רוצים לדלג ישר לרשימה שמעניינת אתכם?
>> סדרות | >> סרטים | >> אלבומים | >> ספרים
הסדרות
הישרדות (2000)
תרגיע (2000)
עמוק באדמה (2001)
אחים לנשק (2001)
הסמויה (2002)
אבודים (2004)
עקרות בית נואשות (2004)
המשרד (2005)
רוק 30 (2006)
מד מן (2007)
שובר שורות (2008)
בורגן (2010)
משחקי הכס (2011)
בנות (2012)
ויפ (2012)
האמריקאים (2013)
בית הקלפים (2013)
פיקי בליינדרז (2013)
הנותרים (2014)
בוג'ק הורסמן (2014)
הג'ינקס (2015)
פליבג (2016)
יורשים (2018)
המדריך לחיים בניו יורק (2020)
הלוטוס הלבן (2021)
לא נתחיל מההתחלה, אלא קצת לפניה. "הסופרנוס" (1999) נפקדת מהרשימה הזאת כי פרקיה הראשונים לא שודרו במאה הזאת. אם הם היו, היא מן הסתם הייתה נכנסת אליה והופכת את מלאכת הצמצום לעוד יותר קשה. כך גם לגבי "סקס והעיר הגדולה" (1998) ו"הבית הלבן" (1999). אבל אם תסתכלו לעומק הרשימה שלפניכם, תגלו ששלוש הנ"ל דווקא כן נמצאות שם ברוחן: בלי "הסופרנוס" אין את תור הזהב של HBO, שיאנית הרשתות ברשימה ששולטת בה עוד מימי "אחים לנשק" ו"עמוק באדמה" ועד "יורשים" ו"הלוטוס הלבן". בלי "סקס והעיר" אין את "עקרות בית נואשות" ו"בנות" הנשיות, בלי "הבית הלבן" אין את "בית הקלפים" ו"בורגן" הפוליטיות.
החד-גדיא הזה נמשך, ומקפל בתוכו עוד ועוד סדרות שהיו משתלבות ברשימה אלמלא היינו מגבילים אותה. כשב-HBO שידרו בתוך שבוע גם את פרק הבכורה של "ויפ" וגם את פרק הבכורה של "בנות", הם מן הסתם לא בנו על זה ששתיהן יחזיקו עד היום כל אחת בדרכה - וכנראה בעיקר פקפקו בפוטנציאל של לינה דנהאם להיות קול הדור שאליו הפכה. בלי "בנות" לא היה את "פליבג", שנכנסה אף היא לבחירה הרשמית. בלי "פליבג" לא היה את "להרוס אותך", בלי "להרוס אותך" לא היה את "אייל קטן" הטרייה והטרנדית. וזה, לפני שתתרעמו, הרציונל שבגללו אין כאן ספין-אופים: "שובר שורות" היא גם "סמוך על סול", "משחקי הכס" היא גם "בית הדרקון". את "פשוט ככה", הספין-אוף של "סקס והעיר הגדולה", היינו מכניסים אם הוא רק היה טוב.
מצב דומה מתרחש גם בשניים מהז'אנרים הצומחים ביותר של המילניום - הריאליטי והדוקו. "הישרדות" (האמיתית, כלומר האמריקאית) נבחרה להיות נושאת הדגל כי היא מהראשונות והטובות ביותר בתחום, אך המאה ה-21 לא הייתה שלמה בלי מותגי ריאליטי נוספים, מ"כוכב נולד" ועד "המרוץ לדראג של רופול". ואף שהיא עצמה חייבת את חייה ל"המדרגות", "הג'ינקס" נמצאת כאן לצד "המדריך לחיים בניו יורק" גם בשמן של סדרות תיעודיות נוספות: "אפוקליפסה - מלחמת העולם השנייה" ההיסטורית, "הריקוד האחרון" הספורטיבית ואפילו "טייגר קינג" הביזארית. ויותר מזה, בלי "הג'ינקס" אין עשור שלם שבו העולם כולו מכור לתעלומות רצח, אז תספרו כאן גם את "אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון" ואת "בלש אמיתי" (אבל רק את העונה הראשונה, ואותה בלבד).
