הייתי בכמה אולימפיאדות בעבר, אבל אין ספק שהמשחקים האולימפיים בלונדון הם השמחים ביותר שאי פעם חוויתי. ההרגשה באוויר היא שכל העיר חוגגת. מה שתורם לזה כמובן, הם ההישגים של הבריטים. אם השיא שלהם באולימפיאדות עמד על 17 מדליות זהב, היום כבר יש להם 22 כאלה, ואולי יהיו עוד עד סיום המשחקים הרשמי ביום ראשון.
יש הזדהות עצומה בציבור הבריטי, הוא חלק בלתי נפרד בחגיגה הזאת. מספרים שיש לנהגים המקומיים טענות שהאולימפיאדה גרמה לפקקי תנועה, מכיוון שעשו מסלול מיוחד לרכבים מורשים מטעם הוועדה המארגנת. מצד שני, מתי אין פקקים בלונדון?
בטקס הזיכרון לי"א חללי מינכן, יצא לי לדבר עם כמה אנשי עסקים מקומיים. הם סיפרו לי שהחנויות ברחוב אוקספורד ריקות. הקהל מדיר רגליו מבתי העסק במרכז העיר. התושבים המקומיים, התיירים – כולם באולימפיאדה. מרכז לונדון, המכה של חובבי הקניות באירופה, פשוט נותר שומם. אנשים שהגיעו לפה הגיעו לאווירה של קרנבל, לא לקניות.
ובכל מקרה, האווירה בעיר מדהימה. שמחה, מרגשת, מתעטפת בספורט. בכל מקום שהולכים, אפשר לראות מתנדבים שתפקידם לכוון אותם ממקום למקום. האמת, יותר מדי. בכל מקום שאתה הולך תמצא מישהו שיאמר לך ללכת בדרך אחרת, בכל מקום שתתיישב ביציע יזנק עליך מתנדב שיבקש ממך לשבת במקום אחר – וזה בכלל לא משנה אם היציע יהיה ריק לגמרי. אז מצד אחד יש סדר מופתי, ומצד שני – הרבה מרובעות בריטית.
לגבי התוצאות, עדיין כמובן יש עוד כמה ענפים שמוקדם לסכם בהם, אבל בשחייה לפחות, אפשר להגיד שזכינו לראות יבול די מכובד של שיאים עולמיים וגם אולימפיים – אפילו שחזרו לבגדי הים הישנים. באתלטיקה, מהמעט שאני מבין, להוציא את השיא האולימפי של בולט ב-100 מטר, התוצאות עצמן לא מרשימות. מה שכן, שורות אלו נכתבות לפני הגמר ב-200 מטר של הפנומן הג'מייקני.
באתלטיקה בלטו בעיקר הסיפורים האישיים. הטרגדיות. התקווה למדליית זהב סינית ב-110 מטר משוכות נגנזה בעקבות הפציעה של יו שיאנג – שקפץ על רגל אחת עד סיום המרוץ. כל זה אחרי שברידג'ט פוסטר הילטון חזרה לאולימפיאדה רביעית בגיל 37, והגורל שלה היה דומה. הג'מייקנית בקושי חצתה את קו הסיום לאחר שנתקלה במשוכה והחלה לדמוע.
היה כמובן גם את הישראלי שלנו, דונלד סנפורד, שעיכב את המרוץ ל-400 מטר לאחר שנאלץ להחליף נעליים על המסלול. לטענתו, גנבו לו את נעלי הריצה שלו – איכשהו זה דבר שיכול לקרות רק לישראלי.
בסופו של דבר, הכישלונות באצטדיון האתלטיקה בלטו יותר מהשיאים הספורטיביים. למעשה, אני זוכר את בוב בימון זוכה במדליית זהב בקפיצה לרוחק עם 8.90 כשהייתי צעיר מאוד. היום תוצאה של 8.30 הספיקה כדי לזכות בזהב. יכול להיות שהאתלטים היום פחות טובים מאשר לפני 44 שנים?
