האיש הזקן אמר, "הלוואי שהמדינה תבער מהרקטות של חיזבאללה". אברהם החליט להתעלם; בכל זאת, יהודי זקן, אולי קצת מבולבל. אבל אז האיש הזקן אמר גם, "הלוואי שיזרקו עלינו מלבנון ומתימן את כל מה שיש להם. הלוואי".
זה כבר היה יותר מדי בשביל אברהם. "איך אתה מדבר?", הוא שאל את האיש הזקן. "אתה ברצינות מאחל לנו דבר כזה?".
האיש הזקן לא ענה מיד. קודם הוא פתח את כפתורי החולצה שלו, כדי שאברהם יוכל לראות: צלקות. מלא צלקות. "את כל זה קיבלתי במלחמות ישראל", אמר האיש הזקן. "נפצעתי בקרבות, אני נכה צה"ל, ועדיין אני אומר לך: הלוואי שנחטוף הכי חזק שאפשר".
אברהם לא ידע מה להגיד, אז הוא לא אמר, והאיש הזקן המשיך: "המדינה הזאת, היא חייבת מלחמות. בהישרדות אנחנו טובים, בהישרדות אנחנו אחים. אבל קח מאיתנו את המלחמה ותגלה מה קרה פה בשנים האחרונות: נהיינו מדינה של אנשים ששונאים אחד את השני".
פרופ' עירן הלפרין, מחבר הספר "אזהרת שוליים", אמר השנה: "אנחנו שונאים אנשים או קבוצות שאנחנו חושבים שעושים לנו דברים רעים, כי הם כאלה במהותם ולעולם לא ישתנו"
אני לא ממש מכיר את אברהם. פגשתי אותו השבוע במקרה, לרגע, סיפרתי לו שאני כותב על שנאה והוא שלף את הסיפור על האיש הזקן. "באותו רגע הייתי בהלם שגיבור ישראל אומר דברים כאלה, ומאז אני בהלם מכמה שהוא צדק", אמר לי אברהם ושאל, "מאיפה באה כל השנאה הזאת? מאיפה?".
"שנאה היא לא משהו שנולדים איתו. היא משהו שלומדים". בשבועות האחרונים קראתי המון על הסיבות לכך שבני אדם שונאים, אבל את הקטע הזה מתוך "מיסיסיפי בוערת" אני זוכר מאז שהסרט הוקרן כאן בבתי הקולנוע ב-1989. זה מונולוג של אישה מוכה שבעלה הוא איש חוק שטוף שנאה – שנאת נשים, שחורים, יהודים, קומוניסטים – וחבר בקו קלוקס קלאן. "בבית הספר אמרו לנו שההפרדה הגזעית מצווה עלינו בתנ"ך, בראשית ט' פסוק כ"ז", ממשיכה האישה שמגלמת פרנסס מקדורמנד. "כשאומרים לך את זה מספיק פעמים בגיל 7, אתה מאמין בזה. אתה מאמין בשנאה. אתה חי אותה. אתה נושם אותה".
שנים חשבתי שזה תיאור קולע של מי שהוסת לשנוא באופן שיטתי, אבל לפני כמה שבועות, בנסיעה שגרתית באוטובוס שגרתי, הבנתי ששנאה גם אני למדתי. שגם אני חי ונושם אותה. זה קרה כשבחור חרדי עלה לאוטובוס תחנה אחת אחריי, חלף ליד עמדת התיקוף והתיישב. זהו, זה כל מה שקרה. אבל אצלי בראש היה מאוד ברור מה *באמת* ראיתי: אוכל חינם שאני מממן במסים שלי, ושאפילו את ה-6 שקלים של האוטובוס הוא גונב. אני חושב שעברו עליי שתי דקות של "סססס" לפני ששתי שאלות התחילו להציק לי: אחת, איך אני יודע שהוא גונב? אולי הוא הגיע לשכונה שלי באוטובוס אחר ומנצל את הזכות להחליף ולהמשיך בנסיעה? שתיים, מי בכלל אמר שאני מממן אותו? אולי הוא בדרך לעבודה?
