2017 היתה שנה סוערת – אם לדייק, עוד שנה סוערת – עבור התקשורת הישראלית. בטלוויזיה תפס תאגיד השידור "כאן" את מקומו של הערוץ הראשון (ושל רשות השידור כולה), ערוץ 2 התפצל לשניים, ערוץ 10 קפץ ל-14, פרטנר הצטרפה לשוק, וערוץ 20 – שבאמצע השנה חגג את זכייתו במכרז להפעלת ערוץ הכנסת – הודיע החודש כי הוא נערך לסגירה. ברדיו סגרה גל"צ את הקדנציה רוויית הסקנדלים והאיזונים הקדושים של המפקד היוצא ירון דקלומאזיני 88FM יצאו לקרב נגד התחנה החדשה.
אבל השיא נשמר לעיתונות המודפסת והאלקטרונית, שבה – לצד החלפת הבעלים ב"גלובס", החלפת העורך הראשי ב"ישראל היום" ופרסומים על קיצוצים ב"הארץ וב"דה מרקר" – התפוצצה פרשת ביבי-נוני על כל מורסותיה (שיחות טלפון בין נתניהו למו"ל ולעורך "ישראל היום", חשדות לטובות הונאה עבורו ב"וואלה!"). הפרשה הזו הפכה את גיא פלג לדמות קאלט עם חיקוי ב"ארץ נהדרת", אבל עבור העיתונות זו היתה ירייה ברגל, כזו שחשפה את האינטרסים החבויים וששמה ללעג את קונספציית העיתונות האמינה. כל זה קרה בשנתו הראשונה במשרד הסגלגל של אביר הפייק-ניוז דונלד טראמפ, ובשעה שנתניהו עצמו מסמן את התקשורת כ"תעשייה של דכדוך" שנמצאת ב"מסע ציד בולשביקי". על הרקע הזה התפרסם החודש דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה שגילה כי רק 28% מהציבור מאמין לתקשורת – והאמת היא שכל נתון גבוה יותר היה מתקבל בהפתעה. כשמביטים בעיתונות מבעד לקווי התקשורת הפתוחים והמסואבים של אחדים מראשיה עם ראש הממשלה, איך אפשר לחשוב אחרת?
אבל העיתונות עדיין מתפקדת, והפרויקט השנתי שלנו מוכיח (כמדי שנה) שזו עיתונות שיוצרת כתבות, ראיונות, תחקירים ותכנים מרתקים: סיפורים שדוקרים את הלב (ילד שרגליו נשרפו, צעירה שעברה התעללות מינית והחליטה לשים קץ לחייה), שפוקחים עיניים (איך נראית תעשיית הזנות מבעד לעיניהן של הנשים העובדות בה ואיך נראים החיים ברמאללה מבעד לעיניהם של צעירים פלסטינים) שמרחיבים אופקים (ילדי הפליטים בשבדיה שנופלים לתרדמת ודגים מדוכאים) ושמעוררים מחשבה (האם אסור להביא ילדים לעולם, והאם אפשר להתנתק מהחיים הדיגיטליים). זה לא פייק ניוז; זה הכי אמיתי, חכם ומעניין שיש.
"אם אחותך עושה בושות ואתה לא הורג אותה, אתה לא גבר": האיש שרצח את אחותו ("המקום הכי חם בגיהנום")
צעירה בת 20 חולמת חלומות. אולי היא רוצה ללמוד רפואה, אולי לטייל בעולם, אולי להקים משפחה. דבר אחד היא לא רוצה: להתחתן עם גבר שהיא לא אוהבת. אבל דווקא העניין הזה הוא טאבו – והוא עולה לה בחייה.
למעלה מ-100 נשים ערביות נרצחו בישראל במהלך העשור האחרון על רקע מה שמכונה "חילול כבוד המשפחה" (80% מהן, אגב, התלוננו קודם לכן במשטרה). ורד לוי-ברזילי הצליחה לדבר עם אחד מהרוצחים הללו – גבר שהיה בן 17 כשארב לאחותו שנמלטה מהבית, הכניס אותה לרכב ודקר אותה בצווארה עד שמתה. פרספקטיבה מטלטלת שחושפת נשיות מבוזה וגבריות מעוותת בשרשרת אלימה שמדינת ישראל לא מצליחה לגדוע.
"לקחתי חיים של בן אדם. לא סתם בן אדם, של אחותי"
וגם: טרור מגדרי בישראל במספרים ("המקום הכי חם בגיהנום")
"הייתי באמצע ההצגה הזאת": המטפלת שראתה את ילדי תימן נעלמים ("ידיעות אחרונות")
פרשת ילדי תימן חזרה להדהד השנה בציבוריות הישראלית. האתר הממשלתי שעלה לאוויר בדצמבר 2016 וחשף את הפרוטוקולים של ועדות החקירה הצית מחדש את הוויכוח בין פעילי המאבק להכרה בחטיפת הילדים, הנסמכים על עדויותיהן של משפחות הילדים שנעלמו, ובין המתנגדים, שסומכים את ידיהם על מסקנות הוועדות. המאבק הממושך זכה לתנופה תקשורתית, בין השאר בסרט טלוויזיה של רינה מצליח, בכתבה על ניסויים בילדים שפורסמה ב"ישראל היום" ועוררה הדים (וביקורת), ובראיון יוצא דופן של תמר קפלנסקי עם שולמית מליק – אישה בת 83 שסיפרה לה כיצד נעלמו תינוקות בריאים מבית התינוקות במעברת קדימה בו עבדה בצעירותה.
העדות של מליק (שלא העידה בפני ועדת החקירה הממלכתית) מורכבת, לא קלה לעיכול לאף אחד מהצדדים. המטפלת לשעבר אומרת שהיא איננה אשמה, מסרבת לקרוא למעשים שנעשו חטיפות ומתעקשת שהם נעשו מתוך כוונה טובה. אבל זו עדות כנה ואמיצה שפוערת עוד סדק בחומה הולכת וקורסת של שתיקה.
"הבנתי שהם לוקחים את הילד כמו מתנה כזאת"
איילת שני משוחחת עם הישראלי שנכנס לעזה ("הארץ")
המדור המעולה של איילת שני, "אני בשיחה", הוא כבר משתתף קבוע בכתבת "הכתבות הכי טובות שקראנו". גם השנה לא נפקד מקומו, עם שורה ארוכה של מרואיינים מעניינים ושיחות מרתקות שנעות על הרצף הארוך שבין פוליטי, חברתי, מדעי ותרבותי. השנה שוחחה שני, בין השאר, עם נוירולוג שמטפל באוטיזם באמצעות קנאביס, עם מציל שמחלץ פליטים בלב הים, עם עובדת סוציאלית שמטפלת בתינוקות נטושים, עם צלמת המתעדת הריונות בחברות שבטיות ועוד. רוצים אחת? נסו את השיחה עם ד"ר סלאח חאג' יחיא, רופא בארגון רופאים לזכויות אדם וראש המשלחת הרפואית לעזה, שמספר על חיים בלי חשמל, בלי מים ובלי תקווה. אמפתיה לייאוש זו לא עמדה פוליטית.