אנשים מ-204 מדינות מדברים ב-204 שפות
כישראלי, אתה לומד להעריך שענפי האתלטיקה, השחייה וההתעמלות הם החשובים ביותר באולימפיאדה. ואז אתה מגיע ללונדון, ומגלה עולם ספורט אחר לחלוטין. הבריטים מתים על מרוצי הסוסים, מעריצים את רוכבי האופניים ובשיחות ברזייה אפשר לשמוע אותם מדברים על ספורט ימי. זה העולם שלהם, וחלק גדול מהמדליות שלהם מגיע מהענפים האלה. נכון, הם גם זכו במדליית זהב בטניס ובמירוץ ה-10,000 שזה הישג גדול מאוד, אבל בסך הכל הכללי, עולם הספורט שלהם שונה לחלוטין – וזה בלי שאנחנו מביאים בחשבון כמובן את הכדורגל, שבממלכה המאוחדת מתייחסים אליו כמו אל דת.
גם בכדורסל יש טורניר מצוין ברמה גבוהה מאוד. יצא לי לראות את ליטא עושה צרות לדרים-טים, וגם ראיתי את רוסיה המצוינת של דייוויד בלאט מעפילה לחצי הגמר. כיף לראות שחקני NBA לצד שחקנים שביורוליג חוטפים בראש לפעמים ממכבי תל אביב בהיכל נוקיה. ומה נגיד על דייוויד בלאט? באיגוד הכדורסל חשבו שהוא לא מתאים לאמן את נבחרת ישראל, אבל ברוסיה הקטנה עדיין מאמינים בו.
ובכלל, יש פה תופעות נהדרות. באיזה עוד מקום ועיתוי אחר בעולם יכולים עיתונאי ישראלי וסורי לשבת ולדבר על הכל בחופשיות? אתה מתהלך במרכז העיתונות ושומע אנשים מ-204 מדינות מדברים ב-204 שפות, בליל של מילים שזורם באנרגיה מיוחדת שמחברת את הכל. כולם אדיבים זה לזה, כולם רוצים לעזור אחד לשני, וכולם מנחמים את הנציגים של המדינה היריבה אם היא לא השיגה מדליה, אפילו אם זו מדינה שהמדינה שלהם מסוכסכת עמה. זו הרוח האולימפית. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה משהו אמיתי. זה אירוע שמנציח את המצוינות ואת התחרותיות ולא את הסכסוכים והעוינות, חבל שהוא נמשך רק שבועיים פעם בארבע שנים. כנראה שהאנושות לא יכולה לוותר על המלחמות לפרק זמן ארוך יותר.
נפגשתי פה עם אישיות סורית בכירה. דיברנו בחופשיות על הבעיות בסוריה ובישראל. דיברנו על הסכסוך על רמת הגולן, על ההתקוממות נגד אסד. לרגע הרגשתי שאני מדבר עם חבר בבית קפה בתל אביב. הכל היה פתוח, הכל היה ברוח טובה. לא הפריע לו שאני ישראל, לא הפריע לו לספר לי הכל. אין בינינו סכסוך פוליטי, שנינו באנו לפה בגלל האירוע הגלובלי היפה הזה. לשחיינים הישראלים יש את אותם בגדי ים כמו לשחיינים הסורים, לאתלטים הישראלים יש את אותם נעלי התעמלות כמו לאתלטים האירנים ולספורטאי ישראלי יש את אותה שאיפה להביא מדליה לאמא כמו לספורטאי לבנוני. זאת הרוח האולימפית.
הסיקור של התקשורת הישראלית - חוצפה
מדינה שלמה אבלה על חוסר ההצלחה של המשלחת הישראלית. גם פה בלונדון, חברי המשלחת, הספורטאים, המאמנים והמנהלים – כולם חשים בכישלון. מאידך, לא מדובר בכישלון צורם כפי שהוא משתקף בתקשורת בארץ. רמת הציפיות שבנו העיתונאים לקראת המשחקים הייתה חסרת פרופורציה לחלוטין. לתקשורת לא הייתה שום אחיזה במציאות, ובדרך הסיקור היה אפילו אלמנט של חוצפה.
