בניו יורק או ירושלים, לעומת הקהילות הקטנות האלו שחיות כל הזמן עם החסר, עם האובדן שחוו בשואה. בניו יורק מספר היהודים גדל בעשרה אחוז בעשר השנים האחרונות ועכשיו הם מיליון חצי. זה המון אנשים. זה יוצר מציאות אחרת שמשנה את האופן שבה אנשים מתייחסים אל העבר."

אתה מרגיש שצריכים לשים גבולות בכתיבה על הנושא?
"אם אומר שלא צריכים להיות שום גבולות, זה יהיה עם ההבנה של הגבולות המובנים מאליהם. כלומר, זה שיש לי חופש דיבור בארצות הברית לא אומר שאני יכול לאיים עליך או לצעוק 'אש!' באולם קולנוע מלא באנשים או כיוצא בזה. כמובן שכל אחד חופשי לומר או לעשות את הדברים הללו, אם הוא מבין שהוא ישלם את המחיר שבהרחקתו מהחברה האנושית בשל כך. אז התשובה היא שבמקרים מסוימים כן ובמקרים מסוימים לא. וזו בדיוק הסיבה שאני כותב סיפורת, כי אני אני יכול לעסוק בצורה מבודחת בשני הצדדים של כמעט כל ויכוח, ואז למצוא את עצמי נתפס באובססיביות לעניין".

יש דברים שלא תרשה לעצמך לכתוב?
"אני מקווה שלא. הציווי הוא לעקוב אחרי הסיפור, לאן שהוא יוביל. בנוסף, יש הבדל בין לכתוב ובין לפרסם את מה שאתה כותב (וזו עצה שרלוונטית לא רק לפיקשן, כיוון שכמעט בכל יום אנחנו נחשפים לסקנדל חדש כשפוליטיקאים לוחצים על האנטר בפייסבוק או בטוויטר)".

יהודי טוב

אנגלנדר מספר שהוא הושפע מסופרים כמו קפקא, קונרד וקארבר, אבל הוא אוהב גם לא מעט סופרים ישראלים וגם מטפח חברות אמיצה עם אתגר קרת ואסף גברון, שגם תרגמו את קובץ הסיפורים שלו לעברית. הוא, בהמשך, תרגם את ספרו האחרון של אתגר קרת לאנגלית. בין היתר, הוא גם תרגם את ההגדה של פסח לאנגלית יחד עם ג'ונתן ספרן פויר. "לא תכננתי את זה, אבל זה נעשה מתוך אהבה וגם עודד אותי להמשיך לתרגם, זה סיפור חשוב, תראו את המתח עם המהגרים הלא חוקיים בישראל ועל איך שאנחנו מתייחסים אליהם. מבחינה ספרותית אני מסוגל לדבר על זה שעות, אבל אחסוך את זה ממך".

עושה רושם שאתה נורא מעורב בפוליטיקה ובחיים פה בישראל, מה דעתך על הממשלה החדשה שלנו?
"לא משנה מה קורה בישראל, אני אנסה למצוא את הדברים החיוביים. הייתי שמח אם יותר אנשים היו מצביעים לממשלה שמנסה להתמודד באופן אקטיבי עם האתגרים הקיומיים בארץ, אבל התוצאות ממש לא שיקפו את חוסר התקווה ושנאת הזרים שמהם חששתי. ועם זאת, כמישהו שחי כמה שנים בישראל, אני יודע שאנשים קוראים את זה עכשיו ואומרים stom et ha'pe".

יהדות היא חלק חשוב, אפילו עיקרי בראיון הזה אתך, אתה חושב שאנחנו מוצאים דרך לדבר על עצמנו בתואנה של ראיון?
"זה מצחיק. השתתפתי בהרבה אירועים עם אתגר קרת ברחבי העולם, ואני חושב שזה הכי גרוע עבור סופר ישראלי, יותר מאשר עבור סופר יהודי. יש אנשים שחושבים שכל סופר ישראלי נשלח על ידי משרד החוץ לענות על שאלות. כשחייתי בישראל התראיינתי לרדיו בסן פרנסיסקו, ונשאלתי כל מיני שאלות בטחוניות לגבי הנשק הגרעיני שלכאורה יש לישראל. הייתי צריך להסביר למראיין שסופרים החיים בישראל למעשה לא מקבלים גישה בלתי מוגבלת לכור הגרעיני בדימונה".

• שואה