מעולם לא ראיינתי את אמיר גוטפרוינד, נדמה לי שהוא תמיד העדיף להתראיין בידיעות אחרונות, המקום אליו הולך הרייטינג, ולא בעיתון "הארץ" בו עבדתי. פגשתי אותו לראשונה לפני חמש שנים, בשנת 2010, בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים. הוא היה עם נטע אשתו, והם סיפרו שזאת הפעם הראשונה אחרי שנים שהרשו לעצמם לנסוע ללילה אחד בלי הילדים.
היה בינינו פינג פונג משעשע - שנינו התעקשנו להישאר במחוזות ההומור - כי היו לו הרבה טענות לעיתון הארץ. לא טענות בתחום הספרות, אלא טענות בתחום שמאלנות היתר. גוטפרוינד היה איש קבע במשך שנים רבות ובמידה רבה נותר כזה. הוא לא היה הסופר הבוהמיין או האינטלקטואל. הוא היה סגן אלוף בצבא, מתימטיקאי, בנם של ניצולי שואה שגדל בחיפה וכתב על חיפה, והרבה לסנוט בי על היותי תל אביבית טיפוסית, "הארץ", השמאל, אוכלי הסושי והסביח.
במידה רבה הוא היה הישראלי האולטימטיבי, מה שקראו פעם הישראלי היפה, נציג של איזה מרכז, שאהבו לקרוא לו מרכז שפוי. הוא אמר על עצמו פעם שהוא "פוץ ציוני" (בניגוד לפוסט ציוני) ושהוא נער הפוסטר של הציונות. הוא כתב על השואה, הציונות, בניין הארץ, הרצל, ז'בוטינסקי, גורדון, חיפה, חברות ואהבה ומלחמה. והישראלים אהבו אותו מאוד: הם אהבו לקרוא אותו כי הוא כתב עליהם באהבה וחשב עליהם באהבה. אני לא מנסה לנתק את כשרון הכתיבה שלו מהעניין, אבל הוא גרם לישראלים להתרגש, גם מהסיפורים שלו - אבל גם מעצמם. וזה לא שהוא ניסה להחניף למישהו, הוא באמת היה כזה: התפעל מיפי הארץ, התרגש עדיין מהנס של העם החופשי בארצו, וסירב לחשוב ש"אנחנו" תמיד טועים ו"הם" תמיד צודקים.
זה היה כמה חודשים אחרי המפגש ההוא במשכנות שאננים, כשנודע שאשתו נפטרה מסרטן והותירה אותו עם שלושה ילדים. ביוני 2011 כתב לי "שלומי בסדר. עצוב, אבל בסדר. ומכיוון שאני רשום כראש מחלקת שירותים אצל שלושה ילדים, החיים מלאים ועמוסים. והחיוך שלהם זה עיקר הכיף שלי כרגע. ברמה השטחית החיים כאילו הסתדרו, היומיום מתנהל. הכול כרגיל חוץ מנטע שאיננה. זה כל כך מוזר". וביולי כתב "סתם הצעה שטחית - בגליל אצלנו יש עכשיו תופעת טבע נהדרת. פרחי החורף (כלניות, רקפות וכו') עדיין בשיאם, ופרחי האביב כבר פורצים ומשתוללים. צריך לב מאובן של קורא 'הארץ' כדי לא להתפעל ולהתמוגג. אז קחו לכם יום חופש ובואו לגליל. אין כמו התגלגלות על פרחים לשפר את מצב הרוח. לרבע שעה". בפסח של שנת 2011 כתב: "חופשת הפסח היא מסלול אתגרי לאלמנים, אבל את עדיין לא מכירה את הנחישות המטכ"ליסטית שלי בתור אב השנה. אפילו היינו בלונה-פארק בגיזרת תל אביב."
כשדיברנו על משבר גיל ארבעים שלי כתב: "מצחיק אותי דכדוך הארבעים. מה בדיוק ציפית שתהיי בגיל 40? "אני בת ארבעים וממתינה לתוצאות האודישן של להקת צעירי תל אביב?" אלה החיים שלך, בייבי, זו הביוגרפיה היחידה שתהיה לך, ואני לא בטוח שנפלת רע. למשל, יש לך אהבה. נראה לך טריביאלי?".