"אין חשמל, אין מים וילדים מתים סתם"
רותם שטרקמן משוחח עם הסטארט-אפיסט שבונה את מכונת האמת האולטימטיבית ("TheMarker")
רותם שטרקמן מוביל את "שיחת פנים" - המקבילה הדה-מארקרית של "אני בשיחה" - וגם השנה הוא הציג בה שורה ארוכה של שיחות מרתקות עם אנשי עסקים, חוקרים, יזמים ופעילים חברתיים. השיחות הפוליטיות עם אלדד יניב ועוזי ארד זכו לתהודה יוצאת דופן בצל חקירות ראש הממשלה, והן בוודאי שוות קריאה; אבל אם אתם מחפשים שיחה שאיננה פוליטית, נסו את זו שניהל שטרקמן עם סער וילף.
וילף הוא היזם מאחורי "רוטקליים", סטארט-אפ שמבקש להבין איך יכול להיות שבני אדם מסתכלים על אותן עובדות ומגיעים למסקנות שונות – ואיך אפשר לתקן את זה. המסקנות שלו נחרצות (הסבירות שנסים חדד אנס תינוק נמוכה מאחוז, התקיפה הכימית בסוריה נעשתה בוודאות גבוהה על ידי האופוזיציה, המטוס המלזי הופל בטעות על ידי כוחות פרו-רוסיים ורומן זדורוב חף מפשע), אבל זו הדרך לשם שמעניינת – ואם "רוטקליים" תצליח, היא עוד עשויה לשנות את ההתנהלות של כולנו.
"הסטארט-אפיסט שבונה את מכונת האמת המוחלטת: 'זדורוב חף מפשע'"
גם בשנים קודמות קראנו כתבות נהדרות:
כשלבן של שאול אמסטרדמסקי נשרפו הרגליים ("כאן")
"פתאום פילחו את השקט זעקות כאב, צרחות ממש, כמו שמעולם לא שמעתי. נדרשו לי כמה שניות עד שהבנתי שזה הבן שלי שצורח. הרמתי את העיניים ממסך הטלפון והבטתי לכיוון הים. לא ראיתי אותו שם, רק את הילדים האחרים. אבל זעקות הכאב נמשכו. זה הוא צורח. זה הבן שלי. קמתי. צעדתי כמה צעדים קדימה, אל פתח המסעדה, לכיוון החול. עדיין לא ראיתי אותו. היא התקדמה קצת לפני. פתאום, בזווית העין, הבן של החברים. ׳שאול, נירית, אלון דרך על מדורה׳".
כפות רגליים מקולפות, תחבושת שנדבקת לעור, טיסה בהולה מהודו לישראל, משככי כאבים, לילות בלי שינה על ספת בית החולים, צרחות, השתוללויות, פלסטיקה, פיזיותרפיה, החלמה. ילד בן שש וחצי עם שתי רגליים שרופות. המילים של אמסטרדמסקי (בכתבה מדצמבר שלא הספיקה להיכנס לפרויקט 2016) ישרפו לכם את העיניים.
"כוויות בשתי הרגליים. באנו מהודו. אנחנו צריכים רופא"
התעללות מינית של אב חורג, ניסיון התאבדות ובחירה במוות: הסיפור העצוב של מורן וורנשטיין ("סיפור ישראלי", "הארץ")
כשמורן וורנשטיין היתה בת 13, נערה יתומה מאב, היא הכירה את איציק, מדריך תיירים בגיל העמידה שהעניק לה תשומת לב יתרה – תשומת לב שגלשה בתוך ימים לחיבוקים, לנשיקות, לעיסויים בעירום ולמגע מיני (חלקו התרחש בנוכחות אמה, שפשוט התעלמה). ב-2004 היא זכתה במשפט מול איציק ואמה, שניתקה איתה קשר. לרגע היה נדמה שהיא מצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים, אבל ניסיון התאבדות כושל בקפיצה מהקומה הרביעית בגיל 24 חזר לתקוף אותה כשהיתה בת 36 בדמות כאבים שהלכו והחמירו – עד שהביאו להחלטה לשים קץ לחייה באמצעות ארגון דיגניטס השוויצרי. "חבל לי", אמרה וורנשטיין ליוחאי מיטל, שליווה אותה מאז 2010 ושתיעד את סיפורה בקולה שלה. "הייתי רוצה אחרת. פעם כל מה שרציתי זה למות, עכשיו הרצון למות בא מחוסר ברירה, מתוך ההבנה שאני לא מסוגלת יותר לעשות את זה לגוף שלי. הבנתי שזה לא יעבור. זה גיהינום".
"סיפור חייה הטרגיים ומותה בחיוך של מורן וורנשטיין"
וגם:
"תרגיל בשחרור" (סיפור ישראלי – פרק 27)
יוחאי מיטל עונה לשאלות הגולשים על מורן וורנשטיין
איך הזנות נראית באמת – ואיך אפשר לנצח אותה ("הארץ")
ורד לי היא העיתונאית הבולטת בישראל בכל הקשור לסיקור תעשיית הזנות. אל הפינה החשוכה הזאת של הציבוריות הישראלית מגיעה לי עם פנס ומאירה את פניהן העגומים של עובדותיה ופניהם המכוערים של לקוחותיה. גם השנה היא המשיכה בעבודת הקודש העיתונאית שלה, והנה שתי כתבות שראויות במיוחד לקריאה (ולצפייה).
באחת מביאה לי את פרויקט "היה שווה כל שקל": סדרת סרטוני אנימציה קצרים שנעשו במכללת ספיר, המתארים את הזנות מנקודות מבטם השונות בתכלית של הנשים העובדות ושל הלקוחות. שם הפרויקט, אגב, לקוח מאחד המונולוגים המזעזעים של צרכן מין שמספר כיצד החליט לנהוג בבחורה שלא התנהגה אליו כראוי, לטעמו, ולכן העניק לה "סקס כואב ומשפיל (...) לפחות 35 דקות בפנים ובצורה מכאיבה (שבסופן) היה קצת דם על הקונדום וקצת דמעה על הלחי. היה שווה כל שקל". ולא, זה לא נהיה קל יותר בסרטונים האחרים (המבוססים על טקסטים אמיתיים שנלקחו מפורומים אינטרנטיים וממחקר אקדמי).
הכתבה השנייה דווקא מעודדת: לי מציגה בה את הרצאתו של תומאס אלסטרנד, סגן התובע הראשי בשבדיה – מדינה שבה צריכת זנות היא פשע מאז 1999. בשבדיה המלחמה בזנות נחשבת להצלחה: על פי ההערכות, מספר העובדות בתעשיית המין ירד בשני שלישים (ונשים חדשות לא מצטרפות למעגל), ומספר צרכני המין – בחצי. "אני עצמי התנגדתי לחוק בתחילת הדרך", סיפר אלסטרנד, "אבל שיניתי את דעתי ב-180 מעלות. החוק אפקטיבי". עכשיו רק נותר לראות אם חברי הוועדה הממשלתית הבין-משרדית למאבק בזנות, שבפניה הרצה אלסטרנד, השתכנעו.
