פעמיים לאורך הקריירה המפוארת שלו הפך שון קונרי, שהלך אמש לעולמו בגיל 90, לסופרסטאר כנגד רוב הסיכויים. בסוף הוא ויתר בבת אחת על המעמד ועל הכסף, על ההטבות ועל הניג'וסים. שלוש פעמים הוא דיבר על הצורך או לפחות על הזכות לחלק סטירות לנשים, ולבסוף נסוג מכל הנ"ל באמירה שהתעללות לעולם אינה מוצדקת. הוא בנם של נהג משאית ופועלת ניקיון שנזקק לקורס מזורז בגינונים ג'נטלמניים כדי לגלם סוכן חשאי בשירות הוד מלכותה, ובסופו של דבר גילם במה שנתפס כטבעיות מוחלטת לא פחות מארבעה מלכים. אני לא בטוח שיש כאן איזה מוסר השכל, אבל ללא ספק יש כאן מסקנה: האדם הוא יצור מורכב. כך גם התדמית שלו.
קונרי מעולם לא היה הג'יימס בונד שלי (מניסיוני, אנשים נוטים להיצמד ל-007 הראשון שהם ראו, ושלי היה רוג'ר מור. עד היום אני מוכן להוכיח באותות ובמופתים שהשחקן המושמץ הזה היה הבונד הגדול מכולם). אולי בגלל זה לא נזקקתי להשעיה יוצאת דופן של חוסר האמון המפורסם כדי לקבל את קונרי בגרסתו המבוגרת, נטולת הפאה המגוחכת של 007 - תחילה ב"שם הוורד" מ-1986, שבגיל 12 הדהים אותי ובגיל 46 ממשיך להרשים אותי, וכעבור שנה ב"הבלתי משוחדים", שזיכה אותו באוסקר על תפקיד משנה (קונרי אמר אז שלדעתו הגיע לו פסלון גם על "שם הוורד". הוא צדק). ב-1987, כשהיה ברור שהאיש הצליח ליטרלי להמציא את עצמו מחדש, הופיעה באחד מעיתוני סוף השבוע של ישראל כתבה תחת הכותרת "יתרונות הקרחת של ג'יימס בונד". אין לי מושג למה היא נחקקה בי, אבל עובדה שהיא כן, ואני זוכר את השורה התחתונה שמשום מה נעדרת ביממה האחרונה מרוב ההספדים: מדובר באחד הקאמבקים הגדולים בתולדות תעשיית הסרטים.
קונרי, שהיה חלבן ובודי-בילדר וימאי בצי המלכותי לפני שפנה למשחק, קיבל את התפקיד שעשה לו את הקריירה למרות התנגדות נחרצת של איאן פלמינג, יוצר ג'יימס בונד (בציטוט שנהפך לקלאסיקה, פלמינג ביטל את הסקוטי השרירי והאלמוני בטענה ש"אני מחפש את קומנדר בונד, לא פעלולן מגודל", רפרנס לקומתו של קונרי - 1.88 מ'). טרנס יאנג, שביים אותו בבונד הקולנועי הראשון שלו ובכלל, "ד"ר נו", הבין בדיוק את הערת ה"פעלולן מגודל", לקח את קונרי תחת חסותו ולימד אותו איך ג'נטלמן מדבר, אוכל, נע. זה היה ב-1961; ב-1990, כש"ניקיטה" של לוק בסון יצא לאקרנים, מבקרי תרבות רבים הרגישו שהעלילה - נערה פרועה שעוברת הכשרה כמחסלת בשירות המדינה + לומדת איך להציג את עצמה כמדמואזל מכובדת + בסוף מחליטה שכל זה לא מתאים לה ונעלמת - מהדהדת להפליא את סיפורו של שון קונרי, האיש שזייף את דרכו לתפקיד של ג'יימס בונד ופעמיים אמר "לעולם לא".
