גדולתם של שחקנים נמדדת באופן טבעי על פי סך תפקידיהם. ג'יימס קאן, שהלך אמש לעולמו בגיל 82, נמדד בראש ובראשונה בסך הדמויות שלא גילם.
הכישרון של קאן בדחיית תפקידים הוא מיתולוגיה הוליוודית של ממש. הוא היה בן 32 כש"הסנדק" הפך לסרט המצליח ביותר, המוערך ביותר וגם המעוטר ביותר של 1972; עם מועמדות לאוסקר על התפקיד של סאני קורליאונה ושורה שלמה של סצנות אינסטנט-קלאסיות שנחקקו בתודעה התרבותית הקולקטיבית – וכבונוס תפקיד ראשי בסרט הטלוויזיה "שירו של בריאן", ששבר שיאי צפייה וזיכה אתו בפרס אמי - האיש היה בפוזיציה לקבל כל דרים-ג'וב בתעשיית הסרטים האמריקאית. והם אכן התגלגלו בזה אחר זה לפתחו, רק ששם הם גם נעצרו.
עוד לפני "הסנדק", ב-1971, קאן אמר "לא" לתפקיד של פופאי דויל ב"הקשר הצרפתי", דמות שבסופו של דבר הביאה לג'ין הקמן מועמדות מוצדקת לאוסקר. מיד לאחר הופעת האורח הקצרצרה שלו ב"הסנדק 2" סירב קאן לגלם את אר.פי מק'מרפי ב"קן הקוקייה" – וסירב לא פחות מארבע פעמים, כך סיפר ב-2013 בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן – לפני שג'ק ניקולסון זכה בתפקיד ובהופעה אדירה שהביאה לו אוסקר ראשון. זה היה ב-1975; כעבור שנתיים דחה קאן את התפקיד הראשי ב"מפגשים מהסוג השלישי" של סטיבן ספילברג *וגם* את התפקיד של האן סולו ב"מלחמת הכוכבים", שזה כמו "שנת הפלא" של אלברט איינשטיין רק בול להפך ("הם לא רצו שחקן לתפקיד של האן סולו", אמר קאן לסטרן. "לכן הם לקחו את הריסון פורד").
את שנות ה-70, ביי-פאר העשור הטוב ביותר בקריירה שלו ובמקרה גם בהיסטוריה של הוליווד, קאן סיים עם תשובות שליליות ל"סופרמן" – ואשכרה לתפקיד של סופרמן, כן? – ל"אפוקליפסה עכשיו" (מרטין שין זכה מן ההפקר) ולדמותו של טד קרמר ב"קרמר נגד קרמר", שבסופו של דבר זיכה באוסקר את דסטין הופמן ("זה חרא!", תיאר פעם קאן את תגובתו הראשונית לתסריט מאת רוברט בנטון. "הם כל הזמן חותכים אל הילד הבוכה! אין, אני גאון"). עכשיו, שחקן שהעולם כולו מרכין ראש לזכרו למרות שאמר לא לכל הנ"ל – גאון הוא אולי לא היה, אבל אין ספק שהוא היה ענק.
זה לא רק "הסנדק". בכלל לא: קאן היה נפלא כבר בתפקיד הראשון שלו תחת קופולה, ב"אנשי הגשם" הנהדר והנשכח, שבו גילם שחקן פוטבול לשעבר אחרי פגיעת ראש; בתפקיד הפריצה שלו, במערבון "אל דוראדו", הוא גנב חופשי סצנות מג'ון וויין; קאן הביא אנרגיה אדירה ל"רולרבול" הדיסטופי ונוכחות נהדרת ל"המהמר", "מצחיקונת" ו"גשר אחד רחוק מדי"; ולטעמי שמר את התפקיד הטוב ביותר שלו לשנות ה-90, כשגילם את בן דמותו של סטיבן קינג ב"מיזרי". באירוניה מושלמת, דווקא את התפקיד הנהדר הזה לקח על עצמו קאן, הסרבן הסדרתי, אחרי שכמעט כל שחקן משמעותי בהוליווד – למשל רוברט רדפורד, וורן בייטי, ויליאם הארט וריצ'רד דרייפוס – דחה אותו, לרוב בטענה שמי לעזאזל רוצה לבלות סרט שלם במיטה. קאן, שעשה קריירה שלמה כברנש קשוח, הביא לתפקיד הזה פגיעות שהשלימה להפליא את המפלצתיות של קתי בייטס כמעריצה המטורללת שכולאת את הסופר האהוב עליה.
בחירות לא היו הצד החזק של קאן, כפי שהעידו לא רק תפקידיו אלא גם נישואיו וגירושיו ("מה ההבדל בין סקס לאהבה? היו לי ארבע נשים ויש לי חמישה ילדים, כנראה שאני לא יודע מה ההבדל", אמר קאן ב-2003 במדור "מה למדתי" של מגזין "אסקוויר"). השחקן היהודי יליד הברונקס, בנו של קצב, עשה בחירה רעה אחת ארוכה משנות ה-80, כשהתמכר לקוקאין לאחר מותה של אחותו מלוקמיה. במשך חמש שנים (1982-1987) הוא לא שיחק בכלל, כך שלרשימת התפקידים שלא גילם אפשר להוסיף לכו תדעו כמה סרטים שקאן עשוי היה להוסיף לפילמוגרפיה שלו.
הוא תמיד סיפר שגם עשרות שנים אחרי "הסנדק" אנשים צועקים לו "תיזהר בתא האגרה". מתוך אחד הסרטים הגדולים שנעשו אי פעם, בצל הופעה של מרלון ברנדו שהמילה "מונומנטלית" מתגמדת לידה, לצד תפקיד פריצה בלתי נשכח של אל פצ'ינו, ג'יימס קאן גנב את הסרט בזכות אינסטינקט טהור. לראיה, הסצנה הטובה ביותר של סאני - הרגע שמזקק את הדמות שלו, ריסוק המצלמה של איש האף.בי.איי שמצלם את לוחיות הרישוי של המכוניות בחתונה של קוני קורליאונה ומיד אחר כך השלכת השטרות לעבר הצלם, בבחינת "לך תקנה חדשה" – כל הדבר הזה היה אלתור של קאן שקופולה היה מספיק נבון כדי להכניס לסרט. מדהים לחשוב שב"פרמאונט" התעקשו בשלב מסוים שקאן יגלם בכלל את מייקל, גם אם זה היה יותר משנאת המן (באולפן ממש לא סבלו את פצ'ינו. מצד שני, גם את ברנדו הם לא רצו).
קאן לא היה מה שנקרא הוליווד. הוא היה איש ימין, מצביע טראמפ (אבל "אף אחד לא צריך לשים זין על הדעות הפוליטיות של שחקנים", אמר ל"אסקווייר"), שחקן פוטבול מכללות לשעבר שהעיד על הרקע שבא ממנו כ"רחוק ביותר מהאמנויות שניתן לדמיין". אלא שבמותו, עם כל הבחירות הגרועות וכל השנים האבודות, הוא אהוב וזכור כאחד הגדולים ביותר בביזנס שהוא כל כך אהב לסרב לו.