אני מפרסמת כאן מכתב אחד מיני עשרות רבות שכתב לי, באפריל או במאי 2010, ובו מתייחס למחלתו, סרטן הדם, ממנה בפאזה ההיא הוא החלים מאוחר יותר, לכשלוש שנים נוספות, בהן חווה הצלחה, לה ייחל כל חייו. במיוחד נהנה מההצלחה שנחל בקרב צעירים, והיא היתה גדולה:
"זה היורם היורמך מכאן משדות שבעמק אל לוס אנג'לס שיש בה יותר שחיתות ויותר כסף לקחת מכל הבא ליד ויותר רוע ויותר עצב ויותר כל מיני ממה שיש בכפר יהושוע [בתגובה למכתבי מחו"ל בו התלוננתי מיואשת על פרשת אולמרט והולילנד שהתפוצצה באותם הימים].
לא כתבתי לך כי קרו לי הרבה מאוד דברים שהעסיקו אותי נפשית ובלי חופשה נפשית קשה לי לכתוב מכתב ולא רציתי לכתוב לך שלוש מילים אהלן מה נשמע נדבר יאללה ביי [אני כרגיל התלוננתי שאינו מחזיר מיד מכתב].
אני עמוס דברים טובים אין לי על מה להתלונן אני מרגיש מצוין עם הריפוי הסיני ומחרתיים אלך לקוראת בקפה [מתייחס לכך שהלכתי לקוראת כף יד] שתאמר לי כל מה שאני רוצה שתגיד לי אבל עכשיו יותר באופנה, אמרה לי אחותי האסטרולוגית שנשארת כמעט בלי עבודה, שעכשיו זה מתקשרים.
אני עסוק בכך שבעוד חודש יוצא לאור הספר שהתחלתי לכתוב אותו ב-1949 והוא מהבשר החי [תש"ח]. בעוד שבועיים מתחילים להקרין את נבלות. הנכד בועט כבר [נעמי בתו היתה בהיריון, וזה כל כך שימח אותו]. אני מנסה לשנס מותניים לכל הבא עכשיו, יום הולדתי [ ה – 80], הסינים שהחלימו אותי, מין עצבות של לחש כאילו זהו, הגעתי לאן שיכולתי, חלמתי על יותר אבל זהו, בגילי אני נמס ללא כלום וגיליתי באמצעות מכתבים נפלאים של סופרת צעירה ומצוינת בשם ניקול קראוס שאהבה את היהודי יותר מכל הספרים שקראה בחייה, וממלאת אותי גאווה וקוראת אותי, אבל מכל זה הבנתי שזהו, אני כותב תמיד לפני הזמן ואולי באמת אקבל פרס ישראל אחרי מותי כי גם באמריקה גם בצרפת גם בארץ הקהל שאוהב את ספריי הוא קהל צעיר, ובשבילי גם את צעירה, ואם צעירים מתחילים לאהוב ספרים שכתבתי לפני שהם נולדו סימן שההכרה בי תהיה אחרי מות וזה גם מין נחמה אבל גם עצוב כי זה מתחיל כשאני כבר בן שמונים. כמעט.
אני מאוד אוהב אותך אף כי אנחנו קשים זה לזה. זה רק מראה שיש משהו עמוק בינינו שאינו יום ואינו לילה. אני התייבשתי ויש בי רגשות עמוקים והתלהבויות אבל אני יושב ותופר את תכריכיי.
ככה זה החיים שאני שמח שאני עוזב אותם בקרוב. אני חושב שאולי אחרי המוות אדבר עם מתקשרת יפנית שמכירה את גילגוליי הקודמים בהודו ובכוש והיא תסביר לי איך אני ואת נפגשנו לפני מאתיים שנה בוורונה בחתונת האצילים שסיפרתי לך עליהם.
אוהב אצלי היא לא רק מילה אלא התייחסות. את אחת מאתנו, אני את ועוד כמה. מעטים. אינני רוצה ממך שום דבר מלבד שנהיה ידידים אוהבים ולא נחכה כל הזמן לאותות. גם שתיקות הן לפעמים געגועים [שוב מתייחס לתלונות שלי שאינו כותב מיד]. לא תמיד אפשר לדבר. אני יושב בבית כל היום – יום שישי, מירנדה בשדות ים, נעמי מגדלת בן, אלך אולי לתמר [קפה תמר, ממנו נעדר בחודשים האחרונים, כי חש בו יותר מכל בהעדרם של אלו שמתו], אבל נוח לי ככה."
יורם היה אהיב, כך כיניתי אותו. אנשים שהכירו אותו אהבו אותו, והם היו רבים מאוד. שאלו אותי למה כה אהבו אותו, ואני חושבת שהוא ידע ליצור קשר בין-נשמתי בין האנשים. היה לו מבט טוב שחדר אל המקום האמיתי של כל אחד מאיתנו, מבט שנתן לך אישור.
יורם היה מצפן עבורי. הוא לא היה משפטן, אבל נתן לי עצות מקצועיות חכמות. בעיקר היה ממלא אותי באומץ לעשות את הבלתי אפשרי למען החלכאים והנדכאים שאני מייצגת, "את עושה עבודת קודש, את מצילה אנשים, אז מה את מתביישת", היה מדרבן אותי להתקשר לשופט תורן הביתה ולבקש החלטה, או להתקשר לעיתונאי ולפרסם את העוולה, וזה תמיד עבד.
בחמש השנים האחרונות היינו נפגשים, בדייקנות של שעון שוויצרי, לארוחת צהרים שבועית, במהלכה נוכח בהרבה עניינים דחופים שהתדפקו. פעם אחת, אחרי שהזמנו את הארוחה, ולפני שהספקנו לאכול, הוא דחף אותי לרוץ לבית המשפט ולנסות לקבל צו ביניים שיעצור גירוש של עובדת סיעודית מסרי לנקה, שקועה עד צוואר בחובות למתווכי בני אדם. כנגד כל הסיכויים, ובזכות רוחו המדרבנת של יורם, למחרת בבוקר קיבלה העובדת הזו אשרה חדשה, להשלמת מכסת שנות העבודה שלה בישראל.
בייאושו הרב ממעמדה החשוך של הדת היהודית, שבניגוד למה שחשבו, העריך את היהדות והיה בקיא בה, ביקש להיות חסר דת, אך לא האמין שבמדינת ישראל, אפילו בשיטת המשפט שלנו – נצליח, וזה הצליח, ולא היה מאושר ונפעם ממנו. הוא הרגיש כי היותו חסר דת בדתו, ויהודי בלאומיותו – מגדיר אותו בשלמות.
ניחומים למירנדה, בת זוגו של יורם שהוא כה אהב כל השנים, ולאיה ולנעמי ולכל בני המשפחה.