האמת – אמת שתפסה אותי כל כך חזק שבאותו רגע החלטתי לכתוב את השורות שאתם קוראים עכשיו – היא שאני לא יודע כמעט כלום על חרדים, ואת המעט שאני יודע למדתי מהסביבה שלי, שהיא חילונית-ליברלית-שמאלנית. הסביבה הזאת קיבעה אצלי תפיסות מסוימות לגבי חרדים, ולא רק טורי דעה מלומדים עיצבו את הדעות שלי: כשהייתי תלמיד ביסודי, בתוך רכב של אני-לא-זוכר-מי, שמעתי לראשונה ביטוי שהפך לפופולרי בקרב חילונים בשנות ה-80: "דרוס כל דוס". כמובן שאף אחד לא התכוון לדרוס באמת. כמובן שהתגובה לזה הייתה צחוק, לא לחיצה על הגז. אבל מה קורה כשאומרים לך את זה מספיק בגיל 7?
אני שונא מישהו שאני לא מכיר, אכול שנאה למשהו שאני לא יודע עליו כלום. אני, אתם, אנחנו. האמת המבהילה והמבחילה הזאת שטפה אותי כשראיתי בחור חרדי בקו 17.
"בישראל השנאה היא נורמטיבית". את המשפט הזה אמר פרופ' עירן הלפרין בריאיון ל"דמוקרט TV". הלפרין, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית, עוסק רבות בחקר השנאה; השנה פרסם את הספר "אזהרת שוליים", שמסמן את השנאה כגורם מרכזי בתהליך ההקצנה שעובר על ישראל. בריאיון אחר, שהעניק לרתם איזק מ"ידיעות אחרונות" עם יציאת הספר, אמר הלפרין: "אנחנו שבויים במערכת של שבטיות, של התכנסות בתוך הקבוצה שלנו, של ניסיון להתגונן מפני מה שנראה לנו כמאיים... אנחנו שונאים אנשים או קבוצות שאנחנו חושבים שעושים לנו דברים מאוד רעים, כי הם כאלה במהותם ולעולם לא ישתנו".
כילד בסביבה חילונית בשנות ה-80 שמעתי את הביטוי "דרוס כל דוס". אף אחד לא התכוון לדרוס, התגובה לזה הייתה צחוק ולא לחיצה על הגז, אבל מה קורה כשאומרים לך את זה מספיק?
הלפרין נגע כאן במנגנון חברתי שמעוגן היטב גם בחקר הנפש: הסוציולוגיה והפסיכולוגיה החברתית מדברות על מה שנקרא "קבוצת פנים" ו"קבוצת חוץ". לקבוצת הפנים אנחנו מרגישים שייכות, היא מגדירה אותנו ואת תפיסת ה"אנחנו" שלנו, ואילו קבוצת החוץ מגדירה עבורנו את ה"הם". קל להבין איך חלוקה כזאת מובילה לשנאה – הרי "אנחנו והם" זה אח של "לנו או לצרינו" – אבל זה מסביר רק למה אנחנו שונאים, לא למה אנחנו שונאים *יותר*.
ואנחנו בפירוש עסוקים יותר בחלוקה לעצמנו ולצרינו. רק השבוע פורסמה ב"הארץ" כתבה מאת גדעון לב על חקר החוסן הלאומי בחברה הישראלית מאז פרוץ המלחמה; הנתונים מראים שבתחילת המלחמה התחזק החוסן הלאומי, בדיוק כמו שאמר האיש הזקן של אברהם – אלא שמאז נמצא החוסן בירידה ולאחרונה חזר לרמתו בתקופת ההפגנות נגד התוכנית המשפטית. מספר קטגוריות נבדקו במחקרים, ואחת בלטה לרעה. מאוד לרעה. "הירידה הכי בולטת, במידה מפחידה, נצפתה בלכידות החברתית. השסעים בחברה גדלים וזה מסוכן", ציטט לב את אחת החוקרות, פרופ' ברוריה עדיני.
