אבי נאור, מקים עמותת אור ירוק, אירח שורה ארוכה של מכובדים כמו שר התחבורה ישראל כץ, השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ, ז'אן טוד, נשיא ה-FIA (ארגון הספורט המוטורי העולמי), ומומחים שונים בתחום שכולו עסק באספקטים שונים הקשורים לבטיחות בדרכים ולצמצום מספר ההרוגים בכבישים.
אחד הנושאים המרכזיים שעלו על סדר היום היה האכיפה המשטרתית. בתחילה נציגי המשטרה הסבירו את השינוי (המבורך) במדיניות האכיפה של משטרת התנועה המתמקדת כעת יותר בעבירות חמורות ובנהגים המוגדרים כ"פצצות מתקתקות" ופחות בעבירות שוליות וטכניות, אך עד מהרה הדיון עבר לנושא מערך מצלמות המהירות החדשות. מסתבר שהתקנת כל מצלמה עולה למשלם המיסים כ-350 אלף שקלים ועד סוף 2013 יש כוונה לסיים את השלב הראשון של הפרויקט שיכלול 60 מצלמות פעילות שיתניידו בין 180 עמדות שונות ברחבי הארץ. עד כאן הפרטים הטכניים, אך מה שנאמר מעבר לכך היה לדעתנו בליל של דברי הבל פופוליסטיים מהסוג שגרם למדינה לאשר את הפרויקט היומרני הזה ללא שום סימוכין של ממש במציאות ומבלי שניתן ייצוג לדעה נוספת.
חותמת גומי לפרויקט שנוי במחלוקת
כך למשל דר' הלל בר גרא מאוניברסיטת בן גוריון הציג בכנס מחקר שביצע על פי ניטור נתונים שנתקבלו מכמה מצלמות מהירות. על פי המחקר המהירות הממוצעת של הנהגים באותם קטעי דרך ירדה בממוצע במספר קמ"שים בודדים מאז שהופעלו המצלמות, מה שבהחלט הגיוני, אך משום מה ממצאים אלו הביאו אותו למסקנה שפריסה נרחבת של מצלמות מהירות (לא הוזכרו מצלמות רמזור) תביא להורדה דרמטית של כ-30 אחוזים במספר ההרוגים בתאונות בישראל. אין ספק, נתון מרשים מאוד, אבל מה לעשות שמשטרת ישראל והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מנתחים את הגורמים לכל תאונות הדרכים עם נפגעים וקבעו, בדומה לנתוני כל השנים האחרונות, שב-2011 (נתוני 2012 טרם התפרסמו) רק 4 אחוזים מהתאונות נגרמו כתוצאה ממהירות גבוהה מהמותר בחוק.
כמו כן, מסתבר שבמשטרת ישראל כנראה לא רואים בעיה בכך שעל הכביש נוסעים נהגים מופחדים שבמקום להתרכז בתנועה סביב ובנסיעה במהירות שתואמת לתנאי הדרך צריכים לחפש מצלמות מהירות שמוסוות מאחורי תמרורים ובשאר מקומות נסתרים וסגן ראש אגף המבצעים במשטרה תת ניצב רפי פלד התגאה: "הנהג כעת חושב פעמיים האם להאיץ כי הוא לא יודע מאיפה זה יבוא לו".
מידת האפקטיביות האמיתית של מצלמות המהירות במניעת תאונות לא ממש הטרידה כנראה גם את משתתפי הפאנל המגמתי שנערך בנושא בהנחיית אורלי וילנאי ובהשתתפות נציגים בכירים מהמשטרה, המדען הראשי של הרשות לבטיחות בדרכים ועוד צמד פרופסורים מכובדים מהטכניון. כך למשל פרופסור שלום הקרט מהטכניון הסביר שאכיפה של בריונות כביש, מעבר על פס לבן ועבירות חמורות שגורמות באופן ישיר לתאונות היא כמעט בלתי אפשרית ועל כן יש להתמקד במקום זה בפריסה מסיבית של מצלמות מהירות בכבישי ישראל.
לדברי ד"ר שי סופר מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: "התופעה של נהג שמגיע למצלמה, מאט ואז מאיץ שוב מוכרת ומכונה תופעת הגל. מטרתנו היא להציב על הכבישים הראשיים מצלמה כל שישה קילומטרים וכך לגרום לכולם לנסוע לאט".
דוברים נוספים ציינו אף הם את חשיבות הפריסה המסיבית של מצלמות ורישות כבישי ישראל במאות מצלמות. דוברים מסוימים הזכירו את הולנד בה נרשמה ירידה משמעותית בתאונות בשנים האחרונות במקביל לפריסה נרחבת של מצלמות מהירות, אך לא הזכירו את גרמניה שנחשבת לאחת המדינות הבטוחות בעולם בה בכבישים רבים אין הגבלת מהירות כלל וגם לא את בריטניה שהחליטה לפני כשנה לצמצם באופן ניכר את פעילות מצלמות המהירות הרבות שפרוסות במדינה לאחר שבבחינת נתונים של 5 שנים המומחים הבריטים הגיעו למסקנה שהמצלמות לא הביאו להפחתה במספר תאונות הדרכים.
השאלות שלא נשאלו
משום מה, באופן תמוה, אף אחד מהדוברים לא התייחס לעלות הקמת המצלמות והפעלתן השוטפת (המוערכת במאות מיליוני שקלים בעשור) ביחס לתמורה אל מול השקעת הכסף הזה בשיפור תשתיות, או השקעתו בכוח אנושי וניידות שישלחו לפעילות בכבישים האדומים בהם מתרחשות תאונות קטלניות באמת. אף אחד מהדוברים גם לא התייחס למיקומי המצלמות שלפחות בשלב זה מוצבות בעיקר בכבישים בטוחים ורחבים יחסית בהם ניתן בצורה בטוחה לנסוע במהירות גבוהה מהמותר בחוק, ואף אחד גם לא הזכיר שמרבית הדוחות שהמערכת מפיקה הם על עבירות מהירות מינוריות יחסית.
כך למעשה, הדיון שהיה אמור להיות מקצועי, רב-גוני וענייני הפך ללא יותר ממקהלת מצדדים שמעניקה חותמת גומי לפרויקט שנוי במחלוקות שבאמתלה בטיחותית בעצם מטיל מס נוסף על נהגים נורמטיביים לחלוטין.
>> המיקומים המדויקים של כל מצלמות המהירות
>> כל הדרכים להתמודד עם מצלמות התנועה החדשות ולהשאר עם הרישיון ביד