כחודש וחצי אחרי שהבנו שנעמוד למשפט פלילי בקרוב אם רק נוציא את המילה "נאצי" מפינו, מתברר שלא רק חופש הביטוי שלנו בכתב מוגבל, אלא גם יכולתנו להתבטא בציור מוטלת בספק. היום פרסם העיתונאי אורי משגב בעיתון "הארץ" מקרה שאירע לפני כשמונה חודשים, בו הודח חייל מקורס קצינים של צה"ל בבה"ד 1 לאחר ששירבט את דמותו של אדולף היטלר בזמן שיחה פלוגתית, לצד דמויותיהם של מיקי מאוס, דוד בן גוריון והארי פוטר. בתגובה למקרה נמסר מדובר צה"ל לעיתון כי "מעשיו של הצוער, קצין לעתיד, עליו מוטלת האחריות להוות דוגמה לפקודיו, אינם עולים בקנה אחד עם המצופה ממפקד ולכן הוחלט להדיחו מקורס הקצינים״. איך מתמודדים עם רוע הגזירה? בעקבות הדחתו של הצוער, נכד לניצולי שואה בעצמו, פנינו לכמה מאיירים כדי להבין.
זאב אנגלמאייר, אמן וצייר קומיקס, שעבד כמאייר במערכות עיתונים רבות, מספר כי הוא באמת מוטרד החוק החדש שיאסור השימוש במילה "נאצי" והידיעה הזאת בעיתון הארץ מדאיגה אותו עוד יותר: "ציירתי בעצמי סיפורים על נאצים שפורסמו בתוך חוברת 'סירופ' שאני מוציא בהוצאה עצמית. בין הסיפורים פורסם גם סיפור שבו היטלר מופיע ומדבר במעין סלנג ישראלי. בחוברות האלה אני מצייר כל מה שאני רוצה, בלי עורכים וצנזורה. לפחות בינתיים", הוא אומר ומוסיף, כי הוא מוטרד שאם החוק האוסר על השימוש בכינוי "נאצי" יעבור באופן רשמי בכנסת, גם עבודתו שלו תוגבל. "אם החוק הזה ייכנס לתוקף, זה יכול להיות בעייתי, וברור שזה מטריד אותי. אני משער שמה שאעשה במצב כזה הוא להוציא את החוברות באופן מחתרתי ולפזר אותן אצל חבריי".
"החוק האוסר להשתמש בביטוי או במילה הוא אבסורדי ובעייתי לאומנים. הוא כמעט קורא לאומנים כן להשתמש במילה "נאצי", כי באמנות עצמה יש איזשהו אלמנט של מתיחת גבולות. גם איסור לצייר דמות כמו היטלר הוא בעייתי. היטלר מייצג רוע אבל הדימוי שלו הוא אייקוני ולכן הוא קורא לזה שיעשו בה שימוש", אומר אנגלמאייר. "התפיסה לפיה כשאתה עושה משהו מצחיק, משמע שאתה לא מכבד או לא מתייחס לנושא ברצינות היא שגויה. ההוכחה הכי טובה לכך נמצאת במוזיאון 'יד ושם', שם אפשר לראות קריקטורות שציירו אמנים יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, והמשיכו להתבטא כך גם בתנאים האיומים שהיו להם שם", הוא מוסיף.
