"נוצרת שורה ארוכה להחריד שתופסת את רוב רחוב קפלן": למעלה משלושה שבועות שמשפחות החטופים עסוקות בדבר אחד - להחזיר את יקיריהן הביתה. 239 חטופים, בהם ילדים ובני נוער, נשים, סבתות וסבים, חיילות וחיילים, נחטפו לרצועת עזה במתקפת הפתע האכזרית של ארגון הטרור חמאס אשר הותירה את מדינת ישראל בערפל.
כשבוע לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, רחוב קפלן הפך למשכן של משפחות החטופים, החברים והקרובים, בהם רבים שניצלו בעצמם מהטבח. הם הקימו מאהל מול בסיס הקריה בתל אביב במטרה לעמוד יחד ולהשמיע את קולם, זאת בתקווה שיחזירו את אהוביהם הביתה בשלום. לצידו, נעמדת לעיתים שורה ארוכה של למעלה מ-200 אנשים, וכל אחד מהם אוחז שלט אחד בשקט מחריש אוזניים.
המיצג הוא יוזמה של אדוה ויינשטיין, מיכל ואעקנין ואיב קריסטל ומטרתה לקרוא באופן חד משמעי להשבת כלל החטופים באופן מיידי הביתה. "רצינו לעשות פעולה מחוץ לפייסבוק ולרשתות החברתיות", מסבירה בשיחה עם mako ואעקנין, מיוזמות הפעולה, אמנית בינתחומית ומנהלת אמנותית שותפה של פסטיבל ישראל, "חשבנו על זה שהכמות של האנשים כל כך גדולה, שאי אפשר להחזיק בראש את גודל הטרגדיה. לכן, החלטנו להזמין אנשים שיעמדו איתנו בשורה ארוכה - וכל אחד מהם יחזיק שלט של אחד מהחטופים. בהתחלה הגיעו 70 אנשים ולאט לאט הצטרפו מהרחוב, ככה שבכל הפעמים החזיקו את כל השלטים. מי שעובר ברחוב יכול ללכת את כל השורה, לעבור שם שם, פנים פנים".
כאמור, במתקפת הפתע על דרום ישראל, נחטפו מאות ישראלים - ובהתאם לכך נוצרת שורה ארוכה עם שמות ופנים שנצרבו כמעט בכל בית בישראל. "נוצרת שורה ארוכה להחריד, שתופסת את רוב רחוב קפלן. אפשר לראות בעיניים את הפרצופים ואת השמות של האנשים האלה, כמה אנשים קוראים לנו ומחכים לפעולה שלנו. יש לה אפקט ויזואלי, ביקשנו להעלות את המודעות ולהציף כמה שיותר את הנושא. יש לה גם אפקט פנימי למי שמחזיק את השלט", מתארת ואעקנין ומסבירה.
"בהרבה מהמקרים ניסינו שמי שיחזיק את השלט יהיה קרוב בגיל או במגדר למי שהוא מחזיק. גם העניין הזה של להחזיק בן אדם אחד, שם אחד במשך שעה, פתאום מייצר איזו תשומת לב לבן אדם אחד שעכשיו נמצא שם", היא אומרת, "לאט לאט הגיעו אנשים שמבקשים להחזיק שלט מסוים או אפילו אנשים שהם לאו דווקא מקורבים לבן אדם, אבל התחברו אליו באיזשהו אופן, ממשיכים לעקוב אחרי הסיפור שלו, קוראים עוד על המשפחה שלו. מעין יכולת להתחבר לפרט בתוך המכלול הזה".
לדבריה של ואעקנין, ההשתתפות במיצג מהווה גם מעין מפלט מהמצב אליו נקלעו אזרחי מדינת ישראל. "אנחנו כל הזמן מרגישים בין מצב שבו הכל אקוטי, שצריך לעשות דברים נורא דחופים ובצדק - לבין התחושה שאנחנו חסרי אונים ולא עושים כלום, שאין משמעות. זה מעין רגע שאפשר לעשות בו את שני הדברים במקביל, שעה לעצור, לא להתעדכן, לא לדבר עם אף אחד, רק לשהות עם הבן אדם הזה, עם השורה הזו".
איזה תגובות קיבלתם?
"התגובה הכי גדולה היא הרצון להצטרף, 'איפה יש שלט, תביאו לי, אני מצטרפת לשורה', בערך תוך חצי שעה כל האנשים עומדים. יש הרבה בכי, בעיקר הלם, זה יוצר שוק. יש שם כל מיני סיטואציות, כמה מהשחקנים של 'שעת נעילה' הגיעו והחזיקו ביחד שלטים ואז תום אבני, שהחזיק את טל שוהם, קיבל הודעה: 'אתה מחזיק את אח שלי'. יש כל מיני רגעים".
אותם רגעים עליהם ואעקנין מדברת, החלו לצוץ עם תחילתו של המיזם אשר יצא לדרך לפני כשבועיים במטרה להציף את הנושא ולהיות לעזר למשפחות החטופים. "בפעם הראשונה שעשינו את זה, היו במאהל בקפלן אנשים בודדים. פנינו לאלי, שבתו לירי חטופה ושאלנו: 'איך אפשר לעזור?', והוא אמר: 'שיבואו עוד אנשים'. תוך רבע שעה הגיעו עוד 70 איש שהזמנו מראש להחזיק את השלטים. מיד כשנעמדנו הצטרפו אנשים שעברו ברחוב, וכעבור חצי שעה כבר החזיקו את כל השלטים. עכשיו יש בקפלן הרבה יותר אנשים ואנחנו מרגישות שנושא החטופים תופס את מקומו בלב השיח הציבורי ובתור הדבר הראשון על סדר היום", היא אומרת, "זה מובן שהמצב מורכב, ויש עוד כל כך הרבה חזיתות להתמודד איתן. אבל באמת שאין לנו יותר זמן. אנחנו נדרשים להקים פה קול צעקה קולקטיבי, ליצור צונאמי של דעת קהל".
כאמור, בצל המגעים לשחרורם, למעלה מ-200 אנשים מתאספים ברחוב קפלן המדובר ובכיכר החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב, ועומדים בסולידריות עם משפחות החטופים שכעת נמצאים בשבי החמאס - בתקווה שעוד היום ישמעו בשורות טובות, שעוד היום הם יחזרו הביתה.