אנחנו לא מעצמת ספורט, חד וחלק. אנחנו מדינה קטנה גם גאוגרפית וגם ספורטיבית. אז נכון, הגענו להישגים בעבר בג'ודו ובשיט, אבל אין להקיש מתקדימים אלה שבכל אולימפיאדה נזכה במדליה. לפני המשחקים, כולם פתאום דיברו על אלכס שטילוב, הכוכב שנוצץ בשמי ההתעמלות הישראלית. אחרי שראינו את המתעמלים מיפן ומסין, הבנו שגם פה התפרענו לגמרי עם ההערכות והתקוות. אליפות אירופה זה דבר יפה, אבל האולימפיאדה היא פשוט ליגה אחרת.
אני לא משתמש בזה כנחמה, אבל הרמה באולימפיאדה היא שונה לחלוטין מכל אליפות כזאת או אחרת. אנחנו יכולים להביא חמש מדליות מאליפות אירופה בג'ודו, אבל כשצריך להתחרות מול המתחרים מכל העולם זה סיפור אחר לגמרי. כולנו, למשל, היינו מלאי גאווה אחרי שהישראלים זכו במדליות באליפות אירופה בשחיה, אבל פתאום באולימפיאדה השחיין הישראלי רואה מסביבו לא רק את השחיינים האירופאים – אלא גם את פלפס ולוכטה האמריקניים, סיני אחד מימין, ברזילאי ואוסטרלי משמאל – זו זירה שונה לחלוטין שגרמה לכולם להבין, בדיעבד, שקנה המידה האירופי הוא לא קנה מידה לשום דבר.
אנחנו מקימים גרדומים לספורטאים שלנו רק בגלל מדליה
למשחקים האולימפיים מגיעים הספורטאים הכי טובים מכל קצוות הגלובוס – החזקים ביותר, המהירים ביותר, הגמישים ביותר – כל אלה שבשבילם הספורט הוא מקצוע, ולא התארגנות אד הוק לקראת האולימפיאדה אחת לארבע שנים. האכזבה הגיעה רק למי שלא הבין את זה, רק למי שרמת הציפיות שלו הייתה גבוהה מהרצוי. גם אני בנאדם ביקורתי, וגם לי היה מפח נפש כאשר השכנה שלי ממכמורת לי קורזיץ לא זכתה במדליה, אבל זה מרגיז אותי שאנשים לא מבינים את ההישגים שכן הגענו אליהם.
יעקב טומרקין, למשל, סיים במקום השביעי בגמר אולימפי בשחייה. יש רק שישה אנשים בעולם שיותר מהירים ממנו ב-200 מטר גב. זה הישג מדהים. ומה לגבי שטילוב? הוא השישי בעולם בהתעמלות קרקע, אחד מהמקצועות הכי חשובים באולימפיאדה. השגנו עוד שני חצאי גמרי בשחייה, פספסנו בנקודה את הגמר בקליעה, אנדיוני ניצחו את פדרר, הגענו למקום 12 בקרב רב בהתעמלות – מאיפה החוצפה שלנו לבוא ולזלזל בדברים האלה ולסכם את האולימפיאדה עם המשפט המרגיז "לא הבאנו מדליה".
ארגנטינה הגדולה זכתה עד כה רק במדליית ארד אחת. ספרד, מעצמת הספורט הגדולה באירופה, זכתה במדליית הזהב הראשונה שלה באולימפיאדה על חשבונה של לי קורזיץ בשיט מפרשיות מדגם ניל פרייד. צריך להביא בחשבון ששני שליש מהמדינות שמשתתפות במשחקים האולימפיים לא זוכות במדליות, ואנחנו עכשיו בצד של רוב העולם.
מה שהכי הורג בעסק, זה שאם קורזיץ הייתה מביאה מדליית ארד, אז כל מצב הרוח הלאומי היה מתחלף. כאילו שמדליית ארד יכולה להוכיח איזושהי הגמוניה במשהו. מה הסיפור שלכם? הציבור בישראל צריך להבין שכל מה שקרה זה שלא הייתה רוח, ובמקביל לי עשתה כמה שגיאות ובכלליות – היה לה שיוט מדליות מחורבן. אז מה? היא עדיין שלוש פעמים אלופת העולם במקצוע שאפשר ביום מסוים לזכות בו בזהב, וביום אחר לא להגיע לשיוט המדליות. קשה להאמין איך הספורט הזה משפיע כל כך הרבה על מצב הרוח הלאומי. קשה להאמין שאנחנו מקימים גרדומים לספורטאים שלנו, רק על סמך טבלת המדליות.
