אתמול גזר בית המשפט המחוזי בפתח תקווה עונש מאסר ממושך של לא פחות מ-12 שנים על טל מור, הצעיר שלפני כשנה וחצי נהג כשהוא שיכור, פגע ברוכב האופניים שניאור חשין, הרגו והחליט להימלט מהמקום.
גזר הדין היה חד משמעי והטיל על מור את מלוא האחריות. לכאורה מדובר בסיפור סגור: מור הוא איש חסר אחריות, רוצח, הוא קיבל את עונשו ועכשיו אפשר להמשיך בשגרת החיים.
אך אם מנסים להסתכל על הפרשיה הזאת במבט קצת יותר רחב עולות בעקבותיה לא מעט שאלות המחכות לתשובה וקשורות למצב בו אנו אוחזים בהגה, לשוויון בפני החוק, לאכיפה המשטרתית, לבעלי הברים והמועדונים ולרוכבי האופניים.
איך אנחנו עולים על הכביש?
נורא קל להסתכל על טל מור כמו על מסומם ועבריין מסוכן ולצקצק "לי דבר כזה לא יכול היה לקרות".
אבל סימונו של טל מור כחריג – דמות שוליים שלילית ואכזרית - הוא בחירה קלה שבאופן אוטומטי לא מחייבת אותנו לחשוב מה היה קורה אם אחד מאיתנו היה אוחז בהגה של הפיאט פונטו באותו לילה אומלל.
היו רגע כנים עם עצמכם. באמת כנים. חשבו כמה פעמים נהגתם במצב שעדיף היה לא לנהוג בו?
כמה פעמים אחזתם בהגה למרות ששתיתם הרבה יותר מכוס בירה או יותר מדרינק אחד בחתונה של קרוב משפחה או חבר?
כמה פעמים החלטתם, בסיומו של בילוי בו שתיתם לא מעט או, רחמנא ליצלן, גם עישנתם משהו, שאתם לגמרי בשליטה למרות שממש לא בטוח שזה היה המצב?
כמה פעמים הייתם גמורים מעייפות והעפעפיים שלכם צנחו, ניקרתם לרגע במהלך נהיגה והתעוררתם בבהלה?
אם הייתם כנים, אני משוכנע שמרביתכם נזכרתם בלפחות מקרה אחד או שניים שבדיעבד אמרתם "מזל שהגעתי הביתה בשלום".
עכשיו דמיינו רגע את הסיטואציה בכביש בין עירוני שומם וחשוך בשעת לפנות בוקר ותבינו שצריך רק שנייה גורלית של חוסר תשומת לב שיכולה להגרם מכל אחד מהדברים שהוזכרו לעיל כדי שאתם תהפכו לטל מור הבא.
שוויון בפני החוק וענישה מידתית
לא נעים לומר זאת אבל אם טל מור היה נוהג באותו הלילה בדרום הארץ, פוגע והורג עובד זר סיני שרכב על אופניו, ההתעניינות התקשורת במקרה היתה מצטמצמת לשלוש שורות בעמוד 24 למטה במקרה הטוב ויש להניח שעונשו של מור היה נסגר בעסקת טיעון ובכמה חודשי עבודות שירות. אבל כנראה שצריך לדעת במי לא להתנגש ובמקרה זה כשההרוג הוא נצר למשפחת אצולה מקומית הסיקור התקשורתי לטרגדיה הנוראה של שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין, ומשפחתו חרג מדיווח ענייני על תאונת דרכים, קשה ככל שתהיה.
לכאורה, ההד התקשורתי לא אמור היה להשפיע על התנהלות המשפט, אך מקרה זה ומקרים אחרים בעבר של תיקים פליליים או תעבורתיים שזכו לחשיפה גדולה מוכיחים שגם השופטים כנראה מודעים לרייטינג וגם הם בני אדם.
מור כמובן לא היה צריך לצאת עם עונש של עבודות שירות בלבד וגם לא עם מאסר קצר של שנה או שנתיים בלבד, אלא בהחלט לקבל עונש משמעותי ממושך ומרתיע, אבל עונש של 12 שנות מאסר לתיק של תאונת דרכים במדינה בה רוצחים בכוונה תחילה ואנסים זוכים לא פעם לעונשים קלים יותר לא בטוח שיעשה את העבודה הנכונה מבחינת כושר ההרתעה שלו ויתכן שבסערת הרגשות והמצב הנפשי בו נמצאים נהגים אחרי שפגעו באדם בתאונת דרכים גם אנשים, נורמטיביים באופן כללי, יפחדו מהלינץ' התקשורתי ומהעונש הכבד שישים אותם לשנים רבות מאחורי סורג ובריח ובמקום לעצור ולהושיט עזרה כמתבקש הם יגיבו בצורה השרדותית, חייתית ואינסטנקטיבית ויבחרו להמלט – וכבר חזינו במקרה כזה לאחרונה, בדריסתה של לי זיתוני ז"ל.
