במפעל הפיס הודיעו על השינוי הזה הבוקר, יחד עם שינויים נוספים בתקנון הפרס: בין השאר, יוכלו להתמודד גם ספרים שיצאו בהוצאה עצמית ולא רק אצל מו"ל מוכר, כמו היום. אבל השינוי הקיצוני ומרחיק הלכת ביותר הוא הבחירה להשאיר מחוץ למשחק על פרס מרכזי וחשוב סופרים שלא חיים בארץ.
אחת הסופרים האלה היא מאיה ערד, שהייתה מועמדת לפרס ספיר בעבר, וללא התקנה הזאת היא בהחלט מועמדת סבירה לזכייה בו בעתיד. "ברמה האישית זה מצער אותי, כמובן", אומרת ערד, "אבל יחד עם זה יש תחושת העצמה: הסופרים העבריים שחיים בחו"ל הפכו לנוכחות שיש להתגונן מפניה! הכרה ראשונה בנו מצד הממסד". בין הסופרים הישראלים החיים בחו"ל גם סייד קשוע ואסף גברון, שהיו מועמדים לפרס ספיר בעבר, שחיים באופן זמני בארה"ב, והמשורר אדמיאל קוסמן, שחי בברלין.
"זה הקש האחרון", אמרה אולה גרויסמן, סופרת ישראלית מחברת הספרים "קהילת האבודים" ו"מזוודה על השלג", החיה עם משפחתה בקיימברידג' בבריטניה. "אנחנו לא יכולים להיות חברים באיגוד הסופרים, כל הפרסים סגורים בפנינו. אני חושבת שאני תורמת לספרות העברית, ואני רואה את עצמי כסופרת ישראלית ועבריה, כך שהיחס הוא מאוד פוגעני. התרבות הישראלית כבר עזבה את גבולותיה הפיזיים. בעוד אנחנו עושים הכל בשביל להישאר קשורים לתרבות ולשפה, למרות המרחק, התקנות נגדנו מרחיקות אותנו בכוח. קשה לי להבין את ההיגיון".
פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס נוסד בשנת 2000, והוא הפרס הכספי הגדול ביותר שמוענק לסופר בישראל, ואחד הספרים המוכרים והמדוברים ביותר, גם אם לא היוקרתי ביותר. הזוכה בפרס ספיר מקבל 150 אלף שקל - פי שתיים יותר מפרס ישראל לספרות - וכל אחד מהסופרים שהעפילו לרשימת המועמדים הסופית זוכה ב-40 אלף שקל. זכייתו של נמדר בשנה שעברה הייתה שנויה במחלוקת בעולם הספרותי, שציפה שהפרס יוענק לסופר מוכר יותר, כמו דורית רביניאן, ניר ברעם או יעל נאמן.
דולין מלניק, ראש אגף התרבות והאמנות של מפעל הפיס, מסבירה כי "בהחלטה זו מבקש דירקטוריון ספיר לעודד אמנים, סופרים ויוצרים שחיים בישראל. הבחירה של אמנים ליצור פה, למרות הקשיים והאתגרים, ראויה לטיפוח, וחידוש זה מיועד למטרה זו. מדובר בכסף ציבורי שראוי שיקדם את מי שחיים בישראל. אגב, פעילות מפעל הפיס לעידוד אמנים מציבה תנאי זה כבר שנים, והוא חל על פרסים נוספים כגון פרס לנדאו למדעים ואמנויות".
השחקנית שרה פון שוורצה (הקאמרי, "זגורי אימפריה"), שנמנתה עם שופטי הפרס בשנה שעברה, סיפרה שהיה לה חלק בקבלת ההחלטה. "אני המלצתי על זה", אמרה פון שוורצה ל-mako. "חרה לי כשופטת שבסופו של תהליך עומד על הבמה אמן שמרכז חייו ועבודתו לא בארץ. החיים של אמן פה הם כל כך קשים. אני אמנית בקנה מידה ציבורי, עם הערכה מקצועית, וזו עדיין מלחמת הישרדות יומיומית. לא ייתכן שבא מישהו שמשלם מסים אחרים וחי בקודים אחרים יזכה בפרס".
פון שוורצה, ילידת גרמניה, סיפרה שלו הייתה חיה בגרמניה מצבה היה שונה בתכלית: "לא הייתי נוסעת היום ביונדאי 2000 מקרטעת בלי בולמי זעזועים. אפילו רק בגלל כסף שהייתי מקבלת על הילדים. אבל אני בוחרת לחיות פה כאמנית, וזה אומר לאכול אותה מבחינת מיסוי ומבחינת תקציבים, ולחיות במאבק יומיומי". פון שוורצה סיפרה כי התקשתה לקבל בשנה שעברה את זכייתו של נמדר: "הייתי בשוק שזה בכלל אפשרי. בא מישהו שחי בתנאים אמנותיים אחרים לחלוטין ממני, מוציא את הדרכון הישראלי מהמגירה, מנקה את האבק, בא לפה, לוקח את הפרס והולך הביתה. רק משום שהוא יהודי. זה מקומם".
פון שוורצה הבהירה כי היא לא מתנגדת לעשייה בחו"ל: "גם אני עשיתי פרויקטים בחו"ל, אבל ברור איפה מרכז הפעילות שלי. בעיניי זה תנאי ברור". לדבריה, צריכה להינתן עדיפות ברורה לאמן שחי בישראל: "לאיש התיאטרון ינון צפריר, למשל, יש הכרה בינלאומית, ופה הוא נאבק במשרד התרבות על כל שקל. אם יש פרס במפעל הפיס, ברור שהוא צריך לקבל אותו, ולא מי שפועל בחו"ל".
ראובן נמדר מסר: "אני רוצה לשוב ולהודות, כסופר ואזרח ישראלי, לחבר השופטים ולמפעל הפיס שבחרו בספרי 'הבית אשר נחרב' כזוכה בפרס ספיר 2014" .