"כך נראית ונשמעת זנות: מבט מקפיא על חייהן של קורבנות תעשיית המין"
"סגן התובע הראשי בפרקליטות בשוודיה מספר בישראל: כך ניצחנו את הזנות"
רות בונדי לא רוצה להיות הזקנה הנזדקקת ("הארץ")
"היה פעם אני, לא מנופח, חלילה, אלא רק גאה על מה שרק אני בן תשעים יכול להיות גאה בו: על שהוא עדיין נוהג, הולך לשחות כל בוקר בחמש וחצי, אין לו שיניים תותבות, והוא עדיין עובד, עצמאי, גר לבד, מעולם לא לקח כדור שינה, שערו הלבן לא הידלדל. ויום אחד כאילו דקרו בו סיכה, האני התרוקן, הצטמק, לא נותר בו מאומה. סתם מטופל בשיקום גריאטרי".
ב-14 בנובמבר, בגיל 94, הלכה לעולמה רות בונדי, אשת רוח חיונית ומלאת תבונה, כלת פרס סוקולוב לעיתונות ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. היא מתה כפי שביקשה – לא בבית החולים, אלא בביתה. "מאחורי כל קשיש ישנו 'אני', אדם בעל אישיות, זהות וכבוד עצמי", כותבת בתה טל בשן בסיומו של הקטע הנוגע ללב ללא שמץ סנטימנטליות שכתבה בונדי ב-2014. "כבדו אותם מעכשיו ככל שתוכלו. מתישהו גם אתם תהיו במקום הזה".
"את לא רות בונדי? 'כן, הייתי פעם'"
וגם:
"העיתונאית שעשתה הכל בלי טרראם": דורון רוזנבלום נפרד מרות בונדי ("הארץ")
התסמונת המסתורית שמפילה את ילדי הפליטים לתרדמת ("ניו יורקר")
ילד בן 13, בן למשפחה רוסית שהיגרה לשבדיה, מגלה שבקשת המקלט של הוריו סורבה בפעם האחרונה בהחלט. בתגובה, הוא מתנתק מהעולם: הוא מסתגר בחדר, מסרב לאכול, מפסיק לדבר, מפסיק להגיב.
השבדים קוראים לילדים כמוהו "דה אפאתיסקה", האפאטיים, אבל השם הרפואי הוא "תסמונת הדכדוך" – מחלה שהתגלתה עד כה רק בקרב פליטים בשבדיה, ושהחולים בה "אינם לוקים בשום תופעה גופנית או נוירולוגית מובהקת, אך נראה שהם איבדו את הרצון לחיות". "אני חושבת שזה סוג של הגנה", אומרת הרופאה פרופ' אליזבת הולטקרנץ לכתבת ה"ניו יורקר" רייצ'ל אביב. "הם כמו שלגיה. הם פשוט נשמטים מהעולם". ואיך מעירים אותם מהתרדמת? אפילו ועדת הבריאות והרווחה השבדית יודעת: "אישור תושבות קבע הוא הטיפול היעיל ביותר". אבל אפילו במדינה שנתפסת כאוטופיה סוציאל-דמוקרטית, זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע.
איך איסלנד גמלה את הנוער מסמים ומאלכוהול ("מוזאיק")
להארווי מילקמן, מרצה לפסיכולוגיה, היתה בתחילת שנות ה-90 תובנה פשוטה ומבריקה: אנשים מתמכרים לשינויים בהרכב הכימי במוח עוד לפני שהם משתמשים בסמים. נערים שמחפשים ריגושים,למשל, יכולים להשיג אותם באמצעות סמים ממריצים – אבל גם באמצעות גניבת מכוניות. ואם כך, "למה שלא נארגן תנועה חברתית לריגוש טבעי? זה נראה ברור שאנשים ירצו לשנות את המודעות שלהם בלי ההשפעות ההרסניות של הסמים".
בעקבות הרצאה באיסלנד ב-1991 הפכה התיאוריה של מילקמן לתכנית עבודה ששמה דגש על עידוד פעילויות העשרה ועל מעורבות הורית, וששינתה את צריכת הסמים, הסיגריות והאלכוהול במדינה באופן מעורר השתאות: אחוז המשתכרים בגילים 15-16 צנח בתוך שני עשורים מ-42% ל-5%, אחוז המעשנים על בסיס יומי – מ-23% ל-3%. מאז הפרויקט התרחב לערים רבות באירופה, אבל לישראל הוא עדיין לא הגיע. למה? תייגו את ראש העיר שלכם ואולי זה יקרה.
"היי בנטורל: כך איסלנד גמלה את בני הנוער מסמים ואלכוהול"
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כאבים ("מוזאיק")
תגובות מהוססות, ואולי אפילו מסוכנות, של רופאים כלפי חוויית הכאב של אשתו, שלחו את ג'ון וולש להתייצב מעל התהום הפעורה בין אנשי הרפואה והמדע למטופלים – ובין כולנו – בכל הנוגע להבנת המושג הסובייקטיבי של הכאב. איך רופא יכול להעריך את חווית הכאב של מטופל באופן מהימן? איך אפשר להציב כאב, על ממדיו הרבים (כמו לחץ רגשי), על סולם מספרים? ואיך הרפואה מנסה להתמודד עם בעיה שהפכה למגפה (יותר ממאה מיליון אמריקאים סובלים מכאב כרוני, בעיה שיש לה גם אספקט כלכלי: יותר מחצי טריליון דולר אובד מדי שנה בשעות עבודה)? כתבה (שתורגמה ופורסמה באתר המחשבות המומלץ בפני עצמו "אלכסון") שנוגעת בנקודה כואבת.
המשאלה האחרונה של איימי קראוס רוזנטל לפני מותה: למצוא אישה חדשה לבעלה ("ניו יורק טיימס")
"אני רוצה עוד זמן עם ג'ייסון, אבל זה לא יקרה. נותרו לי כנראה רק עוד כמה ימים להיות אדם על הכוכב הזה. אז למה אני עושה את זה? אני מסיימת לכתוב בחג האהבה, והמתנה המקורית ביותר שאני יכולה לקוות לה היא שהאישה הנכונה תקרא את זה, תמצא את ג'ייסון, וסיפור אהבה חדש יתחיל".
ב-3 במרץ 2017 פרסמה איימי קראוס רוזנטל – סופרת ילדים בת 51 שחלתה בסרטן השחלות – טקסט נפלא שכמעט קורס מרוב אהבה, ובו קראה לקוראות להתאהב כמוה בבעלה ולתת לו סיבוב שני בחיים, רגע לפני שהיא נפרדת ממנו. 11 ימים לאחר מכן היא הלכה לעולמה, והשאירה אותנו עם טקסט ששובר את הלב.
אנדרו סאליבן על הניסיון שלו להתנתק מהחיים הווירטואליים ("ניו יורק מגזין")
במשך 15 שנים נסע אנדרו סאליבן בלב האוטוסטרדה המטורפת של הרשת. אחרי שהיה עורך המגזין "ניו ריפבליק", כתב בכלי תקשורת כמו "ניו יורק טיימס", "טיים" ו"אטלנטיק" והחזיק בבלוג הנחשב "דה דיילי דיש", הבין סאליבן שאף אחד לא יעצור את העיר - אבל הוא חייב לרדת.