טריסטן האריס, לשעבר איש גוגל וכיום פילוסוף טכנולוגי, טוען שהרשתות החברתיות מעודדות התלהמות וקיטוב. ככל שהתוכן מסית יותר, אומר האריס, כך הפוטנציאל הוויראלי שלו גדול יותר
למה זה קורה דווקא עכשיו? תשובה חלקית אפשר לתלות בהבדל שבין הלם 7 באוקטובר לשגרת המלחמה – ולשגרה בכלל, כי שנאה הייתה כאן גם לפני המלחמה ולפני שהתחלקנו לבעד ונגד יריב לוין. בשנת 2021 – תקופה שבה האיום המשמעותי ביותר עלינו מוגר באמצעות מסכות נייר – ערכה עמותת פנימה את סקר "מדד הקיטוב". עלה ממנו בין היתר ש-38% מהחילונים שונאים חרדים, 30% ממצביעי הימין שונאים מצביעי שמאל ו-76% מהישראלים מרגישים שקיים שסע בין מזרחים לאשכנזים. זה הרבה דם רע, ואולי חלק מההסבר לזה ולמגמת העלייה בשנאה בינינו אפשר למצוא בנתון אחר שהופיע באותו סקר: 69% מכלל הישראלים נתקלו בגילויי שנאה ברשתות החברתיות.
איפה שלא תחפשו הסברים לפופולריות הגואה של השנאה, תמצאו את הרשתות החברתיות. זה לא עניין פנים-ישראלי: טריסטן האריס, לשעבר איש גוגל וכיום פילוסוף טכנולוגי, טוען שהרשתות החברתיות באשר הן מעודדות תכנים של התלהמות וקיטוב. תכלס, אומר האריס, ככל שהתוכן מסית ומבזה יותר, כך הפוטנציאל הוויראלי שלו גדול יותר. בריאיון ל"60 דקות" דיבר האריס על מחקר שבחן ציוצים בטוויטר; לדבריו, "אנחנו רואים שכל מונח שמתאר את 'קבוצת החוץ' של הגולש מגדיל ב-67% את הסיכויים שהוא ישתף את הציוץ". איזו סגירת מעגל: הנה הטכנולוגיה עושה שימוש (ציני, הייתם מאמינים?) בפסיכולוגיה. ואם כבר מדברים, אז גם הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט טוען שהרשתות החברתיות מנציחות את תפיסת ה"אנחנו והם", ומדמה את הלייקים והשיתופים שמקבל תוכן מתלהם לחצים שנורים לעבר קבוצת החוץ.
כל זה טוב ויפה, כלומר לא טוב ולא יפה, אלא שיש כאן לכאורה סתירה פנימית: הרי הוכח שוב ושוב שהאלגוריתמים של הרשתות החברתיות "מתעדפים עבורנו תוכן שמהדהד את דעותינו"; כך בדיוק זה נוסח במאמר שפרסם לפני כשנה איגוד האינטרנט הישראלי על הקיטוב שיוצרות הרשתות, מאמר שבו צוטטו בין השאר האריס והיידט, אבל בלי להידרש לאותה סתירה. אם מה שאני רואה בפייסבוק או בטוויטר הוא הדהוד של דעותיי, הרי שהתגובה החריפה ביותר שלי אמורה להיות הנהון נמרץ. איפה מסתתר כאן מנגנון שמגביר את ההתלהמות?
ההסבר המיידי הוא הנטייה לשתף לא רק את מה שאנחנו מסכימים איתו, אלא גם את מה שממש מעצבן אותנו; זו בדיוק תופעת הטוויטר שדיבר עליה האריס. הבוקר עשיתי עם עצמי ניסוי קטן, ובגלילה של עשר דקות – כולל שני קטעי וידאו של אחד שמצלם את אשתו מגיבה לסטנדאפ, זה ענק! – נתקלתי בשבעה פוסטים של אנשים שדעותיהם דומות לשלי, אבל התוכן שהם שיתפו היה של אנשים מקבוצת החוץ. הם בחרו לשתף כי התוכן הזה פגע בהם או נגע אצלם באיזה עצב חשוף, וסביר להניח שהם עצמם נחשפו אליו מלכתחילה בגלל אותם אלגוריתמים שמתעדפים קיטוב.
הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט טוען שהרשתות החברתיות מנציחות את תפיסת ה"אנחנו והם", ומדמה את הלייקים והשיתופים שמקבל תוכן מתלהם לחצים שנורים לעבר "קבוצת החוץ" שלנו
אז לא, אין באמת סתירה בין לשלהב את קבוצת הבית וליצור סערה אצל הצד שכנגד; להפך, אלה שני חלקים של אותו שלם. אבל בתוך השלם הזה מסתתר משהו שמעולם לא חשבתי עליו עד שהתחלתי לחשוב המון על שנאה, משהו שבעיניי הוא הלב האמיתי של הבעיה עם השיח ברשת: לפני האינטרנט לא היה לנו מושג מה אנשים ששונאים אותנו באמת חושבים עלינו.
אני עדיין זוכר את הטוקבקים הראשונים שקראתי. זה היה בתחילת שנות ה-2000, כשהתקשורת הישראלית הכניסה רגל מהוססת לאינטרנט, וגולשים פרה-היסטוריים התנסו לראשונה בתחום התגובות. לצד תופעות ביזאריות, כמו אנשים שהגיבו ראשונים לכתבות רק כדי לכתוב "ראשון!", היו שם תכנים לא מסוננים ולא ערוכים של אנשים רגילים לגמרי ששונאים את הקבוצה שלי.
היום זה מובן מאליו. אנחנו נתקלים על בסיס יום-יומי בטקסטים ובקטעי וידאו של אנשים מן השורה – והשורה מטבעה אינה כפופה לשום דבר. לא לנימוס, לא להכלה הדדית. לפני האינטרנט, את הדעות השליליות ששמענו על עצמנו הביעו רק שלושה סוגים של אנשים: עיתונאים, פוליטיקאים, וזרים שעשינו את הטעות של להיכנס איתם לוויכוח. אשים רגע בצד את הקטגוריה האחרונה, ואזכיר: עיתונאים מחויבים לכללי אתיקה או לכל הפחות חשופים לתביעות. פוליטיקאים צריכים לעשות חשבונות של פוליטיקאים. הטוקבקיסט והצייצן, הדעתן בפייסבוק והמשפיען בטוויטר, אינם מחויבים לשום דבר מלבד הטראפיק.
אז עכשיו אני קורא כמעט כל יום מה חושבים על הקבוצה הביתית שלי אנשים מבחוץ, ונטרף. לפני כמה ימים נתקלתי למשל בעוד פוסט על כסף ששולם ומשולם למפגינים בקפלן; בשגרה זה מסוג הדברים שגורמים לי לעשות "פפפפפ", אבל פתאום עלה בדעתי שאולי כותב הפוסט פשוט חוזר על משהו שהוא קרא איפשהו. עכשיו, הנה משהו שלמדתי ב-30 שנה בעיתונות: אנשים זוכרים מה הם קראו, אבל לא איפה הם קראו את זה. ככה יוצא שפוסט של מאן דהוא שאינו מחויב לאמת מהודהד ומשותף כאמת אבסולוטית, נניח שלמונים למפגינים.
זה קורה בכל צד של המתרס. לדוגמה, כמעט כולם בקבוצה שלי משוכנעים שראש הממשלה לא הולך לעסקת חטופים אך ורק משיקולים של הישרדות קואליציונית. אני לא אומר שזה לא נכון, כי אני לא יודע; אני אומר רק שהשבוע, שוב במסגרת ניסוי פרטי, שאלתי לפחות עשרה אנשים *למה* בעצם הם כל כך משוכנעים בזה. אף אחד מהם לא ידע לשלוף הוכחות, נניח איזו הקלטה או עדות שמיעה, אבל כולם משוכנעים בזה ונותנים לתפיסה הזאת תוקף של עובדה.
אדם ימני שאל אם מקובל עליי שבבית המשפט העליון כיהנו מאז קום המדינה רק 15% מזרחים. עד לאותו רגע הייתי משוכנע שתמיכה בתוכניות של יריב לוין יכולה לנבוע רק משיקולי ביביזם
כשמדברים על עידן הפוסט-אמת, מדברים בדיוק על דברים כאלה. אנחנו ניזונים ומוזנים מחצאי/רבעי/כלומי אמיתות שנעשים מקובלים בקבוצת ההתייחסות שלנו, כולל לגבי קבוצות אחרות שאין לנו מושג לגביהן. לי אין מושג לגבי חרדים, אבל יש לי מלא דעות עליהם. ההוא מהכסף למפגינים לא יודע שום דבר על שמאלנים, אבל יש לו אמת מטלטלת עליהם. גם ככה השנאה גדלה: לא כי התכוונו להמציא משהו על מישהו, אלא כי חזרנו על משהו שמישהו אחר קרא איפשהו. וזה נוגע לא רק לשטויות ברשת, אלא גם לכתיבה עיתונאית אחראית למראה.