וכן, יש כאן סדרות מיינסטרים והן נבחרו במכוון. אין צורך לשקר לעצמנו, ואין מניעה שרשימה שמונה בחירות כמעט-אוטומטיות כמו "הסמויה", "מד מן" ו"האמריקאים" לא תמצא מקום גם ללהיטים מוכחים - וטובים, כל כך טובים - כמו "אבודים", "פיקי בליינדרז" ו"המשרד". אפרופו "המשרד", יחד עם "רוק 30" ו"תרגיע" הייצוג הסיטקומי היה יכול להיות נדיב יותר, אבל כשמפרידים בין סדרות מצליחות לסדרות טובות במיוחד, אין מנוס מלהיפרד מ"המפץ הגדול" או "איך פגשתי את אמא". נימוקים דומים הופעלו בעת הסינון של "בנות גילמור", "האנטומיה של גריי" או "בית הנייר" הפופולריות לטובת "הנותרים" או "בוג'ק הורסמן" האיכותיות בכל קנה מידה.
המבחן האמיתי של רשימת מהסוג הזה יגיע רק בעוד כמה שנים מהיום. הבאנו בחשבון שלא כל ה-25 של 25 השנים ייכנסו גם ל-30 של ה-30, בין היתר בגלל שבניכוי "הלוטוס הלבן" האנתולוגית ו"הישרדות" הנצחית - כל הסדרות ברשימה כבר סיימו את דרכן. יכול מאוד להיות שבעוד חמש שנים נתחרט על ההתעלמות מ"ניתוק", "האקס", "האחרונים מבינינו" או "משחק הדיונון", אבל רק לאחרונה למדנו עד כמה צריך להיות זהירים עם הסופרלטיבים בזמן אמת כש"הדוב" ו"התעשייה" המהוללות סיפקו עונות מאכזבות למדי. ובכל מקרה, זה לא שהיה קשה למצוא תחליפים עבורן: רבע המאה הזאת הספיקה להכיל הן את תור הזהב של הסדרות המתוסרטות, הן את עליית הטראש, הן את מהפכת הסטרימינג ששינתה הרגלי צפייה והן את ימי הקורונה שהפכו סדרות מהשוליים ללהיטי ענק. זה הרבה מאוד בשביל 25 שנים בלבד, וכל אחת מהשנים הללו לוותה בטלוויזיה משובחת בדרכה. ואם למדנו משהו על המדיום הזה בשנה הקשה האחרונה, זה עד כמה לרהיט החובה של כל סלון יש יכולות טיפוליות של ממש.
הסרטים
רקוויאם לחלום (2000)
שרק (2001)
שר הטבעות: הטרילוגיה (2003-2001)
שבעה צעדים (2003)
להרוג את ביל 1+2 (2004-2003)
ילדות רעות (2004)
שמש נצחית בראש צלול (2004)
היומן (2004)
זודיאק (2007)
סופרבאד - חרמן על הזמן (2007)
זה ייגמר בדם (2007)
האביר האפל (2008)
ממזרים חסרי כבוד (2009)
שיני כלב (2009)
הזאב מוול סטריט (2013)
הפשיטה 2 (2014)
התבגרות (2014)
וויפלאש (2014)
לוויתן (2014)
מקס הזועם: כביש הזעם (2015)
הקול בראש (2015)
המפגש (2016)
תברח (2017)
הנוקמים: מלחמת האינסוף + סוף המשחק (2019-2018)
פרזיטים (2019)
בתחילת הרבעון הראשון של המאה ה-21 הרגשנו כאילו אנחנו עדיין בניינטיז, עם יצירות כמו "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי ו"שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי, שהמשיכו את השוונג של הקולנוע האמריקאי העצמאי משלהי המאה ה-20. אלא שהאינדי האמריקאי הלך ודעך בעשור-פלוס האחרונים, וזה מתבטא ברשימה: הנציג המובהק האחרון שלו הוא "התבגרות" מ-2014.
מהוליווד הגיעה בשורת "היקום הקולנועי", יד ביד עם הסדרה-המתוכננת-מראש או הסרט המחולק מראש לפרקים. "שר הטבעות", ההימור של וורנר על שלושה סרטים שצולמו בעת ובעונה אחת, נתן בהקשר הזה את הטון לטוב ולרע. זו גם הסיבה שהפרויקט המונומנטלי של פיטר ג'קסון, לצד שני הפרקים של "להרוג את ביל" מאת קוונטין טרנטינו ושני פרקי הסיום שביימו האחים ג'ו ואנתוני רוסו בסאגת "הנוקמים", מופיעים כאן כל אחד כסרט אחד: בכל המקרים - ובכל המובנים, למעט שיקולי הפצה - מדובר ביצירה אחת שהוגשה במפורק, בניגוד לרוב המוחלט של סרטי ההמשך והפריקוולים. בנוגע ל"מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק", אנחנו מכירים את התלונות על היקום הקולנועי של מארוול - מרטין סקורסזה הגדול טען אפילו שהם "לא קולנוע" - אבל בתהליך הבחירה גילינו כמה זכור לכולנו הקליימקס של סיפור שהלך והתפתח על פני 22 סרטים, אירוע קולנועי-תרבותי פשוט חסר תקדים (ובנוגע לסקורסזה, כבודו במקומו מונח כמובן עם "הזאב מוול סטריט").