שמעתי שלימור לבנת מקימה ועדה חשובה, עם צוות מומחים ישראלי ובינלאומי, "לבחינת הכשלים בהכנות האולימפיות והפקת לקחים לקראת המשחקים האולימפיים בריו 2016". הייתי בוועדה דומה אחרי אולימפיאדה לא מוצלחת אחרת, בראשות השופט אורי גורן. יש חוברות של המסקנות איפשהו, וזה הכל קשקוש. הבעיה לא ועדות ולא חקירות – יש לנו בעיה מנטלית עם הדברים האלה. יש לנו סדר יום שונה מרוב העמים בעולם, ואנחנו, חסרי המתקנים והתקציבים, נתחים פתאום להתייחס לספורט בצורה מקצועית ורצינית? חבל ש"הקמת ועדות חקירה" זה לא ענף אולימפי, היינו זוכים בזהב בקלות.
ילדים ישראלים רוצים לשחק כדורגל, לא להשתתף בתחרות אתלטיקה
יש אנשים בישראל שאומרים שטוב שלא זכינו במדליה, כי אז לא היו עושים כלום נגד המחדלים בספורט. מזל שאף אחד לא "קלקל את הכישלון". אז קודם כל, חבל שלי קורזיץ לא זכתה במדליה, כי הגיע לה. וגם עכשיו, כשהיא לא זכתה, לא יקרה כלום. יעשו שינויים קוסמטיים, ועדיין לפני אולימפיאדת ריו יפמפמו לציבור עוד פעם את השמות של הספורטאים שאמורים להביא מדליות – בלי שום הצדקה.
כי הרי מה קורה? ילדים הולכים מגיל צעיר למקצועות האטרקטיביים, מבחינת פופולריות ומבחינת הכנסה, כמו כדורגל וכדורסל. לא תוכלו למצוא נער אחד בבית ספר שרוצה להיכנס לאתלטיקה. אפילו לא אחד. אז על מה מדברים? ועדת חקירה? צריך לשנות מנטליות, כמעט צריך לשנות את העם. צריך לבנות תשתיות, וללמוד מאחרים איך נערכים ברצינות. כמו בבריטניה.
אצלנו זה בדיחה, מי ילך לאתלטיקה או להתעמלות? אין שם עניין ואין שם כסף. לג'ודו הלכו בגלל ההצלחות של אריק זאבי ולפניו יעל ארד ואורן סמדג'ה. אז בסדר, השגנו קצת הישגים. מי אמר שבחמש שנים הבאות נביא מדליות בג'ודו? ואחר כך שוב אף ילד לא ירצה להתחרות בג'ודו. אנחנו צוחקים על האירנים בהרבה דברים, אבל כשרואים את מרימי המשקולות שלהם – מבינים שהם יודעים איך לעבוד שם עם ספורטאים.
הכי ראוי להשקיע בשחיינים
אז יקימו עוד ועדת חקירה. זה הכל שטויות. עדיף שלימור לבנת תשמור את הוועדות שלה לאחרי מלחמות. הרי מה יקרה? הוועדה תגיש מסקנות נפלאות ורציניות, ואולי אפילו יקבלו את ההצעה שלי לשנות את השם של הענף "קליעה למטרה" ל"סיכול ממוקד", ככה בטוח נביא מדליות. זה רציני באותה מידה. בטח יעשו בחירות ויחליטו להעיף את יו"ר הוועד האולימפי הישראלי צביקה ורשביאק וכולם ידברו על שינויים גדולים. האמת, את הכל כבר עשו בעבר. את כל הניתוחים ואת כל ההדחות. זה לא מייצר ספורט, זה לא מייצר תשתיות ולא מייצר אתלטים.
זה כמו הרעיון המגוחך להגיש הצעה לארח את האולימפיאדה בישראל. מדובר באירוע בקנה מידה אימפריאלי. אתה צריך להיות אימפריה בשביל לארח כזה דבר, ואנחנו רק חושבים שאנחנו אימפריה. זה אפילו לא רק הסיפור של ההוצאות של 9 מיליארד דולר, זה שטויות. 9 מיליארד דולר אפשר למצוא גם בישראל. זה לא עניין של כסף, ישראל לא יכולה להרים דבר כזה וגם לא צריכה.