התמודדות המשטרה עם נהגים שיכורים
לכאורה, נראה כי בשנים האחרונות משטרת ישראל מקדישה תשומת לב לאכיפה של נהיגה בגילופין, אבל גם בתחום הזה המשטרה מפספסת בגדול ובעוד שברחבי גוש דאנס אפשר לראות נוכחות משטרתית אינטנסיבית ושלל ינשופים הנתחבים לפיות של נהגים סביב חצות, בשעות הרלוונטיות באמת בהן אנשים יוצאים ממועדונים או מברים ובאמת לא רואים בעיניים – 3, 4 לפנות בוקר, השוטרים כבר מזמן סיימו את המשמרת ונוכחותם ברחובות דלה.
במקום להשקיע בפרויקט מצלמות מהירות גרנדיוזי שלא תורם כלום לאף אחד (חוץ מלקופת המדינה), מדוע לא להשקיע בעוד כוח אדם שיאכוף באופן נקודתי עבירות חמורות באמת, ביניהן נהיגה תחת השפעת סמים או אלכוהול?
בלי יותר מדי משאבים טכנולוגיים יקרים אפשר להציב במרכזי הבילוי מספר ניידות שיבדקו כל אחד מהמבלים שיוצאים מבר או ממועדון ועומדים לאחוז בהגה, לא כדי לתת למי ששתה דו"ח, אלא כדי לא לאפשר לעוד נהג מסוכן לעלות על הכביש.
בעלי הברים, המועדונים, בר אקטיבי בחתונות ודומיהם
בני אדם בוגרים אמורים להיות אחראיים ולדאוג לעצמם ולסובבים, לדעת לשתות במידה בכלל ובמיוחד אם הם מתכננים לנהוג אחר כך.
בפועל, ברמנים, מלצרים ועוד מעודדים באופן אקטיבי הפרזה בשתייה. הדרינק נגמר? מיד הברמן יציע סיבוב נוסף. אתה לקוח טוב? קבל צ'ייסר מתנה.
ישנם מקומות שאפילו מחייבים מינימום הזמנה – משמע שתיה של יותר ממשקה אחד ובתעשיית האירועים נראה שמצוות ה"לשמח את החוגגים" מביאה את צוות הבר לדחוף למבלים כמויות מטורפות של אלכוהול כדי ליצר אוירה שמחה ברחבת הריקודים.
הברמנים אינם שוטרים, אבל צריכה להיות להם מידה של אחריות.
אמנם לא כל מי שבא לבלות בבר או במועדון עולה אחר כך על הכביש, אבל רבים כן.
עם ניסיון של לילות רבים וארוכים במועדונים ובברים מעולם לא שמעתי ברמן אומר ללקוח: "היי, זה כבר דרינק שני או שלישי שלך. אתה נוהג אחר כך? אתה בטוח שאתה במצב מתאים לנהיגה?".
עצם השאלה עשוי לגרום לרבים לחשוב רגע שוב לפני שהם מזמינים את המשקה הבא. זה אמנם לא טוב לעסקים, אבל מעבר לרווחים צריכה להיות לעוסקים בחיי הלילה גם אחריות מסוימת.
בשנים האחרונות הם שלחו יותר מדי אנשים במצב שממש לא מתאים לנהיגה – הביתה. לרוב זה הסתיים, במזל, בלי פגיעות, אבל לעתים – לא.
רוכבי האופניים
ספורט הרכיבה על אופניים הוא עיסוק יפה ובדרך כלל גם תורם לבריאות אבל נשאלת השאלה איפה בדיוק רוכבים.
אפשר לרכב בבטחה במסלולי אופניים, בשטח או על אופניים במכון הכושר אבל בכביש בין עירוני לרוכבי אופניים פשוט אין מה לחפש.
לא יעזור דבר, מכוניות שנוסעות מהר וכלי קטן, פגיע, לא בולט ואיטי פשוט לא הולכים יחד.
עצם הימצאותם של רוכבי האופניים בשוליו של כביש בין עירוני או על הכביש עצמו הופך את התאונה הבאה לעניין של זמן, סטטיסטיקה, 1 מ-, ואני מצטער, אם אתם רוצים להתאבד או לסכן את עצמכם במידה לא הגיונית בעבור קדושת הרכיבה – אני לא רוצה ולא מוכן להיות זה שעלול לפגוע בכם ויצטרך לחיות עם האשמה.
שניאור חשין ז"ל היה רוכב מנוסה וזהיר. הוא לבש בגדים זוהרים והשתמש בפנס לד. אבל בכביש שומם וחשוך לפנות בוקר מספיק שבריר שנייה של חוסר תשומת לב כדי לא להבחין בעצם הקטן.
רוכבי האופניים תמיד מציינים שהם מקפידים לרכב בצורה בטוחה בצד הדרך. לצערי, המציאות מספרת אחרת ויותר מדי פעמים אני רואה רוכבי אופניים שנוסעים בנתיב הנסיעה עצמו משום שבמקרים רבים בכבישים פשוט אין שוליים ובמקרים אחרים זה פשוט יותר נוח או נחמד לרכב זה לצד זה.
ממש כמו שלרוכבי קטנועי 50 סמ"ק, סוסים עם עגלות והולכי רגל אסור להכנס לכבישים מהירים, כך גם רוכבי האופניים צריכים להיות מורחקים על פי חוק מדרכים שאינן עירוניות ויפה שעה אחת קודם.
>> בית המשפט המחוזי: ניתן להרשיע בנהיגה בשכרות על סמך התנהגות