לאורך המאה ראינו את עליית הסרט המפוצץ מרוב אפקטים ממוחשבים, את ירידתו ואת עליית הקונטרה: הסרטים שבהם הכל - בדגש על האקשן - נעשה כמו פעם, על באמת, מול המצלמה. טום קרוז נשא את הדגל בפרקי "משימה בלתי אפשרית" האחרונים וב"אהבה בשחקים: מאווריק", ראינו את זה גם בסאגת "ג'ון וויק", אבל דווקא מאינדונזיה הגיע הסרט שהביא את זה לשיא: "הפשיטה 2" של גארת' אוונס, אחד מסרטי האקשן הטובים ביותר בכל הזמנים ובקלות סרט המכות הכי גדול שנעשה אי-פעם.
באמריקה זה היה העידן של כריסטופר נולאן ("האביר האפל"), דייוויד פינצ'ר ("זודיאק"), פול תומאס אנדרסון ("זה ייגמר בדם"), דני וילנב ("המפגש") ודמיאן שאזל ("וויפלאש"), אבל הבמאי היחיד שמיוצג ברשימה פעמיים - תכלס שלוש - הוא קוונטין טרנטינו. ובשעה שבהוליווד הלכה והחמירה הנטייה ליצור סרטים שהם יותר מוצרים מאשר יצירות, מאסטרים ממקומות אחרים השאירו חותם ייחודי ונהדר. זה היה הזמן של גל סרטי הנקמה הקוריאניים, שנציגם כאן הוא "שבעה צעדים" (במקור "אולדבוי") של פארק צ'אן-ווק, ושל הקולנוע הקוריאני בכלל - עם "פרזיטים" של בונג ג'ון-הו, שסוגר את הרשימה מבחינה כרונולוגית. מרוסיה הגיע "לוויתן" המופתי של אנדריי זוויאגינצב, וממש על חודו של קול לא נכנסו לרשימה סרטים בלתי נשכחים כמו "פרידה" של האיראני אסגאר פרהאדי ו"אנטומיה של נפילה" שביימה ז'וסטין טרייה (ושבעצם נשאר בחוץ בעיקר מפני שעברה רק כחצי שנה מאז יצא לאקרנים, ואנחנו מאמינים שצריך לתת לסרטים להתבשל קצת יותר זמן בתודעה לפני שיהיה אפשר להכריז שהם אכן גדולים כפי שנראו לנו בדייט הראשון).
בצד האחר של הסקאלה, רבע המאה החולפת הייתה שעתה הגדולה של הקומדיה הדבילית-בקטע-טוב; "סופרבאד" של גרג מוטולה נכנס לרשימה לאחר שגבר בדוחק על יריבים ראויים כמו "רעם טרופי" ו"מסיבת רווקות". דבר אחר שיישאר מזוהה עם השנים האלו הוא היבול של פיקסאר, שמיוצגת כאן עם "הקול בראש", וכמעט הכניסה לרשימה גם את "צעצוע של סיפור 3" ואת "רטטוי". אם כבר מדברים, הנה עוד כמה יצירות אהובות ונפלאות שבכאב אמיתי ובתחושה משפט-שלומואית נשארו בחוץ: הקאלט של "כמעט מפורסמים", הדרמה של "השעה ה-25", האימה של "הבאבאדוק", הגרוב של "תפוס אותי אם תוכל", הפאן של "מת על המתים" והטירוף של "חייבים לדבר על קווין". וכשמסתכלים על זה ככה אי אפשר שלא לראות שבעצם הוא היה ממש לא רע, הרבע הראשון הזה. בעיקר אם מביאים בחשבון את העובדה שבין 2020 ל-2022 הייתה לנו מגפה שפשוט סגרה את כל העסק הזה של הסרטים.