צריך להתמקד בדברים שאנחנו כן טובים בהם, בענפים שאפשר וצריך להגיע בהם להישגים. הענף שהכי ראוי להשקיע בו זה השחייה. אנחנו מדינת ים עם קיץ ארוך במיוחד. אנחנו צריכים למצוא את השחיינים הכי טובים, ולשלוח אותם להתאמן בקולג'ים בארצות הברית. לא שלאוניד קאופמן מווינגייט לא מאמן טוב, אבל צריך לתת לשחיינים את הצ'אנס להתאמן כתף אל כתף עם השחיינים הכי טובים בעולם – ולא רק פעם בארבע שנים.
אם נעלה למונדיאל, זה יהפוך אותנו למדינה מפותחת יותר?
מצד שני, צודק גם מי שאומר שההשקעה בספורט אולימפי חשובה פחות מאשר השקעה בתחומים אחרים בישראל, כמו רווחה ובריאות. ובכל זאת, אומה שואפת להצטיין בכל מיני תחומים. אנחנו מצטיינים בפרסי נובל – שזה הרבה יותר חשוב ממדליה בגלישת רוח. אנחנו מצטיינים בשחמט. אנחנו מצטיינים בהיי טק. יחד עם זאת, ההצטיינות בספורט חשובה לא רק לישראלים, אלא לכל המדינות בעולם. תחושת הניצחון חשובה. הספורט מעסיק אותנו הרבה מאוד, והרבה מאוד מתעסקים בספורט.
זה כמו שאנחנו רוצים שנבחרת ישראל תגיע כבר למונדיאל, מכיוון שזה נראה כאילו רק פעם באלפיים שנה נקבל את ההזדמנות הזאת. אבל גם אם נגיע למונדיאל, זה לא יהפוך אותנו למדינה מפותחת יותר. ג'מייקה, מדינה של פחות מ-3 מיליון בני אדם, זוכה בהמון מדליות באתלטיקה. זה הופך אותה למדינה מפותחת? לא. אבל לפחות בתחום הזה, יש לתושבים שלה גאווה גדולה מאוד.
אז יש גבול לכמה שאפשר להשקיע בספורט, אבל זה גם עניין של מנטליות. צריך לסובב את הראש. בשביל לשכנע ילד בתיכון שכדאי לו להתאמן בקפיצה לגובה או רוחק על מנת להצטיין יום אחד באולימפיאדה אתה צריך לעשות סוויץ' רציני. בתוך המציאות הישראלית צריך ליצור לו פיתויים אטרקטיביים. שהוא יגיד לעצמו ששווה לו להיכנס ל-8 שנים של קריירה כזו שבה יקריב הרבה מחיי הנעורים שלו ומכל מה שחשוב, אבל יהיה מתוגמל ויימצא במסגרת שיכולה להוביל אותו למדליה אולימפית. בשביל לעשות דבר כזה צריך לעשות שינוי בראש – של כולנו.
10 האנשים שעשו לי את האולימפיאדה
מייקל פלפס: לראות אותו שוחה זה פשוט מדהים, כמו סירת מירוץ שמכה על המים, אבל במקרה שלו גם הסיפור האנושי חשוב. הוא פשוט התחיל רע את התחרויות ונראה כבוי לחלוטין, ואז הגיע הקאמבק שהפתיע את כולם, גם אותי.
אוסיין בולט: בולט, בולט ועוד פעם בולט. מבחינתי כל רשימת האנשים שעשו לי את האולימפיאדה יכולה להיות מורכבת מאוסיין בולט, למרות שאת השיא שלו במאה מטר – 9.58, הוא לא שבר. קראתי מחקרים שאומרים שאי אפשר לרדת מתחת ל-9.36, זה הכי מהר שאדם יוכל לרוץ. ואני אומר, זה תלוי מי רודף אחריך.
