ג'וזף הלר, מחבר "מלכוד 22". רואלד דאל, יוצר "צ'רלי בממלכת השוקולד". יאן פלמינג, מחבר ספרי ג'יימס בונד. חתן פרס נובל לספרות גבריאל גרסיה מארקס. כלת פרס מאן בוקר מרגרט אטווד. קורט וונגוט. ג'ק קרואק. אפשר להמשיך (ואכן אמשיך) למנות את רשימת הכותבים המפוארת שעיטרה לאורך השנים את "פלייבוי" של יו הפנר המנוח, אבל אני חושב שעשינו מספיק ניים דרופינג כדי להבהיר את הנקודה העיקרית: כן, באמת היה דבר כזה לקנות פלייבוי "בשביל המאמרים".
מותו של הפנר בגיל 94 מציף מחדש הן את עשרות השנים שלו כמו"ל של מגזין זימה והן את ההחלטה של פלייבוי מ-2015 להפסיק לפרסם תמונות עירום, אבל בין "יש לנו פה ציצים" ל"אין יותר ציצים" היו גם עשרות שנים של כתיבה מגזינית ברמה הגבוהה ביותר, בידי גלריית כותבים שמעטים כתבי העת בארה"ב ובעולם כולו שיכולים להתגאות במשהו שדומה לה.
"פרנהייט 451" מאת ריי ברדבורי, אחת מהיצירות הדיסטופיות המוערכות והמשפיעות אי פעם, עשה את הפריצה האמיתית שלו לתודעה לא כספר אלא כסדרה בהמשכים שפורסמה בפלייבוי ב-1954. ג'וזף הלר שהוזכר לעיל כתב למגזין ב-1987 את "יוסריאן שורד", שבו חזר אל גיבור "מלכוד 22" בסיפור קצר שהמחבר הגדיר כ"פרק אבוד" מתוך "מלכוד". הספר היחיד למבוגרים שכתב רואלד דאל, "דודי אוסוולד", נולד כסיפור קצר שפורסם אצל הפנר. יאן פלמינג פרסם בו זמנית את "בשירות הוד מלכותה" כספר בכריכה קשה וכסדרה בפלייבוי, שפורסמה לאורך שלושה חודשים ב-1963. זה על קצה-קצהו של המזלג הקטן הזה שבא עם הסלטים.
ככל שגלריית הכותבים הייתה מרשימה, כך הייתה גם גלריית המאמרים, הראיונות והסיפורים הקצרים (הלינקים מובילים לפרסומים המקוריים, באנגלית). סופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק העניק למגזין ב-1986 ראיון עומק איקוני שבו נחשף לראשונה כביסקסואל; ב-1965 בחר זוכה פרס נובל לשלום הטרי, מרטין לותר קינג, להעניק למגזין (ולתכלס לאלכס היילי, אלא שפלייבוי לא נהג להעניק קרדיט למראיינים באותן שנים) את ראיון הזכייה שלו; הסופר היפני הרוקי מורקמי פרסם במגזין ב-1992 את "המתקפה על המאפייה" עוד לפני שהסיפור הופיע באוסף המהולל שלו, "הפיל הנעלם"; ב-1968 תרם גם גרסיה מרקס סיפור קצר משלו, "האיש הטובע הנאה בעולם"; ממש באותה שנה פרסם חוקר המדיה והטכנולוגיה מרשל מקלוהן את המאמר הזה, שכוחו עדיין יפה בכל הנוגע להעפת המוח; ואילו האנטר ס. תומפסון, מאבות הניו ג'ורנליזם או "עיתונות הגונזו", פרסם ב-1974 את "ציד הכרישים הגדול", בקלות אחת מעשר הכתבות הכי משפיעות-על-כותבים אי פעם.
כמובן שלא כל המאמרים, הסיפורים והראיונות היו ברומו של עולם, אבל בפלייבוי ידעו למנף כתיבה אדירה גם כשהנושא או המושא היו מהסוג שמופיע בטבלה ההיא של "מוסף הארץ" בפינת הנמוך/טוב. כך כתב הסופר נורמן מיילר את "הקרב" על ה"ראמבל אין דה ג'נגל" בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן ב-1975; הטקסט הזה עדיין נחשב לאחד הטובים ביותר שנכתבו אי פעם על איגרוף, אפילו יותר מכתבות האיגרוף של יאיר לפיד. מכיוון אחר לגמרי, אבל באמת 180 מעלות, הראיון שהעניק וודי אלן לפלייבוי ב-1967 נחשב עד היום לאחת מהפסגות הקומיות שלו. רק כדי לסבר את האוזן, זוכרים את הקטע ב"הרומן שלי עם אנני" שבו הוא מתאר את התפקיד הצבאי שלו, "במקרה של פרוץ מלחמה אני בן ערובה"? אז את הבדיחה הזאת הוא סיפר במקור בראיון המיתולוגי ההוא.
אגב אלן, שבעשורים האחרונים עשה יותר כותרות בגלל חייו האישיים והעדפותיו המיניות מאשר בגלל סרטיו, גם הפנר הולך ללבוש את החלוק הגדול שבשמיים לאחר חיים חצויים מבחינה ערכית. מצד אחד הוא ייזכר לנצח כמנהל וולגרי של שוק בשר ציבורי (פלייבוי) ופרטי (אחוזת פלייבוי); מצד שני, הוא נתן במה לכמה מהכותבים הגדולים של המאה ה-20 ואינצ'ים לכמה מהכתבות האדירות של המאה ההיא. זאת דואליות שצריך להכיר בה, כמו שאין מנוס מלקבל אלף ואחד מעצבי דעת קהל אחרים שלא ניתן לסכם את פועלם בשחור-לבן של רע וטוב.
ואם הגעתם עד פה, אז הנה עוד 5 רגעים בהיסטוריה של פלייבוי שבאמת שווה לצלול לתוכם בגלל הכתבות.
1. מיילס דייויס, 1962, על מוזיקה ותקשורת וזיכרונות ילדות
2. סטנלי קובריק, 1968, רגע אחרי צילומי "2001: אודיסאה בחלל" (חלק גדול מהמאמר כאן, בעלי קינדל יכולים לרכוש את המאמר בשלמותו תמורת דולר אחד כאן)
3. ג'ון לנון ויוקו אונו, 1981 (זה לא ראיון בסיאנס. הוא נערך שלושה חודשים לפני הירצחו של לנון בדצמבר 80' ופורסם בינואר 81')
4. טימותי לירי, 1966 (מוגש בפורמט קצת מעצבן, אבל לא תמצאו הרבה שיחות מעמיקות יותר על אל.אס.די)
5. סטיב ג'ובס, 1985. לא שהשנה נורא משנה, אין דבר כזה ראיון לא מעניין עם סטיב ג'ובס
mako תרבות בפייסבוק