האלבומים
Stankonia - אאוטקאסט (2000)
Some Things - לאסגו (2001)
The Eminem Show - אמינם (2002)
Dangerously in Love - ביונסה (2003)
American Idiot - גרין די (2004)
Monkey Business - בלאק אייד פיז (2005)
Back to Black - איימי וויינהאוס (2006)
FutureSex/LoveSounds - ג'סטין טימברלייק (2006)
The Fame - ליידי גאגא (2008)
My Beautiful Dark Twisted Fantasy - קניה ווסט (2010)
Doo-Wops & Hooligans - ברונו מארס (2010)
Nothing but the Beat - דייוויד גואטה (2011)
21 - אדל (2011)
Born to Die - לנה דל ריי (2012)
AM - ארטיק מנקיז (2013)
True - אביצ'י (2013)
Currents - טיים אימפלה (2014)
Anti - ריהאנה (2016)
Blackstar - דייוויד בואי (2016)
blonde - פרנק אושן (2016)
DAMN. - קנדריק לאמר (2017)
IGOR - טיילר דה קריאייטור (2019)
When We All Fall Asleep, Where Do We Go? - בילי אייליש (2019)
Motomami - רוסליה (2022)
brat - צ'רלי XCX (2024)
איך שלא תסובבו את זה, ולא משנה מי האומן האהוב עליכם, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמגמה הכי בולטת במאה הנוכחית, בינתיים, היא נטישת כלים חיים לטובת הפקות אלקטרוניות. זה גם היה הקו המנחה בהרכבת הרשימה שלפניכם: אם נסתכל עליה בעוד 20 או 30 שנה, איזה סיפור היא תספר? את זה של הלך הרוח בתרבות של 25 השנים האחרונות, או הטעם האישי של העורכים המוזיקליים שחיו באותה תקופה?
"כן, הרוקנרול הזה... לפעמים נראה כאילו הוא הולך ונעלם, אבל הוא לעולם לא ימות. ואין שום דבר שאתם יכולים לעשות לגבי זה". כך הגיב אלכס טרנר, סולן הארקטיק מאנקיז, כשהלהקה זכתה בפרס אלבום השנה בבריטניה ב-2013 על AM המופתי באמת. טרנר אולי לא ידע, אבל האלבום שאיתו הלהקה שלו התעקשה להוכיח לעולם שלרוק עדיין יש מקום, היה דווקא טקס האשכבה וסיבוב הפרידה של הז'אנר מהמיינסטרים.
לעומת הפסקול הישראלי של המאה האחרונה (הרווי במלחמות, מבצעים ואינתיפאדות), שהכריח אותנו להוריד, בעולם חגגו. ביונסה הראתה העצמה נשית מה היא ב-Dangerously in Love. בלאק אייד פיז חתכו על האנדרגראונד לטובת פרגי ולהיטים בכל העולם עם Monkey Business. ג׳סטין טימברלייק "גנב" את הסאונד כמו שהאומנים הלבנים של אמריקה ידעו לעשות מאז ומעולם עם FutureSex/LoveSounds, רק שהיה לו את טימבלנד כמפיק שחתם עליו (ואמר ב"סקסי בק" את המילה טוורק – עוד כשקארדי בי מילולית הייתה בבית הספר). ואז גם הגיעה ליידי פאקינג גאגא עם The Fame והוכיחה שיש דבר כזה גם פופ מתוחכם. כשהמפיקים מהמוזיקה האלקטרונית קלטו את הפוטנציאל (Just Dance, למשל, הוא שיר EDM מובהק) הם נכנסו בעצמם לחגיגה והוציאו אלבומי להיטים עם אומני מיינסטרים. את מה שדייוויד גואטה או אביצ'י עשו יהיה קשה לשחזר גם בעוד מאה שנה.
אבל, כאמור, עם כל הכבוד לכל האומנים בעולם, זו הייתה המאה של ההיפ הופ. ההצלחה של ההיפ הופ כז'אנר עצומה כל כך, עד שהוא שאב לתוכו את כל שאר הסגנונות המוזיקליים. השיא הגיע שלוש שנים לפני הנאום של אלכס טרנר, עם My Beautiful Dark Twisted Fantasy של קניה ווסט, שדחס לתוך 68 דקות כל כך הרבה אלמנטים, טשטש את הגבולות בין הסגנונות והיה לאלבום הפופ הטוב של המאה. אחרי זה, היה ברור שהמוזיקה השתנתה לעד. ככה הגיעו אלינו אומנים כמו בילי אייליש או טיילר דה קריאייטור, שלא מפסיקים לפרוח בנזילות המוזיקלית שלהם.