הניסיון שלו להיגמל מצריכת המידע האובססיבית בפרט ומהחיבור הלופת לטכנולוגיה בכלל נחל הצלחה חלקית בלבד, אבל דווקא משום כך המונולוג שלו לא מציע רעיון אידאי מנותק מהמציאות, אלא חומר למחשבה על חיים רגועים יותר, ולו במידה מסוימת, חיים שבהם אנו מאמצים גם את העצב והבדידות והניתוק, שבהם אנחנו מסוגלים להתמודד עם שקט. זה מעט אירוני שטור כזה מתפרסם בכתבת "הכתבות הכי טובות של השנה" שהיא בעצמה, במידה רבה, ניסיון להתמודד עם חרדת ה-FOMO המודרנית.
"יומן גמילה: מה קורה לאדם מכור למידע כשהוא מתנתק מהטכנולוגיה?"
אל תביאו ילדים לעולם ("AEON")
דייויד בנאטר חושב שלאנשים אסור להביא ילדים. זו עמדה קיצונית וחריגה, אבל "מן הראוי שאנשים נבונים יעצרו ויהרהרו בה במקום לפטור אותה בביטול כאילו מדובר בתפישה מטורפת או זדונית". ואכן, כפי שמוכיח בנאטר בשורה של טיעונים, זו לא עמדה מטורפת או זדונית; היא רק מנוגדת לרצון הטבעי והמובן שלנו להביא ילדים.
טייס מספר מה קורה בכיסי אוויר ("Ask the Pilot")
האם גם אתם מאותם אנשים שכל כיס אוויר מכניס אותם לחרדה? ובכן, מתברר שיש קבוצה של אנשים שלא מתרגשים מכיסי אוויר כלל וכלל - הטייסים.
פטריק סמית', טייס ובעל הבלוג "Ask The Pilot" (שאל את הטייס), מספר ש"מערבולת אוויר היא מטרד מעצבן, אבל היא גם נורמלית", ומציין ש"בכל תולדות התעופה המסחרית אפשר למנות על אצבעות יד אחת את מספר ההתרסקויות שנגרמו ישירות ממערבולות אוויר". נרגעתם?
גם דגים נכנסים לדיכאון ("ניו יורק טיימס")
דג קרב סיאמי שסירב להתרומם מתחתית המיכל שלח את הת'ר מארפי לפשפש מתחת לזימים של חיות המחמד הקטנות ולחזור עם התובנה המדכדכת שגם דגים יכולים להיות מדוכאים. אחרי הכתבה הזאת, האקווריום שלכם לעולם לא יראה אותו הדבר.
"הכינו את הפרוזאק, כי הדגים באקווריום כנראה בדיכאון"
תם אהרון לא מתכוון לעשות ברית מילה לילד שאין לו ("ליברל")
תם אהרון קפץ ראש לתוך אחד הוויכוחים הבוערים ביחסי חילוניים-יהדות, או לפחות בשיח התל-אביבי – ברית המילה. אהרון – שלעולם לא נותן לצחוק לפגוע ברציונליות של טיעוניו, ולהפך – פושט לסוגיה את העורלה כדי לחשוף את הטיעונים בעד ברית המילה, ואת חולשותיהם. "אם עכשיו הייתה קמה קבוצה חדשה עם דת חדשה שמאמינה שצריך לחתוך לתינוקות את הצד השני של הזין (...) היינו מכניסים אותם לכלא". תודו שיש בזה משהו.
רון מיברג מתגרש ("מעריב")
ב-10 ביולי נפל דבר בעיתונות הישראלית: רון מיברג פרסם את טורו האישי השבועי ב"מעריב", אך את מקומו הקבוע של האיור הפותח – מעשה ידי רעייתו, נעמי ליס-מיברג – תפס צילום מסך של שער ה"רולינג סטון". זה היה עשוי להיחשב לעניין מקרי, אולי החלטת עריכה חד-פעמית, אלמלא העניין חזר על עצמו כעבור שבועיים. בשבוע השלישי כבר הודה מיברג, כמו בוב דילן, כי דברים השתנו: הוא ונעמי כבר לא.
רון מיברג הוא כותב מחונן, אבל הנגיעה הקצרה בגירושיו (הוא מבטיח שעוד יכתוב על כך ספר) חושפת בו צד שלא זוכה לרוב לראות אור: רגיש, פגיע. "ילדי שכחו איך קוראים לי", הוא כותב על אחת מההשלכות של הגירושים, ולבסוף מתוודה: "אלה הימים הקשים והמרים ביותר בחיי שאת סופם אינני רואה". לא בטוח שמיברג – הכותב הנוקשה, הדעתן, הנחרץ – יאהב את זה, אבל זה מכמיר לב.
גיא רולניק על "שיטת נוני מוזס" ("TheMarker")
הפעם ניתן לכותב להעיד על עצמו – ולכם לשפוט. גיא רולניק, שעובד בעיתונות מאז 1988, טוען שהטור הזה – שנכתב בעקבות חשיפת השיחות בין מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס לרה"מ בנימין נתניהו, ושבו הוא עוסק ב"שיטת נוני מוזס" לצבירת כוח – הוא הטור הכי חשוב שכתב בקריירה. תחליטו אתם אם הוא צודק.
"חברי המועדון נופלים – והמסך עולה"
וגם:
"כל פרשות נתניהו" – מורה נבוכים לחקירות רה"מ ("הארץ")
"התמונה המבהילה: כך נראית מפת השחיתות בישראל – שלא מפסיקה להתרחב" (TheMarker)
הצגה כפולה עם שיר ראובן ודב אלפון ("הארץ")
לכאורה, אין שום קשר בין שיר ראובן ודב אלפון. ראובן היא אישה צעירה שחיה בפלורנטין ועושה סטנד-אפ. אלפון הוא גבר בשנות החמישים לחייו שחי בפריז ומתפרנס מעיתונות זה ארבעה עשורים. אבל לפני חצי שנה קרה דבר נהדר: טורי האחת-לשבועיים שהם מפרסמים ב"מוסף הארץ" הסתנכרנו (אלפון יגיד "כמו שחג הקורבן נפל השנה על הוואקאנס", ראובן תגיד: "כמו בנות במחזור"), ואנחנו קיבלנו כפולה לשבת שמציבה את האנקדוטות הפריזאיות המענגות והחכמות של אלפון לצד הסיפורים הפלורנטיניים-ראשל"ציים השנונים והמבריקים של ראובן. יחסי ישראל-צרפת מעולם לא נקראו טוב יותר.
דוגמאות מומלצות:
שיר ראובן
"איך מוצאים לסביות בראשון לציון?"