כמי שנמצא מאוד שמאלה מהמרכז, אני חושב שבעלי הטורים ב"הארץ" הם טרולים. לא כולם, אבל בהחלט חלקם. אולי אני טועה, אולי כל הדעות שמובעות שם באות מנהמת הלב, ועדיין – כמעט בכל יום אני נתקל בטקסט שנראה לי כאילו נכתב רק כדי לסחוט קליקים של הייטרים.
אני לא כאן כדי להיכנס ב"הארץ", עיתון שאני משלם לו דמי מנוי בערך מאז שאני זוכר את עצמי, ושנעשית בו עבודה עיתונאית מעולה. ראשית, אם אכן מעדיפים שם ימנים כועסים על שמאלנים מהנהנים, הרי שזה מודל עסקי סביר, ובטח סביר יותר מהאפשרות ההפוכה. שנית, "הארץ" אינו גוף התקשורת הפרובוקטיבי ביותר בישראל או היחיד שהכותבים בו נוטים להקצנה מכוונת. אבל הוא היחיד שאני יכול להעיד עליו מתוך קבוצת הפנים, וככזה אני אומר לכם: הטוראים של "הארץ" הם גרסה מוקצנת, לפעמים על גבול הקריקטורה, של הדעות הרווחות בשמאל. אם זה המצב בקרב הקולות המזוהים ביותר עם המחנה שלי, אולי זה המצב גם במחנה השני? אולי בעלי הדעה שאני מצטמרר לקרוא ולשמוע הם בסך הכל טרולים מימין? אין לי מושג, אבל אני מבין שזאת אפשרות. וזה גורם לי לחשוב שאולי התהומות ביני ובין הקבוצה האחרת אינם כאלה עמוקים. שאולי אני בסך הכל שומע את מי שצועק הכי חזק.
דן פ' סטון, כלכלן התנהגותי, מדבר על "הטיית הקונצנזוס השגוי": אם מישהו מתנגד למה שאנחנו תופסים בטעות כקונצזוס, בטח יש לו מניע נסתר. "ומניעים נסתרים", אומר סטון, "הם בדרך כלל רעים"
בפסיכולוגיה החברתית אובחנה נטייה כל-אנושית לתפוס את קבוצת החוץ כהומוגנית, ואת קבוצת הפנים ככזו שמורכבת מגוונים ומאינדיבידואלים. בלי שהתכוונתי לזה, אני חושב שהוכחתי את זה בעצמי: את החרדי מהאוטובוס תפסתי כחלק ממשהו אמורפי שנקרא "חרדים"; על הפער בין כל כותבי "הארץ" לחברים השמאלנים שלי אני יכול להרצות לכם שעה. ובעוד שאני לגמרי לא מאמין בהחלטות חסרות שחר כמו "בואו נפסיק לשנוא" או שאלות נאיביות כמו "למה אנחנו לא יכולים פשוט להסתדר?", אני מאוד מאמין בהקשבה לקבוצת החוץ. למדתי על בשרי שזה האנטי-חומר של השנאה.
"אנחנו שונאים אנשים מסוימים כי אנחנו לא מכירים אותם, ולא נכיר אותם כי אנחנו שונאים אותם". את המילים האלה כתב צ'רלס קיילב קולטון, סופר והוגה דעות בריטי יליד המאה ה-18. ואלו מילים חכמות, כי חלקן הראשון פשוט נכון – הרי זה כל הסיפור עם שנאת הזר – וחלקן השני מוכיח אותנו, ובצדק, על הנטייה לבטל את האחר במילים: "נו, ביביסט" או "נו, קפלניסט".
בשנים האחרונות, אחרי תקופה ממושכת שבה הסביבה הקרובה שלי הייתה קופי-פייסט של עצמי, יוצא לי לדבר ולהתווכח על בסיס קבוע עם אנשים שגדלו אחרת וחושבים אחרת. ואני לא רוצה להתייפייף, ברור שברוב המקרים הם גורמים לי להרגיש רק יותר צודק, אבל לפעמים קורה ההפך המוחלט.