ובזמן שקניה השפיע על המיינסטרים, תרבות ההיפ הופ המשיכה להצמיח כמה מהיצירות הטובות ביותר של התקופה: DAMN. של קנדריק לאמאר שזיכה אותו בפרס פוליצר, בלונד של פרנק אושן שהפך לפסקול הדיכאון של בני נוער, ו-ANTI של ריהאנה, שהפכה לגרסה הפרועה אפילו יותר של ביונסה. לכל האומנים האלה יש יותר מאלבום אחד שראוי להיכנס לרשימה הזו (וזה עוד בלי ג'יי זי, דה וויקנד, טראוויס סקוט או דרייק) אבל לא היינו יוצאים מזה. גם האומנים הלטינים הושפעו עמוקות ומאנריקה איגלסייס וריקי מרטין עברנו לג'יי באלווין ובאד באני במיינסטרים ורוסליה הספרדית עם Motomami האלטרנטיבי שכן נכנס לרשימה.
קשה לדעת איך ייראה המשך המאה. ארצות הברית, שהפכה לתעשייה מהונדסת, מחזירה עטרה ליושנה עם אומנים אפרו-אמריקאים שעושים קאנטרי או זמרים שמתעלקים על מוזיקה לטינית ופופ קוריאני. הישועה כנראה תגיע מבריטניה עם אומנים כמו צ'רלי XCX, שמחזירה את הסליז מהמועדונים של הניינטיז. אולי מוקדם להכניס את brat לרשימה כזו, אבל חלק מהחיים הם להמר, ואם אנחנו בכל זאת צריכים לנחש מה יהיה הלאה - אז פרויקטים שדומים ל"בראט", גם מבחינת "היקום הקולנועי" שכל אומן יוצר לעצמו וגם מבחינת הסאונד. אה, ושלא יהיה ספק- גם ברבע המאה הזאת אלוהים הוא עדיין דיג'יי.
הספרים
"שיניים לבנות", זיידי סמית' (2000)
"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", מייקל שייבון (2000)
"התיקונים", ג'ונתן פראנזן (2001)
"כפרה", איאן מקיואן (2001)
"הכול מואר", ג'ונתן ספרן פויר (2002)
"רודף העפיפונים", ח'אלד חוסייני (2003)
"הארי פוטר ומסדר עוף החול", ג'יי-קיי רולינג (2003)
"2666", רוברטו בולניו (2004)
"לעולם אל תיתן ללכת", קאזואו אישיגורו (2005)
"נערה עם קעקוע דרקון", סטיג לרסון (2005)
"חצי שמש צהובה", צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה (2006)
"נוטות החסד", ג'ונתן ליטל (2006)
"הדרך", קורמאק מקארתי (2006)
"אשה בורחת מבשורה", דויד גרוסמן (2008)
"משחקי הרעב", סוזן קולינס (2008)
"אלו הם מים", דייוויד פוסטר וואלאס (2009)
"על עצמות המתים", אולגה טוקרצ'וק (2009)
"המאבק שלי", קרל אובה קנאוסגורד (2009)
"מפגש עם חוליית הבריונים", ג'ניפר איגן (2010)
"המפה והטריטוריה", מישל וולבק (2010)
"קיצור תולדות האנושות", יובל נח הררי (2011)
"הרומנים הנפוליטניים", אלנה פרנטה (2011)
"נעלמת", גיליאן פלין (2012)
"עשרה בדצמבר", ג'ורג' סונדרס (2013)
"שיחות עם חברים", סאלי רוני (2017)
הבחירה ב-25 הספרים הטובים ביותר של רבע המאה היא כמעט בלתי אפשרית; כמו כל הבחירות ברשימות המפורסמות כאן, אבל אולי גם קצת יותר מהן. קריאת ספרים היא לרוב משימת פנאי תובענית לאין ערוך מצפייה בסרט או בסדרה ומהאזנה לאלבום – ולו בזמן הנדרש עבורה – ונגזר על עשרות אלפי ספרים למצוא את עצמם מחוץ לרשימה מבלי שאפילו זכו להיקרא ולהיבחן. ואכן, מדובר בעשרות אלפים; גם כשהבחירה מוגבלת לספרים שפורסמו בעברית מדובר באלפי ספרים שמצטרפים מדי שנה אל מדפי החנויות (ובעיקר אל מחסני ההוצאות). עם זאת, ההנחה התרבותית דומה בין כל הרשימות; אם זה מעולה, חשוב או מדובר, אפשר להניח ברמה גבוהה של ודאות שמי מבין חבר הבוחרים, העוסקים בסיקור תרבות וספרות, קרא את זה.
