השנה הלועזית עוד לא נגמרה אבל לא צריך כדור בדולח כדי לנחש מי תוכתר לאשת השנה הבלתי מעורערת בתחום הטלוויזיה: אליזבת מוס, כוכבת "סיפורה של שפחה" ונערת הפוסטר של הטלוויזיה האיכותית, שנהנית מהערכה ביקורתית משתפכת מקיר לקיר. מוס החלה את הקריירה כבתו של הנשיא ברטלט בסדרה הקאנונית "הבית הלבן" ועשתה את שמה בתפקיד פגי אולסן בדרמת המופת העגמומית "מד מן". היא המשיכה עם רצף ההצלחות הביקורתיות עם הדרמה הבלשית "קצה האגם" והשנה קינחה את סיבוב הניצחון עם פרס אמי על תפקידה במשל הדיסטופי "סיפורה של שפחה", שכבר הפך לסמל של המאבק הפמיניסטי בעידן טראמפ.
עד כה הכל טוב ויפה, אני לא יכול לשפוט אם הגיע לה לקבל אמי כי לא שרדתי פרק וחצי של העינוי הדידקטי המדובר, אבל אין ספק שהסדרה תפסה מקום מרכזי בשיח הציבורי ומהבחינה הזאת לפחות, אפשר לומר שהזכייה מוצדקת. אך להפתעתי גיליתי שהקונצנזוס הביקורתי לא רק הסכים שהבחירה ראויה, אלא הגדיל וקבע שמוס הייתה צריכה לקבל את הכבוד כבר מזמן. בלי ששמנו לב זאת כבר הפכה לעובדה מוגמרת: אליזבת מוס היא השחקנית הכי טובה בטלוויזיה.
מוס הוכתרה על ידי "Vulture" בתור "המלכה של טלוויזית המופת" ("the Queen of Peak TV"), ונראה שכל המבקרים תמימי דעים בנוגע למעמדה כשחקנית הכי איכותית שטלוויזית האיכות אי פעם הוציאה מקרבה. הבעיה העיקרית היא שאני פשוט לא מצליח להבין למה. כאמור, ויתרתי די מהר על "סיפורה של שפחה", אבל כן צפיתי בשאר היצירות המרכזיות שלה, ומסדרה לסדרה מתחזקת אצלי המחשבה כי מדובר בשחקנית שהמנעד שלה נשען בעיקר על אנמיות והבעה מתמדת של רתיעה נגעלת.
את ההסבר של הקונצנזוס הביקורתי על איכויותיה של מוס אני דווקא יכול להבין, גם אם לא לקבל באופן מלא: מוס היא שחקנית מינורית אבל מאוד אקספרסיבית, והיא מביאה איתה איכויות של "אדם מן השורה". נחזור בהמשך לסוגיית המראה ה"רגיל" של מוס, אבל עם שני התיאורים הראשונים אני דווקא יכול להסכים. הבעיה היא שהמינוריות שלה מיתרגמת לתצוגות חסרות אנרגיה וחדגוניות, והאקספרסיביות שלה מוגבלת ודלה בניואנסים.
למוס יש שתי הבעות: היגעלות שקטה והתרגשות ילדותית עצורה, כשבין לבין היא נחה עם פרצוף של קציצה זועפת. גם אם היא לא מחרבת תפקידים, מעולם לא הרגשתי שהיא מעניקה ערך מוסף לאף אחד מהדמויות שגילמה. היא הייתה מאוד פגי, אבל פגי היא דמות די שטוחה וסגורה, ו"מד מן" היא סדרה כל כך מינורית שדורשת כל כך מעט גיוון משחקניה, עד שהיא הטעתה אנשים לחשוב שג'נוארי ג'ונס (בטי דרייפר) באמת יודעת לשחק. מוס גם עשתה פרצוף מאוד סובל ב"סיפורה של שפחה", אבל לא בטוח שזה תרם לסדרה שהייתה מספיק גדושה בכאב גם ככה. יכול להיות ששחקנית עם פרצוף פחות מתייסר אבל עם קצת יותר ניואנסים וטווח, הייתה מעניקה מורכבות ועניין לתצוגת הסבל הרפטטיבית.
אי אפשר באמת להוכיח שתצוגת משחק היא טובה או רעה, וטעם אישי בהחלט משחק פה תפקיד. אבל כשמשווים את תפקידיה של מוס לתצוגת המשחק הוירטואוזית של קירסטן דאנסט בעונה השנייה של "פארגו", או לזה של ריס ווית'רספון ב"שקרים קטנים גדולים", קשה מאוד לקבל את הכתרתה כשחקנית הכי טובה בטלוויזיה. אם תגידו שצריך להשוות אותה לשחקניות פחות ססגוניות ויותר שקטות, נשלח אתכם לטור דה פורס העדין והחרישי של קרי קון בפנינה קצרת הימים "הנותרים", שכובשת את המסך ומרסקת את הלב עם הכאב השקט והמסוגר שלה.