כששאלתי אותו על חיי האלמנות, כתב: "עפתי החוצה מאיזה מסלול טוב ובטוח. אני בסדר. והעיקר - הילדים בסדר. 24 שעות ביממה אני קשוּב אליהם, האו-פר האולטמטיבי, ובכל רגע נתון מנהל שניים-שלושה משברים. אבל הם נהדרים ומוּארים וזה העיקר. לפני שבועיים היתה אזכרה של שנה למותה של נטע, ועכשיו, אחרי שספרתי כל יום בשנה הראשונה, מתחיל האינסוף. חיים שלמים בלעדיה. יהיה טוב. אני עובד בפוריות מדהימה. מתאמץ להשלים את הרומן שעזבתי כשנטע חלתה (סוף סוף אני יכול לגעת בו), כותב לשתי סדרות טלוויזיה שונות, מנסה עדיין להרים סדרת טלוויזיה משלי, כותב סיפורים, כותב מאמרים לעיתונים ועוד כל מיני פרוייקטים אישיים כמו ספר מאמרים על התנ"ך (רב המכר ההיסטרי הבא, אני בטוח. כן)".
היו בינינו גם ויכוחים על ביקורת ספרות, ונחיצותה, ואפשר ללמוד ממה שכתב על היחס שלו לכתיבה, לביקורת, לקהל ולאהבה: "אני לא זקוק לאהבת הקהל. ממש לא. לא יודע מה את יודעת על היסטוריית הכתיבה שלי, אבל 20 שנה כתבתי כעיסוק מרכזי של חיי בלי לפרסם ובעצם בלי לרצות לפרסם. על ה'בלי לרצות' צריך לשים כוכבית, כי כסתירה לעניין פעמיים הייתי בקשר קרוב עם אנשי הוצאות לאור, שהתעניינו בפרסום דברים שלי... זו אולי התנשאות אבל תמיד ידעתי שאני כותב טוב, ואני לא זקוק לאישור של מישהו חיצוני, גם לא המבקרים המצחיקים שיש היום, ואם בעתיד לא ירצו אותי הקוראים אמשיך לכתוב לעצמי. אני לא זקוק ל'אהבה'. אבל לדעת שנגעת בנשמה של קורא זה דבר נפלא, ואם עשית את זה למאה אלף איש זה עוד יותר נפלא".
המייל האחרון היה בתחילת פברואר 2013. הוא כתב כך: "מה שלומי? בסדר. האזכרה שנתיים לנטע הייתה לפני שבועיים בדיוק, ואני עדיין מסתובב בעולם בתחושה מוזרה שזה לא יכול להיות. הילדים שלי בסדר, החיים בסדר, יש לי אפילו בת זוג. גם היצירתיות בסדר, אפילו יותר מבסדר (כבר השלמתי רומן חדש) אבל שום דבר לא בסדר".
האם כבר אז ידע שחלה? אין לי מושג. מה שבטוח זה שאני לא העליתי דבר כזה בדעתי. זה די מצחיק, אם חושבים על זה: כאילו חשבתי שבסיפור הזה של מחלות או אסונות יש איזה סדר. כאילו שאם חטפת ביד ימין אין אפשרות שתחטוף ביד שמאל כי אתה את שלך כבר קיבלת, כאילו שככה זה עובד. בטח חשבתי לעצמי כשכתב את זה אז שלא קל לגדל שלושה ילדים, ולא קל זוגיות חדשה, וכל הסיפור הזה של להרכיב מחדש שתי משפחות. מצד שני הוא כתב על בת הזוג החדשה שלו, שנפלה עליו משמיים וסיפר שהם בדיוק נוסעים לחופשה עם הילדים, שאל איך לארוז "שלושה ימים ושלושה ילדים. מחברים או מכפילים?". ואז קראתי בעיתון שהוא חולה, וכתבתי לו. הוא ענה בקצרה "יהיה טוב (אני חושב)". ועכשיו הוא איננו. אפשר להשתגע.