הרשימה שהורכבה כאן מתרכזת בספרים המשתייכים לקטגוריית הבדיון (פיקשן), מיועדים למבוגרים ותורגמו לעברית. היא כוללת את רוב החשודים המיידיים, כאלו שקשה לדמיין רשימה כזאת בלעדיהם: מ"הרומנים הנפוליטניים" של אלנה פרנטה, דרך "התיקונים" הקנוני של ג'ונתן פראנזן ועד יצירות של זוכי נובל ופוליצר כמו אולגה טוקרצ'וק, קאזואו אישיגורו וקורמאק מקארתי. יש בה קולות דומיננטיים בעולם הספרות ב-25 השנים האחרונות, כמו מישל וולבק וקרל אובה קנאוסגורד, לצד רוברטו בולניו (שהלך לעולמו בתחילת המאה) וסאלי רוני בת ה-33, הסופרת הצעירה ברשימה, שפרסמה את ספרה הראשון ב-2017. לצד אלו בחרנו לשבץ ברשימה יוצאי דופן בולטים, כאלו שראויים בעינינו לאזכור הן על תקן "הספרים הכי טובים" והן כנציגים לז'אנרים שסובלים, בלית ברירה, מייצוג-חסר. כאלו הם, למשל, המותחן "נעלמת" של גיליאן פלין, קובץ הסיפורים הקצרים "עשרה בדצמבר" של ג'ורג' סונדרס וספר המדע הפופולרי "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי.
עם זאת, מובן לנו שספרים "הכי טובים" רבים מז'אנרים אחרים נותרו בחוץ: מהרומן הגרפי "פרספוליס" של מרג'אן סטראפי דרך פנטזיית "אלים אמריקאים" של ניל גיימן ועד ספרי השירה האחרונים של חיים גורי. מקומה של הספרות הרומנטית – כנראה הז'אנר המצליח ביותר בישראל בשנים האחרונות – נפקד לחלוטין מהרשימה. כך גם אין כמעט נציגות לסופרים מקומיים – גם לא לנחשבים ולמצליחים שבהם כמו עמוס עוז ואתגר קרת – אף על פי שספרות המקור אוחזת בנתח הקריאה הגדול בישראל (עם זאת, זו הרשימה היחידה בפרויקט זה שכוללת נציגות ישראלית כלשהי). מובן שחסרים ברשימה גם סופרים מוערכים רבים, יוצרים מבריקים וחשובים כמו מרגרט אטווד, אליס מונרו, ג' מ' קוטזי, פיליפ רות וטא-נהסי קואטס (בהקשר זה ראוי להדגיש כי אין זו בחירה בסופרים, אלא בספרים). ישנם ספרים ראויים שהתגלו לקורא בעברית באיחור, כמו "סטונר" של ג'ון וויליאמס ו"ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט, אך הולדתם במאה ה-20. גם יצירות חדשות רבות נותרו בחוץ, נפגעות במידה מסוימת מקוצר הפרספקטיבה לשיפוט. ייתכן שבעוד עשר שנים נתבונן ברשימה ונשאל את עצמנו במבוכה איך "נאמנות" של הרנן דיאז נשאר בחוץ. בינתיים הוא נשאר להתנדנד על הסף.
בסופו של דבר, יהיו אלו 25 הספרים שמופיעים ברשימה הזאת או 25 ספרים מעולים אחרים שעולים על דעתכם – כולם עונים ככל הנראה על אותה סגולה מופלאה של ספרות עילית שהיטיב לנסח דייוויד פוסטר וואלאס: הם גורמים לנו לחוש, טוב מכל אומנות אחרת, מה פירוש להיות בעורם של אנשים אחרים, יהיו אלה אם ישראלית ספק-שכולה ("אישה בורחת מבשורה"), האקרית שוודית ("נערה עם קעקוע דרקון"), ילד-מכשף ("הארי פוטר ומסדר עוף החול") או קצין נאצי ("נוטות החסד"). וזה, כמו שאמר DFW, סוג של קסם.
(ניב שטנדל)
השתתפו ובחרו את 100 היצירות של המאה עד כה: רועי אבן, דור בביוף, שרון גולן מאירי, מיכל דאבי, נטע חוטר, מיכל ישראלי, קרן ליבסקי, דור מאיר מועלם, עומר מלכה, ליאת מצה, יובל פגי, טל פוליטי, זוהר צלח, תומר קמרלינג, אריק רוזנברג, נטע רייצס, ניב שטנדל, כרמל שטרן