המציאות הביאה אותנו למצב בו מידת ההיכרות שלנו עם נבחרי הציבור כבר לא באמת רלוונטית לנו כמו בעבר. אפשר להאשים את עצמנו שהפכנו אפתיים ואיבדנו את הרצון להשפיע, אפשר גם לטעון שבתוך מעטה יועצי התדמית ויחסי הציבור, ממילא לא נקבל שום תשובה אותנטית. הבעיה היא שאת המצלמות ואתרי האינטרנט אי אפשר לכבות, הם כאן אתנו כדי להישאר. וכששום דבר אידאולוגי לא מדליק אותנו יותר, זה בדיוק הזמן להתניע את מוד הריאליטי.
חייהם הפרטיים של מנהיגים ואנשי ציבור תמיד היו מוקד לעניין, גם אם נציגי הדורות הקודמים לא ממש יסכימו איתנו בעניין הזה. אבל שילוב של כיבוד פרטיות והערכה אישית לעבודתם יצרה סוג של הסכמה שבשתיקה לגבי המותר והאסור. בתקופה שבה הפרטיות היא פרק הזמן שבין הסטטוס הזה לבא אחריו והערכה לפוליטיקאים היא פריט לאספנים, כל המגבלות נעלמו. כך הפך הרומן בין גדעון סער לגאולה אבן (ידיעה שבעבר הייתה נקברת עמוק בשיחות סגורות בין עיתונאים) לנושא הכי בולט בקשר לשר החינוך בחודשים האחרונים, והוא ממש לא היחיד.
אנחנו יכולים להתלונן שוב ולספר כמה רדוד הסיקור כאן, אבל בסופו של דבר המלודרמות המצולמות האלה הם כנראה הדבר היחיד שעדיין מצליח לקשור אותנו לפוליטיקאים, שהצליחו לגרום לכל דיון ציבורי להיראות טרחני ומייגע. את הנחמה הצלחנו למצוא באינטריגות אישיות חבויות (ביבי נגד בנט, שלי נגד מירב), פליטות פה משעשות (יאיר לפיד וחנן קריסטל, ליברמן וה"ווייבערס") ומתכונים למעדני פחמימות במילוי בטטה. הבעיה היחידה עם הסיפור הזה היא שבניגוד לריאליטי אחרים רוב המתמודדים לא ממש מתכננים לעזוב בעתיד הנראה לעין. מה שאומר שמתישהו בעתיד הלא רחוק, נצטרך למצוא דרכים מקוריות חדשות כדי לגרום לעצמנו להתעניין בהם.