אני זוכר פעם אחת כזאת שממש הדהימה אותי. הוויכוח היה על התוכניות של יריב לוין, אני טענתי ששר המשפטים מסכן את הדמוקרטיה, והימני שאיתו שוחחתי שאל אם מה שקורה בבית המשפט העליון מבחינת ייצוג עדתי הוא סביר בעיניי. לא כל כך ידעתי על מה הוא מדבר, אבל אז קראתי את תחקיר "שומרים" על כך שבעליון כיהנו מאז קום המדינה רק 15% מזרחים (ואם כבר מדברים, אז גם שיעור דומה של נשים). זה היה בשבילי מאלף פעמיים: אחת, כי לא היה לי מושג שהעליון עד כדי כך לבן ועד כדי כדי כך גברי. שתיים, וזה החלק שבאמת נוגע לענייננו: עד לאותו רגע הייתי משוכנע שתמיכה בתוכניות של לוין יכולה לנבוע רק משיקולי ביביזם. מעולם לא העליתי בדעתי שיש מי שרואה בה הזדמנות לתיקון עוול חברתי-היסטורי שאין לו שום קשר למשפט נתניהו.
בחזרה לימינו אנו, אני תומך בעסקת חטופים כמעט בכל מחיר, ומן הסתם יצא לי לראות בהפגנות ולקרוא ברשתות אנשי ימין שנטרפים מזה. רק עכשיו, כשהתודעה שלי כולה ניטור שנאה, עולה בדעתי שאולי זה כי גם הם חושדים ב*מניעים* של תומכי העסקה.
דן פ' סטון, כלכלן התנהגותי, הוציא לאור בשנה שעברה ספר בשם "שנאה מיותרת". זה טקסט על פוליטיקה אמריקאית, אבל באחד מהראיונות שהעניק סטון עם יציאת הספר הוא דיבר על תופעה מוכרת בפסיכולוגיה שכל אחד צריך להכיר: הטיית הקונצנזוס השגוי. "אנחנו מאמינים שיש לנו יותר במשותף עם אחרים ממה שיש לנו באמת", הסביר סטון את העיקרון. "לא הייתם חושבים שזה יגרום לשנאה מיותרת, אבל זה קורה כל הזמן". כדוגמה דיבר סטון על הרעיון שהעלאת מסים היא לתועלת החברה, עניין שהדמוקרטים בארה"ב תופסים כקונצנזוס מוחלט – ולכן מאמינים שגם רפובליקאים בוודאי חושבים כך. מכאן נובע שאם הם יתנגדו לזה, חייב להיות להם איזה מניע נסתר – "ומניעים נסתרים", אמר סטון, "הם בדרך כלל רעים".
ההסתה נגד משפחות החטופים יכולה לבוא רק מאנשים שחושדים אפילו במניעים של מי שרוצים את יקיריהם בחזרה. זאת שנאה דמוית רטרו-וירוס, נגיף שהופך לחלק מהגנום של הגוף המארח
מה אם השנאה שמפעפעת בינינו היא שילוב בין הטיית הקונצנזוס השגוי, שגורמת לנו לחשוד במניעים של מי שלא מסכים איתנו, ובין התפיסה ההומוגנית של קבוצת החוץ – שגורמת לנו להאמין שהמניעים הפסולים האלה משותפים לכל מי שאינו "אנחנו"? בשנים האחרונות מדברים כאן על מלחמת אזרחים (אגב, תרחיש שמדאיג גם את אמריקה מטעמים דומים, אפרופו "שנאה מיותרת"). האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון שתפרוץ כאן אחת כזאת לא בגלל שבאמת יש בינינו פערים כל כך גדולים – אלא כי הטיות פסיכולוגיות וחברתיות, פלוס בורות לגבי השונים מאיתנו, גורמות לנו לדמיין שהם כל כך גדולים?
לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. הפרשנות המקובלת של הפסוק הזה, ויקרא פרק י"ט פסוק י"ז, אומרת בגדול ככה: יש לך בעיה עם אחיך, שבהקשר הזה הוא כל מה שישראלי מתכוון אליו באומרו "אחי"? דבר איתו על זה במקום לשנוא אותו בשקט.