מוס היא כמובן לא שחקנית גרועה, היא עושה עבודה בסדר, אבל קשה לי לזכור מתי בפעם האחרונה התרגשתי עד דמעות (או בכלל) מהדרך בה היא הגישה סצנה, כמו שקון הצליחה לרגש באינספור רגעים בלתי נשכחים מתוך "הנותרים". אפילו הפרצוף אכול הבוטוקס של ניקול קידמן ב"שקרים קטנים גדולים" הביע יותר עצב שקט ונוגע ללב מהוודג' הכעוס של מוס. לא היה לה תפקיד אחד שהגיע לגבהים הפרועים של עקרת הבית הפסיכוטית של דאנסט, אבל גם כשהיא מתחקרת ילדה קטנה שעברה אונס ב"קצה האגם", היא חסרה את הרוך והאמפתיה כדי למצות את הרגע השקט.
לא מצחיקה בעליל, חלשה באנרגיה, לא אדירה באמפתיה והפרצוף העצוב שלה נראה יותר כמו הבעת בחילה. אז מה נותר שם? מוס, כך מספרים לנו, נראית כמו בחורה רגילה, שזאת בעצם דרך מכובסת להגיד שהיא לא נראית כמו דוגמנית שבמקרה גם משחקת. מעבר לעובדה שהיא נראית סבבה לגמרי, ולא ממש מביאה את הערך המוסף ששחקנים בלתי יפים בעליל יכולים לספק (כמו סטיב בושמי, פול ג'יאמטי או טילדה סווינטון), נראה שהמראה שלה לבדו מעניק לה הילה איכותית, ויש בכך טעם לפגם. זה חשוב לראות מגוון אנושי על המסך, ואין ספק שבקולנוע ובטלוויזיה יש מחסור חמור ואף מקומם באנשים "לא יפים" על פי אידיאל היופי ההוליוודי, אבל יש תחושה שהמבקרים מאדירים תצוגות משחק חסרות ייחוד שלה, כדי לתמוך (גם אם לא במודע) בתופעה הייחודית של כוכבת טלוויזיה שאינה יפיפייה.
דבר אחד אי אפשר לקחת ממוס: היא באמת בוחרת, או מקבלת, תפקידים מעולים, או לפחות תפקידים ביצירות מעולות. העובדה הזאת אולי אומרת שנגזר עלי לראות אותה עוד הרבה פעמים על המסך שלי, אבל בניגוד לדעה הרווחת, אני לא חושב שהיא מעידה על אינטיליגנציה או רגישות מיוחדת, וגם לא על עמדה פוליטית אמיצה וברורה. מוס, למי שלא ידע, גדלה בתעשיית הבידור והיא סיינטולוגית אדוקה עוד מילדות. כן, שמעתם נכון. נציגת האנשים הרגילים ומי שהתעשייה הניחה בידה את דגל המאבק הפמיניסטי, חברה בכת הוליוודית, הומופובית ודכאנית (צריך עדיין להגיד לכאורה?).
למרות הדימוי האקטיביסטי שהעניקו לה התפקידים ב"מד מן" ו"סיפורה של שפחה", כדאי לדעת שמוס נמנעת מהבעת דעות פוליטיות, אלא אם כן מאלצים אותה לענות על כאלו. דעותיה האישיות הן כמובן לא תנאי הכרחי בשום צורה להיותה שחקנית טובה או לא טובה, אבל אפשר ורצוי לתהות לגבי האופן שבו מייחסים למשחק של מוס מטען אידיאולוגי אותו היא יוצקת לתפקידיה. בעיקר לאור העובדה שמוס טענה בעצמה כי "סיפורה של שפחה" היא כלל אינה סדרה פמיניסטית וכי מעולם לא תכננה לשחק אף דמות שלה מזווית פמיניסטית. לרוב היא מצליחה לחמוק מתחת לחצי הביקורת ולשמור על תדמיתה הנקייה והנאורה, ועל הדימוי הנחשק של "אשה רגילה", אבל לפי כל הסימנים, מוס קרובה יותר לטום קרוז מאשר לאשה רגילה. בראיונות איתה היא נשמעת כמו בחורה אופטימית וצנועה, אבל לא שונה במיוחד מכל שחקנית אחרת, ואינה מפגינה רגישות או חוכמה מיוחדת.
שחקנים לא צריכים להיות פילוסופים או פוליטיקאים, וזה בסדר גמור שמוס לא מביעה את הדעות "הנכונות". עם זאת, השתייכותה לכת החייזרים המטופשת והשטחיות שמאפיינת את הראיונות איתה מתחברים לחוסר העומק שאני מזהה במשחק שלה. נראה שיש לה את התמימות והפשטות הישירה של שחקנים מלידה, אבל בלי הכישרון המתפרץ של שחקנים גדולים באמת. המינוריות שלה לא מסתירה אינטליגנציה או רגישות שקטה, היא סתם מינוריות לשם המינוריות. ללא יכולת להגיע גבוה, או להעניק כובד משקל למקומות הנמוכים, מוס פשוט צובעת את הדמויות שלה במברשת גסה של עגמומיות מופנמת. היא נהנית מתפקידים טובים, אבל לא מעניקה להם שום ערך מוסף, ורק על זה היא לא ראויה לתואר השחקנית הכי טובה בטלוויזיה.
mako תרבות בפייסבוק