"אמנים עושים סאטירה ומותחים את הגבול"
הקריקטוריסט של עיתון "הארץ", עמוס בידרמן, דווקא הופתע מאוד מהדיווח על הדחתו של החייל מקורס הקצינים. "זה לחלוטין לא נראה לי סביר", מדגיש בידרמן, "אם החייל בסך הכל שרבט את הציור, לא תלה אותו בבית הכנסת של הבה"ד או משהו כזה, ובגלל זה הדיחו אותו, זאת נראית לי הגזמה פראית לגמרי". בידרמן עצמו זכה בעבר לביקורת על קריקטורות שצייר. אחת הקריקטורות הבולטות שצייר וזכו לאחרונה לתהודה ולביקורת בכלי התקשורת הייתה זו של ספיר סבח, תלמידת תיכון אורט בטבעון שיצאה נגד התבטאותו של המורה לאזרחות בביה"ס, אדם ורטה. בקריקטורה שספגה ביקורת נראתה דמותה של סבח מרססת ברובה קלצ'ינקוב את מוריה בבית הספר. "הבן גבירים בימין טענו שאני מציג אותה כרוצחת המונים, אבל בעייני כל הסיפור הביקורת הזאת הייתה מאוד משעשעת. מאוד נהניתי וצחקתי ממנה כי הרגשתי כמו גננת שצריכה להסביר מה זה סאטירה או קריקטורה - הגזמת מצב נתון. דובר על ילדה שללא ספק עלה לה השתן לראש מכל ההתחנפות של התקשורת וחברי הכנסת מהימין. הרעיון היה לצייר את הנערה עם אופי של ה'בריון' של בית הספר".
בידרמן מספר כי הוא עצמו מעולם לא הוגבל בציוריו בעיתון. "הגבולות הם גבולות הטעם הטוב שגם אותם אני חוצה לפעמיים", הוא מסביר. ועם זאת, הכותבת והמאיירת דניאלה לונדון דקל, מספרת כי נתקלה בעבר בצנזורה באותו עיתון. "הפעם היחידה שצנזרו קריקטורה שציירתי הייתה לפני כעשר שנים כשעבדתי בעיתון 'הארץ'. זה היה לאחר פגישה שקיים ערפאת עם קלינטון למיטב זיכרוני והעיתונאים דיברו על האופן שבו ערפאת הופך את עצמו למסכן ומדבר על הפלסטינים עם דימויים של שואה – כאל נרדפים למשל. בעקבות זאת ציירתי קריקטורה שבה רואים את ערפאת מתארגן בחדר האיפור לקראת אירוח באולפן טלוויזיה ומבקש מהמאפרת להוסיף לו מספר על היד. העורכים פסלו אותה בטענה שניצולי שואה יכולים להיעלב מאוד וברגע שהבנתי שזה יכול לפגוע - אני הסכמתי".
לונדון דקל מסבירה, כי לא ברור לה מהי הבעיה בציור נטול הקשר או השוואה של מנהיג המפלגה הנאצית. "כאשר מדובר באיור נטול קונטקסט, זה בדיוק כמו לומר את שמו בקול רם. אני לא מצליחה להבין איזו בעיה יכולה לעלות מזה".
אורי פינק, קומיקסאי ועורך עיתון "זבנג", מספר כי הוא עצמו למעשה מתחבר מאוד לחייל ששירבט ציורים בזמן הרצאות. "במשך כל השיעורים שלי בבית הספר הייתי מצייר. למעשה, במהלך השיעורים בכיתה י"ב ציירתי קומיקס של 'סברסמן' נלחם נגד הנאצים הרעים. המורה לצרפתית, שאותה מאוד לא אהבתי, הפכה לדמותה של העוזרת של ד"ר מנגלה. הקומיקס הזה אפילו פורסם בהמשך", הוא מספר. פינק אומנם עדיין לא נדרש להפסיק לצייר דמויות מתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל הוא מצידו כבר למד שכשהתקופה משתנה, המקום בו מאיירים נדרשים להציב את הגבול משתנה גם הוא. "דמותו של ג'ינג'י החרמן למשל שהייתה מעולה בשנות ה-90 לא יכולה לעבור היום, כי היום הוא כבר מופלל ומחוק בחברה הישראלית, ולכן עכשיו אני עובד על סיפור שבו לג'ינג'י יש חברה רצינית", הוא מספר, "במקצוע הזה אתה כל הזמן שואל את עצמך מתי אתה עובר את הגבול".