הנה זה שוב, מוטיב הקאמבק. קונרי מעולם לא אהב את הבונד - במקרה אחד טען ש"הייתי רוצה להרוג אותו" - וב-1972, עם צאתו לאקרנים של "יהלומים לנצח", אמר שלעולם לא ישוב לגלם אותו. ב-1983 הולידה סיטואציה משפטית מורכבת שתי הפקות בונד מתחרות, "אוקטופוסי" עם רוג'ר מור ו"לעולם אל תאמר לא" (במקור "לעולם אל תאמר *לעולם* לא") עם קונרי. את שם הסרט המציאה אשתו השנייה של קונרי, מישלין רוקיוברון, בהתייחסות ישירה להבטחה שנתן בעלה 11 שנים קודם לכן. אפשר היה להבין את קונרי; הוא חזר לתפקיד לאחר עשור וחצי של ירידה לא תלולה אבל מאוד עקבית במעמדו ככוכב קולנוע. כשהשתתף בסרטים מרכזיים, כמו "רצח באוריינט אקספרס", הוא כבר לא היה הסופרסטאר אלא חלק מאנסמבל; כשכיכב, למשל ב"האיש שרצה להיות מלך" הנהדר של ג'ון יוסטון (מלך 1# מתוך הארבעה שלו), לא יצא מזה שום דבר שמזכיר להיט. מצד שני, ולו כדי להמשיך ולקיים את תזת המורכבות, גם כשכיכב בכישלון קופתי מוחלט - "זארדוז" של ג'ון בורמן, שבטח גם בפיד שלכם צצו תמונות של קונרי מתוכו, שיערו המזויף קלוע לצמה ולגופו *רק* תחתוני טנגה אדומים, שלייקס ומגפי עור - זה דווקא היה אחלה סרט.
כשקונרי סיים עם בונד לאחר "לעולם לא", היו כל הסיבות לחשוב שזו תחילתה של הדעיכה אל הלשעבריות. אבל ב-1987 - עם אוסקר ביד, בדיוק 15 שנים לאחר שנטש בפעם הראשונה את התפקיד שצריך הרבה אומץ כדי לוותר עליו, כל שכן פעמיים - החל השלב הבאמת מעורר השתאות בקריירה שלו, עם תפקידים איקוניים ב"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" ו"המרדף אחר אוקטובר האדום", ושוברי קופות כמו "הפריצה לאלקטרז" שאף אחד לא חשב שזה מוזר שנשענים על סבא סופרסטאר. אלוהים יודע לאיזה גבהים הוא היה נוסק לולא ויתר על התפקיד של גנדלף ב"שר הטבעות".
ב-2003, לאחר סכסוך מתוקשר מאוד עם במאי "ג'נטלמנים מובחרים" סטיבן נורינגטון, קונרי קיבל את הג'ננה על תעשיית הסרטים ופרש פחות או יותר מהיום למחר. אולי זה אותו פיוז קצר שגרם לו לומר בראיון לפלייבוי ב-1965 ש"אני לא חושב שיש משהו פסול בלהכות אישה, אם כי לא הייתי ממליץ לעשות את זה באופן שבו אתה מכה גבר", ואז להגן על ההצהרה פעמיים, בראיון לברברה וולטרס בשנות ה-80 ובראיון ל"וניטי פייר" בתחילת שנות ה-90. אולי זה אותו פיוז שגרם לאשתו הראשונה, דיאן סילנטו, לכתוב באוטוביוגרפיה שלה שקונרי התעלל בה פיזית ונפשית. כך או כך, בשנת 2006 העביר קונרי לתקשורת את המסר ש"התעללות לעולם אינה מוצדקת"; אפשר היה לחשוד במניעים שלו לולא היה כבר שלוש שנים בפרישה דה-פקטו.
קשה לסכם את סר תומאס שון קונרי, האיש שרצה להיות מלך והיה גם ארתור וגם ריצ'רד לב הארי וגם אגממנון. מה הוא היה יותר, ז'לוב מאדינבורו או ג'נטלמן מובחר? על מה מגיע לו קרדיט גדול יותר כשחקן, היכולת לגלם סוכן חשאי שהיוצר שלו חשב שהוא לא בנוי לגלם, או הכישרון לחזור כדמות האב הרוחני האהובה ביותר בהוליווד? חלק אני לא יודע, חלק אני מתקשה להחליט. אמש הוא מת בשנתו בבית הנופש שלו באיי בהאמה, סוף שהלוואי על כולנו לסיפור שהלוואי על כולנו. ואולי זה הסיכום הכי נכון: גברים רצו להיות כמוהו בלי להבין עד הסוף מה זה אומר, נשים רצו להיות איתו אלא אם קראו ראיונות מסוימים איתו. ככה זה כשאתה מיתוס, כשאנשים רואים בך יותר דמות של גבר מאשר בשר ודם.
גם לי אין מושג מי היה שון קונרי, אבל ב"שם הוורד" התאהבתי בו וב"אוקטובר האדום" נסחפתי איתו וב"הבלתי משוחדים" בכיתי בגללו, ואני מתגעגע אליו ברצף מאז ה"ג'נטלמנים" הנוראי ההוא. שינוח בשלום על משכבו, מי שהוא לא היה באמת.