מיסי פרנקלין: גם פה מדובר בשילוב של סיפור אישי ויכולת ספורטיבית. השחיינית האמריקנית בת ה-17, מעריצה של ג'סטין ביבר ששונאת להכין שיעורי בית, יכלה להיות כבר מיליונרית, אבל סירבה לנותני חסות כדי לשמור על מעמד של חובבנית ולהשתתף בתחרויות של קולג'ים. הילדה הזאת זכתה בחמש מדליות, ארבע מהן מזהב – וגם שברה על הדרך שני שיאי עולם.
קוהיי אוצ'ימורה: את המתעמל היפני אנחנו מכירים בעיקר בזכות אלכס שטילוב, שגרם לנו לעקוב באדיקות אחרי תחרויות ההתעמלות. הוא לקח את מדליית הזהב בקרב-רב, ובעקבות הערעור על הפישול שלו בתחרות הקבוצתית, יפן עלתה מהמקום הרביעי לשני – וזכתה במדליית הכסף. אם יש מתעמל שנקשרנו אליו באיזושהי דרך זה הוא. פשוט מדהים.
מו פארה: הרץ הסומלי שזכה בזהב עבור בריטניה בריצת ה-10,000 מטר. כיף לראות אותו מתראיין כמעט כמו שכיף לראות אותו רץ. זה היה פשוט נפלא לראות את אשתו ואת בתו רצות לחבק אותו בסוף התחרות, בעיקר מכיוון שהתעסקנו כל השנה בקונפליקטים שנוצרו באירופה עם המהגרים – קונפליקטים שהגיעו גם אלינו. פתאום יש שבועיים בהם כולם מחבקים את המהגרים ונותנים להם כבוד שהם לא זכו לו בארבע שנים האחרונות, מאז האולימפיאדה הקודמת. ראינו רץ שחור מנורווגיה וכל מיני מדינות שקלטו מהגרים, שגם מפלסים דרך ההצטיינות בספורט את מקומם בחברה. והאצן הסומלי הזה, שהתחתן עם אזרחית בריטית, הוא אחד מהגיבורים הכי גדולים של בריטניה היום.
אוסקר פיסטוריוס: ראיתי את "הבלייד ראנר" מהשורה הראשונה באצטדיון האתלטיקה לא מצליח לעלות לגמר – אבל בפיגור קטנטן במירוץ מאוד צמוד. היה יפה לראות איך כל שאר הרצים חיבקו אותו ועודדו אותו אחרי המרוץ. יש פה את ניצחון הרוח – וזה בדיוק מה שמחפשים באירוע כמו האולימפיאדה. אנשים מחפשים להעלות על נס דווקא את הספורטאי שכשל, כי גם לו מגיע. זה בדיוק ההפך מאשר בישראל. אצלנו, כשמישהו עולה בסולם – מנסרים לו את השלבים, ואם מישהו נכשל אז הוא בכלל פחות או יותר בוגד. באולימפיאדה, גם המפסידים מקבלים עידוד.
אלכס שטילוב: מקום שישי בעולם בהתעמלות קרקע. הישג בלתי רגיל. צריך להבין שהסיני והיפני שסיימו במקום הראשון והשני היו פשוט בדרגה אחת מעל כולם – כך שהתחרות האמיתית שלו הייתה רק על הארד, והוא לא היה רחוק משם.
לי קורזיץ: הגיבורה הטרגית. כל המדינה ישבה וצפתה בסיכוי האחרון למדליה, ואם היא הייתה זוכה כמו שחר צוברי בארד אז היה קתרזיס אדיר במדינה. הכל היה על הכתפיים שלה, ופתאום הפסיקה הרוח. ואז היא כבר לא יכולה להשיג את המתחרים. רק בגלל הרוח.
יעקב טומרקין. גיבור גדול. חייל מאשדוד, שאף אחד לא ציפה ממנו לגמר, הגיע למקום השביעי בעולם. פשוט מדהים. הצליח להגיע לשיא בזמן אמת, למרות הכל. יש לו את התנאים של פלפס ולוכטה?
משה גרטל: אמנם לא ספורטאי פעיל אלא שדר טלוויזיה, וכמובן שברמה הגלובלית הוא לא השפיע על אף אחד, אבל הייתה לו תרומה גדולה לצופי הטלוויזיה בארץ. הוא היה אחד מגיבורי האולימפיאדה האחרונה מבחינת הישראלים.
הביא לפרסום: עמית סלונים