דב אלפון
"הנורמות הלא נורמליות של פריז"
"למה הצרפתים מתרגשים כל כך מבחינת הבגרות בפילוסופיה"
דניאלה לונדון-דקל ואסף חנוכה: קווים מבריקים לדמויותיהם ("ידיעות אחרונות", "כלכליסט")
כבר הזכרנו בשנה שעברה ש"עמוד הבית", הטור של דניאלה לונדון-דקל במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות", נבחר בעבר (באתר זה ממש) לטור האהוב בישראל. אבל כבר שבע שנים שבעיתון-הבן, "כלכליסט", מתפרסם טור קומיקס מבריק לא פחות: "הריאליסט" של אסף חנוכה, שהשנה גם יצא סוף סוף כספר בעברית (אחרי שכבר פורסם באנגלית ובצרפתית). לונדון-דקל וחנוכה שונים זה מזה כמעט מכל בחינה, אבל לשניהם יש את התעוזה לחשוף רגעים ומחשבות אינטימיים ולהפוך אותם לסיפורים מאוירים נבונים, מצחיקים ולעתים אפילו נוגעים ללב.
דוגמאות מומלצות:
דניאלה לונדון-דקל
"אף אישה שפויה לא היתה מגדילה את הציצי"
"עוד חוזר הניגור: איך שיעור אחד, שאליו לא הורשיתי להיכנס, הוציא ממני לראשונה את הפמיניסטית"
אסף חנוכה
יובל נח הררי מבקר את היהדות - והיהודים לא נשארים חייבים ("ידיעות אחרונות", "לולאת האל")
פעמיים השנה, בתקופה של כחודש, הצליח פרופ' יובל נח הררי לעורר פולמוס. בפעם הראשונה היה זה ביולי, כשערער על חשיבותה של היהדות בתולדות האנושות. "הרעיון הזה עשוי להישמע משונה ואף מקומם לישראלים רבים, אשר חונכו מגיל אפס שהיהדות היא הגיבורה הגדולה של ההיסטוריה האנושית", כתב הררי, לפני שהוא מסביר מדוע היא בכל זאת "לא דת חשובה במיוחד".
מובן שזה לא עבר בשקט. אחת התגובות המעניינות למאמר היתה זו של פרופ' תומר פרסיקו – חוקר דת שמרבה לנגח את הממסד הדתי, אך נזעק הפעם להגנת היהדות. "האמת בכל זאת חייבת להיאמר", כתב פרסיקו, "והאמת היא שהמסורת היהודית השפיעה בצורה דרמטית על האנושות באלפי השנים האחרונות".
חודש מאוחר יותר, רגע לפני תחילת שנת הלימודים שנפתחה בצל שעתו הגדולה של המושג "הדתה", פרסם הררי מאמר שגודד מאחוריו חילונים רבים. "במקום להתמקד בדברים שרצוי להוציא מהכיתות ומספרי הלימוד, טוב יהיה אם החילונים יתמקדו במה שכדאי להכניס לשם", כתב ההיסטוריון הפופולרי רגע לפני שפנה לנסח את החילוניות (בראש ובראשונה, לפי הררי – מחויבות לערכי האמת והחמלה).
כצפוי, גם מאמר זה עורר פולמוס ותגובות חריפות, ולא רק בקרב חרדים (עליהם כתב הררי: "אם מחר בבוקר ייעלמו כל הישיבות ובתי המדרש, העולם החילוני ימשיך להתנהל ללא כל הפרעה. לעומת זאת, אם מחר בבוקר ייעלמו כל מעבדות המחקר והמוסדות המדעיים, העולם החרדי יקרוס"). יאיר לפיד היה בין האנשים הרבים ששיתפו את המאמר, בשעה שחברו, השר לשעבר הרב שי פירון, פרסם מאמר תגובה שתהה במתק שפתיים אופייני "האמנם חינוך הכולל ערכים אמוניים סותר את הכמיהה לאמת".
יובל נח הררי: "האמת החילונית"
תומר פרסיקו: "מעט על השפעת היהדות, בכל זאת"
הרב שי פירון ופרופ' פרץ לביא: "אמת או אמונה?"
וגם תם אהרון נחלץ להגן על החילוניות מפני סיון רהב-מאיר
אהוד ברק מבקר ספרות ("הארץ")
אהוד ברק מנהל את חזרתו לבית ראש הממשלה כמבצע צבאי מדוקדק. בראיון שקיימנו בספטמבר, הקאמבק הפוליטי כבר לא היה הפיל בחדר שאין לדבר בו, אלא הפסנתר שממתין בפינה לפסנתרן שיתיישב על השרפרף. בדרך לשם, אין זירה שברק הפקיר: הוא עקץ בטוויטר, העלה נוכחות בפייסבוק, השתתף כפאנליסט ב"גב האומה", הופיע בערב פואטרי סלאם – ואפילו תיפקד לרגע כמבקר ספרות, כשפרסם במוסף "ספרים" של "הארץ" ביקורת על רב המכר "מלכוד 67" שכתב מיכה גודמן.
גודמן מתאר בספרו מציאות פוליטית שבה שני הצדדים משוכנעים בצדקתם; ברק טוען כנגדו שאולי שני הצדדים משוכנעים, אבל רק אחד מהם באמת צודק (נחשו איזה). כדי למוטט את הסימטריה שיוצר גודמן בין ימין ושמאל, ברק מגייס לעזרתו את ניסיונו העשיר ("ביטחון, אסטרטגיה ופוליטיקה (...) אינם תחומי התמחותו", הוא כותב על גודמן - נחשו בניגוד למי) ובעיקר את כישוריו האנליטיים המדוברים עד זרא. התוצאה היא משנה שמאלנית-ביטחוניסטית סדורה, מוכרת היטב למי שמאזין לברק בשנים האחרונות, במסווה של ביקורת ספרות. אם ברק היה כותב אותה כמסה, היא היתה נעצרת ברף הפרסומי של כתב העת "מערכות". כרצנזיה, היא מוצאת את עצמה בשער של אחד ממוספי "הארץ". תגידו על ברק מה שתגידו, אבל את התחכום הוא לא איבד.
"ההבדל בין שמאל לימין – כמו בין מאמצי האבולוציה למכחישיה"
רפאל ביתאן רוצה לנשל את זוהר ארגוב מהכס ("שיחה מקומית")
"תגידו לי, השתגעתם? איך ידיכם ורגליכם לא רועדות מניפוח דמות כה שלילית? מלך של מי בדיוק? של הנשים שאנס, של הילדים שהביא לעולם וגידל באופוריית השאכטות והיחסים השערורייתיים? של אלו שהיכה אותם? איזה מלך ואיזה נעליים".
רפאל ביתאן, פייטן וחוקר תרבות מזרחית, מגיע עם נבוט כדי לנפץ את אחת הפרות הקדושות של התרבות הישראלית. האבחנות שלו ראויות לדיון (האם זוהר היה רק "המלך של האשכנזים" ולא של המזרחים?), הביקורת המקצועית מפתיעה ("מזייף, מגמגם, חסר בקיאות, מוואליים שטחיים"), אבל זו הביקורת התרבותית – שאמורה להיות מובנת מאליה, ובכל זאת איננה כזאת – שהופכת את הטקסט הזה לאחד המקוריים והמעניינים שקראנו השנה.
