גמר של 100 המטרים משווה את פסגת העניין במשחקים האולימפיים. הריצה הכי קצרה עם הכי הרבה דרמה ומתח. השאלה השנה הייתה האם יוסיין בולט, בגילו המתקדם, עם הירידה ביכולות שלו, יחד עם פציעות מסוגל להגיע שוב לרגע הגדול ולהיכנס לספרי ההיסטוריה כאתלט היחיד בעולם שזוכה פעם שלישית בגמר אולימפי ב-100 מטר.
אבל השנה היה נדמה שמשהו אחר הולך לקרות. היריב המיתולוגי, ג'סטין גאטלין שביצע קאמבק מרשים, אחרי שנים של השעייה בעקבות שימוש בחומרים אסורים, יוכל הפעם לעקוץ ולחזור אל הדוכן מספר 1, כפי שעשה לפני 12 שנים, לפני שהתחיל העידן המוצלח של המלך הג'מייקני. אבל מסתבר שתוצאות שמושגות לפני משחקים אולימפיים (גאטלין עם 9.8 ובולט עם 9.88), אינן מהוות אינדקציה כאשר מדובר בגמר אולימפי.
כבר בהצגת המשתתפים אפשר היה לראות את ההבדל התהומי בין בולט החייכן, המשוחרר והשחצן לעומת גאטלין הקשוח וחמור הסבר. ריצת 100 מטר בגמר אולימפי היא שילוב של התעלות מנטאלית ושחרור עילאי. ברגע שלמערכת העצבים מחלחל מתח מיותר, העסק גמור.
למרות שגרף התוצאות של בולט נמצא במגמת ירידה, היכולת שלו להתעלות ברגעים הגדולים באמת היא משהו שאין שני לו. האמת, בניצחון של בולט יש צדק, הן מבחינת דברי ימי ההיסטוריה והן מבחינת כך שהיריב שלו לא ראוי לעמוד פעם נוספת על הדוכן מספר 1. פשוט יותר כיף שבולט מנצח.
אבל עוד לפני הריצה ההיסטורית של בולט, קיבלנו רגע שיא על המסלול בריו. שיאי עולם באתלטיקה מתחלקים בדרך כלל לשניים. אלה שמצפים להם, כמו בריצות הבינוניות והארוכות, ואלה שקורים כך לפתע ללא כל סימנים מוקדמים וכזה היה היום שיא העולם המטורף בריצת 400 מטר לגברים.
מייקל ג'ונסון, שישב בעמדת הפרשן באצטדיון, ראה כיצד בחור צעיר מדרום אפריקה, שקודם לכן השיג משהו שאפילו מייקל הגדול לא עשה - לרדת מ-10 שניות ב-100, לרדת מ-20 שניות ב-200 ולרדת מ-44 שניות ב-400, מוחק את שמו מטבלת שיאי העולם.
17 שנה החזיק השיא המדהים של ג'ונסון עד הערב שבו הסילון הדרום אפריקני טס בשביל החיצוני ולא רואה אף אחד מן המטר הראשון ועד האחרון. ואן ניקרק התקרב לגבול החלומי של 43 שניות ב-400 מטר, משהו שנחשב דימיוני יותר מהשלום בינינו לבין הפלסטינאים. גם ג'ונסון עצמו הבין שצפה באצן היסטורי: "אני מברך אותו ואני יודע שהשיא נמצא בידיים טובות".
בגזרת הישראלים, ההישג של חנה מיננקו משווה את הישג השיא של האתלטיקה הישראלית במשחקים האולימפיים. ב-1976 הייתה זו אסתר רוט שסיימה במקום השישי בגמר האולימפי ובסידני 2000 היה זה קונסטנטין מאטוביץ' בקפיצה לגובה שסיים במקום החמישי.
חנה מוכיחה פעם נוספת שהיא אתלטית ששייכת לטופ העולמי. גם בשנה רווית תקלות ומהמורות, היא הצליחה בעזרת מאמנה, אלכס מרמן, לאסוף את עצמה ולייצר את התחרות הכי טובה שלה העונה. מנגד, קרויטר הגיע למשחקים האולימפיים בריו ללא ציפיות גבוהות. ההופעה החלשה שלו במוקדמות היא המשך של עונה פושרת בה לא הצליח לתרגם את הפוטנציאל שבו לכדי סנטימטרים שיקרבו אותו לאיזור של הגדולים. קרויטר חווה חוויה אולימפית לא טובה מבחינה הישגית, אבל הוא נוצר עימו ניסיון שיעזרו לו בעתיד.