אני חושב שזה נכון, שזה הכי נכון. הדיבורים על שנאת חינם, החרדות שצפות בסקרים מפני הקיטוב בינינו, התחושה שביטא האיש הזקן מהסיפור של אברהם – כל אלה מורכבים וקשים מכדי שיצוץ להם איזה פתרון פלא, אבל תקשורת בינינו היא חד-משמעית הצעד הראשון בדרך לתיקון. אני לא מדבר על מיזמי "צו פיוס" למיניהם, אלא על שתי החלטות פשוטות שאדם יכול לעשות בינו ובין עצמו: החלטה להקשיב למי שהוא רגיל לבטל ב"נו, ביביסט/קפלניסט", והחלטה לדבר איתו במקום לשנוא אותו בלב. זה לא קל, זה מנוגד לכל מה שהתרגלנו אליו, אבל זה יותר טוב ממלחמת אזרחים.
ההחלטה השלישית שאנחנו צריכים לקבל היא להפסיק לזרוע שנאה. להשאיר את החרא הזה לפוליטיקאים, שימשיכו להתפרנס מזה עד קץ כל הדורות. יכולתי לצטט כאן ביטויי שנאה של קבוצת החוץ, מה גם שהמחקרים של פרופ' הלפרין מצביעים על כך שהשנאה נפוצה ועוצמתית יותר בימין מאשר בשמאל, אבל האמת היא שגם מתוך קבוצת הבית שלי עולים פוסטים וציוצים שמציגים תפיסות עולם ימניות כסממנים של בורות או טמטום, כאילו אין בכלל אפשרות שיש מאחוריהן רציונל. זה סוג של התנשאות שלצערי מאפיין את הקבוצה שלי, כמו שבקבוצה שמנגד נוטים לייחס לאנשים כמוני שיתוף פעולה עם האויב או אוטו-אנטישמיות, שוב בלי לנסות בכלל להתמודד עם הרציונל.
ימנים ושמאלנים, חרדים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, אנשים שבשום אופן לא מבינים למה צריך מצעדי גאווה ואנשים שפשוט לא תופסים למה צריך אירועי תפילה בהפרדה – אין ספק שהם כותבים אלה על אלה (או תוקפים אלה את אלה) מתוך דאגה וחרדה, מתוך תפיסות נלמדות שהקנתה להם סביבתם, אבל התוצאה היא עדיין תרכיז של תיעוב. לפעמים אנחנו מתבלבלים ומביעים דעה על תקן עובדה, הופכים פייק ניוז לניוז, ובשורה התחתונה מפיצים שנאה. אנחנו, הם, אתם, אני. ולפני שייחרב לנו עוד בית, רצוי שנאמץ את הדברים שאמר רבי שלמה אבן גבירול: "מי שזורע שנאה יקצור חרטה".
פרופ' הלפרין אמר באותו ריאיון על החברה הישראלית: "יש לה תסמינים של מחלה אוטואימונית. חברה שבה הכוח המניע את הגורם התוקף אותה הוא שנאה בין-קבוצתית שמגיעה מתוכה". ואני חושב שאולי המטאפורה המדויקת היא דווקא רטרו-וירוס, נגיף שהופך לחלק מהגנום של הגוף המארח. שלא רק מדביק אותך אלא גם משנה אותך מבפנים. זה ההסבר היחיד שאני יכול למצוא למופע השנאה המחריד ביותר של השנה האחרונה: זאת שסופגות משפחות החטופים. הטרגדיה שלהם כל כך ברורה, המצוקה שלהם מעוררת כל כך הרבה אמפתיה, שהסתה נגדם יכולה להיות רק השפעה של הרטרו-וירוס. שהיא יכולה לבוא רק מאנשים שהשנאה הפכה לחלק מה-DNA שלהם, אז הם חושדים אפילו במניעים של מי שבסך הכל רוצים את יקיריהם בחזרה.
כולנו כבר נדבקנו ברטרו-וירוס, וכנראה שנצטרך קוקטייל שלם של תרופות כדי שזה לא יגמור אותנו. אבל בחייאת, בואו נתחיל מלתקשר אחד עם השני כמו בני אדם. אין לזה תופעות לוואי.