"אם כבר, זוהר ארגוב הוא המלך של האשכנזים"
יהודה אטלס וג'ון בראון מתנצחים על מירי רגב ו"פוקסטרוט" ("הארץ")
בשיאה של פרשת "פוקסטרוט" – שבה מירי רגב טענה שהסרט פוגע בשמו הטוב של צה"ל בגלל סצנה של אלימות חיילים כלפי פלסטינים – מצאה לה שרת התרבות בעל ברית מפתיע: סופר הילדים יהודה אטלס. "כשמאלני 'שרוף' בעצמי אך גם כאדם ישר", כתב אטלס, "עליי לומר שאני מוצא את עצמי במחנה אחד עם מירי רגב: הסרט אכן מוציא את דיבת צה"ל רעה". הסיבה לכך, לטענתו של הסופר (שצפה בסרט, בניגוד לרגב), היא ש"לא זכור לי בכל תולדות המדינה משפט סביב תקרית מסוג זה (המופיעה בסרט – נ"ש), ואם לא קרה – הרי עצם העובדה שאפיזודה כזאת מופיעה בסרט ישראלי כמוה כהודאה שדברים כאלה אכן מתרחשים פה ושם".
את אחת התגובות המעניינות לאטלס ולפרשה בכלל נתן ג'ון בראון, שם העט תחתיו כותב בלוגר ב"הארץ" וב"שיחה מקומית". בניגוד לרבים, בראון לא הגן על חופש היצירה האמנותי של הבמאי שמוליק מעוז, אלא על עצם הפקפוק במוסריותו של הצבא הכי מוסרי בעולם. בראון, העוסק (בין השאר) בעקביות בחקירה עצמאית של תיקי מצ"ח (בפרויקט "רישיון להרוג" המשותף לו ולנעם רותם), מביא בטורו מספר דוגמאות המוכיחות לטענתו ש"פוקסטרוט" לא ירה באפלה. "מאז ספטמבר 2000 נהרגו כ-9,250 פלסטינים על ידי צה"ל, בסך הכל נחקרו במצ"ח 262 מקרים, ועד להכרעה במשפט אזריה אף חייל לא הורשע ברצח פלסטיני", כותב בראון. "צריך באמת להתאמץ מאוד כדי לחשוב שהסיבה לכך היא מוסריות צה"ל".
"אני שמאלני, אבל מירי רגב צודקת בקשר ל'פוקסטרוט'"
"מצטער, יהודה אטלס, מוסריות צה"ל היא רק עוד מעשיית ילדים"
יורם מלצר בא חשבון עם אירופה ("השילוח")
"השילוח" – כתב עת שנועד (על פי דברים שאמר עורכו הראשי יואב שורק לבני ציפר לפני שנה) "להניח תשתית אינטלקטואלית של שמרנות" – הצליח לעורר הדים כבר בגיליונו הראשון, שראה אור באוקטובר 2016. זה קרה בזכות מאמרה של איילת שקד, שבו הציגה את תפיסת עולמה המשפטית השנויה במחלוקת ("מניפסט תאצ'ריסטי", קראה לו שרת המשפטים). הוא חזר על הצלחתו ביולי האחרון, עם מאמרו עתיר הרפרורים ונטול הבסיס של יאיר לפיד "המרכז חוזר". שני המאמרים ראויים לביקורת, אך ראשית הם ראויים לקריאה – ולו בשל מרכזיותם של כותביהם בזירה הציבורית ויכולתם לממש את חזונם המפוקפק.
אולם בין שני המאמרים הללו (ואחריהם) פורסמו ב"השילוח" מאמרים רבים אחרים שלא זכו לתהודה דומה – וחבל. אחד כזה הופיע בגיליון השביעי: מסה נהדרת שבה יורם מלצר (עורך כתב העת הדיגיטלי "אלכסון") בא חשבון עם אירופה, על ההיסטוריה המדממת שלה, ההווה שטוף המהגרים והמבט היהודי שצופה בה בכעס, בעלבון ובשמחה לאיד. "לא רציתם את דוקטור גולדברג, רופא השיניים היהודי, קיבלתם את מוחמד", הוא שוטח את הטיעון הדמגוגי שלו הוא נזקק מדי פעם, "תחיו עם זה. המציאות לא סובלת ואקום".
חגי סגל חוגג יובל למלחמת ששת הימים ("מקור ראשון")
כמו מירי רגב בפסטיבל קאן, גם התקשורת הישראלית לא פספסה את שנת היובל למלחמת ששת הימים, וחגגה אותה בשילוב המסורתי של העלאת מהדורות ישנות מן האוב, חזרה לגיבורי הרגע וחשיפת חומרים מן הארכיון. בין החגיגות המסורתיות בלטו כמה פרויקטים ראויים לציון, כמו סטנוגרמת הקרב של "הארץ" שאמלקה את ששת ימי המלחמה בממשק יפה וידידותי למשתמש, ומנגד: כתבת "זיכרונות ושופרות" של "מקור ראשון" שעשתה בדיוק את ההפך ושרטטה את תמונת המלחמה על יריעה רחבה (מעל 30 אלף מילה).
את הטקסט כתב עורך העיתון חגי סגל (לצד טורים מאת כותבים אורחים כראובן ריבלין וחיים טופול), והוא משלב בין זיכרונות פרטיים, ידיעות ומאמרים עיתונאיים, פרוטוקולים צבאיים וממלכתיים, יצירות ספרותיות וצילומים נהדרים. זו קריאה מעניינת אף יותר על רקע הרקע של הכותב: באותם ימים ילד עכואי המאזין בהתרגשות לדיווחי הרדיו (המוטים במכוון, אגב, ונדמה שסגל דווקא עורג לתקשורת כזו), ממלא את יומנו בתגובות נרגשות לאירועים וחש בגודל השעה של שחרור ירושלים; ולימים חבר תא הטרור "המחתרת היהודית" שתכננה, בין השאר, לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית ששוחרר/נכבש באותה מלחמה.
הטקסט של סגל מפעפע אידיאולוגיה מבין הכרוניקה (חילונים מדברים על שחרור הכותל במונחים דתיים, גרשום שוקן ו"הארץ" דוחפים למלחמה ואף לוקחים את הקרדיט, אנשי הרוח מתייצבים כמעט כאיש אחד מאחורי חזון ארץ ישראל השלמה), אך דווקא משום כך הוא מרתק ומאפיין היטב את הרגע ההיסטורי שבו ישראל שינתה את פניה.
וגם:
"ידיעות אחרונות" בפרוץ מלחמת ששת הימים - ובסיומה
"האלבומים הבלתי נשכחים ממלחמת ששת הימים": כרמית ספיר ויץ מעלעלת באלבומי הניצחון ("מעריב")
"החומוס נולד מחדש": הכיבוש שעליו יש קונצנזוס ("וואלה! News")
TimeOut עושה את רמאללה ("TimeOut תל אביב")
ובשעה שב"מקור ראשון" מתרפקים על הנוסטלגיה, ב"טיים אאוט" עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: לשים את האצבע על מה שקורה כאן ועכשיו. בעצם, לא ממש "כאן", אלא "שם", מעבר לחומת ההפרדה והרי החושך. התוצאה: פרויקט שאפתני ומרשים, תלת-לשוני, על עולם תרבותי מקביל שמתקיים ברמאללה. לא, זאת לא תל אביב, אבל אינשאללה היא עוד תהיה.
100 אנשים בוחרים 100 שורות שיר ("כלכליסט")
"בארץ הלוהטת הזאת / מילים צריכות להיות צל". "יש לנו אהבה, היית מאמינה?". "ורק הילדות אינה מזדקנת".
"לעזאזל השיר וכל אשר בו / אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש / בחשבון אחרון".
100 אנשים – פוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי עסקים ואנשי רוח – השתתפו בגיליון הנהדר שערכה אדוה קיזלשטיין ובחרו את שורות השיר האהובות עליהם. יש שם כמה בחירות מפתיעות, כמה משותפות (איילת שקד ורקפת רוסק עמינח מסכימות על "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"), לא מעט שירים באנגלית והרבה נעמי שמר, שלום חנוך, עמיחי, גולדברג ושימבורסקה, וגם מיכה שטרית ואביתר בנאי וזאב נחמה, ולאונרד כהן ומוריסי וטום יורק. עיתון אומר שירה.
מי צריך כסף מזומן? (ynet)
עשר שנים אחרי ש"האקונומיסט" הכריז על "סוף עידן המזומן", מסתבר שהשמועות על מות השטרות היו מוקדמות – ולא רק משום שהם זכו השנה לדיוקנאות חדשים. אנחנו מכורים לאשראי (חובות משקי הבית עברו השנה את רף חצי מיליארד השקלים), קונים בפייפאל ומשחקים בביטקוין, אבל המזומן עדיין כאן, וחלקו בשווקים העולמיים רק הולך וצומח. הפרויקט של אליצפן רוזנברג ודרור עמיר מסדר את הנתונים (ידעתם ש-200 הוא השטר הנפוץ בישראל? ושהמדינה מפסידה כ-30 מיליארד שקל בעסקאות לא מדווחות?), מנסה להבין את האחיזה האנכרוניסטית לכאורה בפיסות נייר ומתכת, ומציץ גם החוצה כדי לראות מה קורה כשהמדינה מחליטה לצמצם את המזומן (כמו בשבדיה) או להוציא כמעט את כל השטרות מהמחזור (כמו בהודו).
נשים מספרות: #גםאנחנו ("ידיעות אחרונות")
את בחירתו השנתית, המדוברת והנחשבת באיש השנה העניק השנה מגזין "טיים" ל"שוברות השתיקה" – הנשים שהתלוננו על המטרידים מינית ועל עברייני המין. #metoo היה קמפיין ויראלי שכבש את הרשתות החברתיות, אבל חלק גדול מן הפרשות התפוצץ בתקשורת: התחקירים על הארווי ויינסטין ולואי סי-קיי ב"ניו יורק טיימס", הטענות נגד קווין ספייסי ב"באזפיד", אושרת קוטלר על אלכס גלעדי במהדורת חדשות ערוץ 10 ונרי ליבנה על אותה פרשה ב"הארץ". כלי התקשורת נענו להד העצום של הקמפיין, ובלט במיוחד "ידיעות אחרונות" שב-18 באוקטובר הציג על שערו שש נשים מוכרות (ובעמודים הבאים – נשים נוספות) אשר הביאו את סיפורי ה"גם אני" הפרטיים שלהן. השרה גילה גמליאל סיפרה על גבר זר שאחז בישבנה באוטובוס, השרה לשעבר לימור לבנת – על ניסיון אונס. למחרת הצטרפו אליהן נשים נוספות, ובהן אורנה בנאי שסיפורה העלה את חמתם של אבירי החושך ח"כ בצלאל סמוטריץ' ("קמפיין שקרי") והצל ("זה לא נקרא אונס, זה נקרא שרלילה"). אבל התגובות העלובות הללו לא יכלו לעמוד בפני הגל ששטף את ישראל והעולם, כשמאות אלפי נשים באו חושך לגרש.
"גם אנחנו": שער "ידיעות אחרונות", חלק ראשון, חלק שני
וגם: "הזיכרון שותת בתודעה": נשים מספרות על הטרדות מיניות ("העוקץ")
הקשר בין שיחות נתניהו-רגב-אדלסון וכותרות "ישראל היום" ("העין השביעית")
בספטמבר הושק באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית" פרויקט "ראש הממשלה על הקו", שמצליב בין תמלילי שיחותיו של בנימין נתניהו עם עורך "ישראל היום" לשעבר עמוס רגב ועם המו"ל שלדון אדלסון, והידיעות שפורסמו בעיתון במקביל לשיחות. התוצאה, כצפוי, קורעת את נייר העיתון לגזרים.
פרויקט פייק ניוז ("TheMarker")
"תרגיל פייק ניוז", "זו השיטה של הפייק ניוז", "סיכום הפייק ניוז של התקשורת היום", "מבול של פייק ניוז", "תעשיית הפייק ניוז". אלו אינם ציוצים מקמפיין הבחירות האחרון של דונלד טראמפ, אלא מהפייסבוק של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-2017. "פייק ניוז" הפך למושג שגור בז'רגון הפייסבוקאי של נתניהו, וכולנו – הציבור והתקשורת – היינו צריכים להתמודד עם ההשלכות.
פרויקט הפייק-ניוז של TheMarker מנסה להקיף את התופעה שמאיימת להטביע אותנו בניהיליזם מוחלט, "השנה שבה נהפך השקר לכסף, לנשק – ולאמת": נתי טוקר סוקר את הנתונים ומשוחח עם שלושה אנשי תקשורת ימנים שמבינים בדיוק למה נתניהו מתכוון (כניסוחו הבוטה של עורך אתר "מידה" זיו מאור: התקשורת הישראלית היא "חתיכת פייק ניוז מוטה אג'נדה"); רותם שטרקמן מציג את הפייק-ניוז שמחולל נתניהו עצמו; נדן פלדמן עושה את אותו הדבר לכהן הגדול של הפייק-ניוז, דונלד טראמפ; איתן אבריאל מונה את עשרת הדיברות המזויפים של הטייקונים ("הם מייצרים מקומות עבודה", "הם תמיד מחזירים את הכסף"); איסה סוארס מ-CNN מספרת על העיר המקדונית הקטנה ולס שהפכה את הפצת השקרים למנוע צמיחה כלכלי; ישראל פישר ושלי אליש מציגים את הפייק-ניוז בתמונות (מתמונת הפגישה שלא היתה בין הרצל והקיסר הגרמני וילהלם השני ועד היד הנעלמת בצילום של בני הזוג אובמה מ-2011), ועוד.
והכל, כמובן, מפורסם בתקשורת ש-75% מהציבור כבר לא מאמין לה.
וגם:
"אנשים לא 'מפיצים פייק ניוז', הם משקרים, אבל לתקשורת נוח לה יותר למרוח את הציבור מאשר לומר לו את האמת": ד"ר יובל דרור על "השקר של הפייק-ניוז" ("העין השביעית")
החוקרים האמריקאים שרוצים לנצח את הפייק-ניוז (צח יוקד, "הארץ")
עושים סדר בשחיתות בשלטון המקומי ("וואלה! News", "הארץ")
פרשת השחיתות בראשון לציון הנחקרת במשטרה בימים אלה זוכה לכותרות חריגות בזכות מעורבותו של דוד ביטן – סגן ראש העיר ראשל"צ לשעבר, והיום חבר כנסת חובב מיקרופונים עם חיקוי ב"ארץ נהדרת". אבל זו רק תזכורת לכך שלצד השחיתות בספירות הציבוריות הגבוהות (ובראשן חקירות ראש הממשלה), גם השחיתות ברשויות המקומיות שוברת שיאים. ב-20 השנים האחרונות נחשפו 54 ראשי ערים במעורבות בפלילים (43 רק בעשור האחרון). שישה מהם מחכים להחלטת הפרקליטות באשר להגשת כתב אישום (ביניהם ראש עיריית נתניה מרים פיירברג), תשעה מתמודדים עם כתבי אישום (בהם ראש עיריית ר"ג ישראל זינגר), ואחדים מהם כבר הורשעו (כמו ראש עיריית ירושלים אורי לופוליאנסקי וראש עיריית בת ים שלומי לחיאני). "לנבחרי הציבור בדרג הלאומי נוח שאנחנו כאזרחים לא מאשימים אותם במחדלים", אומר ד"ר דורון נבות, "השלטון המקומי בגירעון ועושה דברים פסולים ואתם מאשים את השלטון המקומי במקום להאשים את המדינה". תחשבו גם על זה בהפגנה הקרובה נגד השחיתות.
"מצפון ועד דרום: השחיתות בשלטון המקומי הפכה למכת מדינה"
"מכת מדינה: מפת השחיתות בשלטון המקומי"
כמה עולות ההתנחלויות? ("גלובס")
אז כמה באמת עולות ההתנחלויות לישראל? משרד האוצר מדבר על כמיליארד שקלים, יאיר לפיד בהיותו שר אוצר טען שמדובר במיליארדים, בני קצובר קורא לזה "הסתה בזויה", והאמת היא שגם גופים שעוסקים בנושא כמו מועצת יש"ע מחד ו"שלום עכשיו" מאידך מתקשים להגיע לקביעה ברורה. ואולי, כמו שאומר מפקד פיקוד מרכז לשעבר עוזי דיין, אין בכלל טעם לנסות להביא תשובה במספרים:"גם עצם שאלות המוצא שנחוצות כדי להגיע לתשובות כאלה ואחרות מושפעות אידיאולוגית".
"כמה עולות ההתנחלויות למשלם המסים?": כתבה ראשונה, שנייה ואחרונה
רחלי רוטנר פוגשת את הטוקבקיסט שקרא לרצוח אותה
רחלי רוטנר כבר רגילה לקרוא טוקבקים של שנאה כלפיה. אבל כשהיא גילתה שאחד מהטוקבקיסטים האלו הוא המוזיקאי מני קוממי, היא החליטה להלחין את הטוקבק ולהקליט אותו באולפן שלו – מבלי שיידע מי היא. ואיך אומרים באתרי החדשות? לא תאמינו מה קרה אחר כך.
מיכל ישראלי ונגה כהן מביאות את הסיפורים הכי מדכאים שקראתם על מין
"לפני הלילה הזה הוא היה הכי מקסים, והבטיח שנלך בקצב שלי. אבל אז במשך שעה וחצי הוא ניסה שוב ושוב להפשיט אותי, לדחוף לי אצבעות, ובכל פעם ביקשתי שיפסיק. בסוף הוא התייאש והלך לישון, ואני סוף סוף נשמתי. בבוקר התעוררתי כשהוא מוריד לי את התחתונים ודוחף את הזין שלו לתוכי. כבר לא היו לי כוחות להתנגד. רק רציתי שיגמור ולצאת משם. אבל לא היה לי איך לברוח".
12 סיפורים על חוויות מיניות של גברים שיגרמו לכם להתוודע אל מה שלא מדברים עליו. 16 סיפורים על תקיפות מיניות של נשים שמותחות את הגדרת ה"אפור" לקצה. ים של דיכאון בתווך.
עודד כרמלי ושמעון איפרגן מפשפשים במכנסיים של מבריחי הציפורים
חוחית היא ציפור שיר מוגנת, יפהפייה וצבעונית. קנרית היא ציפור די סתמית למראה, אבל עם קול נפלא. והזיווג שלהן – עניין מורכב כשלעצמו – יוצרת את הבנדוק ("ממזר" בערבית"): בן כלאיים שמשלב נוצות מרהיבות, קול ערב ושוק שחור פורח שגורם ליותר ויותר אנשים לחצות את הגבול לישראל עם עשרות ציפורים במכנסיים.
נטע חוטר חושבת שכולנו פתטיים
"פתטיות, דוגמאות נפוצות: להתחיל עם מישהו על ידי המשפט 'חלמתי עליך', כולל מבט פתייני; לחזור משלושה חודשים בניו יורק עם מבטא אמריקאי; לחכות לטיפת האלכוהול הראשונה שצונחת לך לפה כדי להכריז 'אני שיכורה' ולהתיר כל רסן; לדבר על כמויות הסקס והסמים שאתה עושה על מנת ליידע את העולם שיש לך חיים, כולל משפטים כמו 'לא ישנתי לילה אחד בבית השבוע' ו'אני כל כך עייף, די, לא יכול לצאת יותר'; לעשות גוגל אלרט על השם שלך; לחשוב שאתה נוקם במישהו על ידי זה שעשית לו אנפרנד - הוא הרי לא ישים לב לעולם; לרצוח את כל המשפחה שלך ולטעון להגנתך שאתה חתול".
גם השנה הפגיזה אותנו נטע חוטר (שגם פרסמה השנה את ספר ביכוריה "תזכירי לי מי את") בשלל רשימות שמאבחנות את חיינו באופן שנון להפליא ומדויק להביך. בין השאר עלו השנה על הכוונת שלה הטרחנים, המפרגנים והפאסיביים-אגרסיביים. אבל מקום מיוחד של חוסר כבוד שמור לפתטיים – כלומר, במידה זו או אחרת, לכולנו.
ראשים מדברים ב-BOLD – וכדאי שתקשיבו
באפריל השנה עלינו לראשונה עם "BOLD": סרטוני דעה שזכו מיד להצלחה ויראלית ולתהודה ציבורית. היו שם בין השאר עיתונאית תאגיד "כאן" אורית נבון שלא הבינה למה ראש הממשלה הפך דווקא אותה, שתמיד תמכה בו, לאויבת; רואי מימרן, נער לפני גיוס ובן למשפחה להט"בית שתהה למה המדינה רואה בו בן למשפחה חריגה; ניצן סניור שניאור, "השמנה שיודעת בדיוק מה אתם חושבים עליה"; ירדן פרידקובסקי בן ה-13 שעבר בכיתה ג' חרם קשה והצליח לשבור אותו בכוחות עצמו, ועוד. הסרטון שהיכה גלים יותר מכולם היה זה של הילי קופרשטיין – נערה בת 15 מתל אביב שהסבירה למה היא וחבריה לבית הספר סירבו להיפגש עם תלמידים מבית ספר דתי לאחר שדרשו מהם לבוא בלבוש צנוע ולהפריד בין הבנים והבנות. כמו שהיא אמרה לשר החינוך נפתלי בנט: היא לא יהודייה סוג ב'.
"אני תלמידה חילונית ומערכת החינוך מוחקת אותי": הסרטון של הילי קופרשטיין