נובאק דיוקוביץ' הוא הטניסאי הטוב בעולם. זאת עובדה. מאז יולי 2011, אז העפיל לראשונה לפסגת הדירוג העולמי, הוא נעדר ממנה 16 שבועות בלבד, כשבשאר הזמן (67 שבועות) הוא מסתכל על כולם מלמעלה. ובכל זאת, כשבאמתחתו 'בסך הכל' שישה תארי גראנד-סלאם, כשהוא עדיין רחוק מלהציג דומיננטיות גם על משטח החימר, ובזמן ששחקנים כמו אנדי מארי ורפאל נדאל פותחים מבערים מאחוריו – כסאו בפסגת הטניס סופג נדנוד לא קטן, וחובת ההוכחה עליו רק הולכת וגדלה. בדיוק בשביל זה יש את 2013.
הפריצה הגדולה
נובאק דיוקוביץ', שמוביל בסוף השבוע הזה את נבחרת סרביה במאצ' אפ מול ארצות הברית ברבע גמר גביע דייויס (1:1 נכון לשבת בבוקר, נולה ניצח את איסנר, קוורי את טרוייצקי), חוגג בימים אלה ממש שש שנים בטופ-10 העולמי. רק לנדאל (8) ולרוג'ר פדרר (11) יש ותק גדול ממנו בסביבה הזו. ולא פחות מרשימה העובדה שהוא הגיע לשם לראשונה כבר בגיל 19. שנה אחר כך, כשהיה בן 20 ו-8 חודשים, זכה בגראנד-סלאם הראשון בקריירה – אליפות אוסטרליה הפתוחה – והפך לזוכה הרביעי בצעירותו בתולדות הטורניר, ולמקום 17 ברשימת זוכי גראנד-סלאם הצעירים ביותר בכל הזמנים (מקדים אפילו את פדרר ואנדרה אגסי האדירים). ככה מתחילים קריירה.
אבל דבר מכל זה לא הכין אותנו ל-2011, שנה היסטורית במונחים של טניס מודרני. שלושה תארי גראנד-סלאם ומאזן פסיכי של 6:70 – 92.11 אחוזי הצלחה – המאזן העשירי בטיבו בהיסטוריית המשחק, אותו הוא חולק עם אגדת הטניס ביורן בורג. ומעל לכל, הייתה זו הדומיננטיות מול ירביו לצמרת שהפכה את השנה ההיא לכל כך גדולה. דיוקוביץ' ניצח ב-10 מתוך 11 המפגשים שלו בסבב מול רפא ורוג'ר, נתון שהזניק אותו, כאמור, כל הדרך למקום הראשון בעולם.
שימור ושיפור
סימן ההיכר הכי גדול של דיוקוביץ' הוא חבטות ההחזרה האדירות שלו. הסרבי מדורג כבר שלוש שנים כאחד משלושת השחקנים בעלי חבטת ההחזרה היעילה ביותר בסבב העולמי. הגמישות הכמעט מושלמת של נולה מאפשרת לו להגיע לכדורים שעל פניו נראים בלתי אפשריים להשגה, ותוך כדי גם להגיב בחבטה מפלצתית שזורקת את היריב אל מחוץ למגרש. אך עם כל הכבוד למשחק ההחזרה, דיוקוביץ' יודע שכדי להיזכר בשורה אחת עם הגדולים בתולדות הענף – זה לא מספיק.
מאז 2011 הפנטסטית דיוקוביץ' שם דגש על שיפור משחק ההגשה שלו. והנתונים מראים שזה הולך לולא רע בכלל. אם ב-2011 הוא דורג במקום ה-21 באחוזי הניצחון של משחקוני ההגשה, היום הוא כבר מדורג תשיעי. המספרים מרשימים אפילו יותר כשבודקים אותם במשטח האהוב עליו, המגרש הקשה, בו דורג ב-2011 במקום ה-27 בניצחון משחקונים שהגיש, והיום מדורג 11. שיפור משמעותי במיוחד. באייסים על מגרש קשה הוא מדורג 22. בחימר, לעומת זאת, זה נראה אחרת לגמרי. במשחקוני ההגשה דיוקוביץ' אפילו לא נכנס לדירוג הרשמי. באייסים הוא ממוקם אי שם במקום ה-53. ככה שגם אם הוא משפר את ההגשה, זה עדיין לא הדבר הכי טעון שיפור במשחקו.
היריב המר
דיוקוביץ' הוכיח שהוא יכול לנצח כל מתחרה. ממש כל אחד. מספיק להסתכל על המאזנים שלו בשנתיים האחרונות מול שני הגדולים, עד לא מזמן טניסאים בלתי ניתנים לעצירה, כדי להבין זאת – עשרה מפגשים מול כל אחד, מאזן ניצחונות של 3-7. מדהים. יריבים בשר ודם – צ'ק. אבל מה עם היריב הגדול שלו, החימר? המשטח הארור הזה. לדיוקוביץ' 36 תארים בקריירה. 28 מהם השיג על מגרש קשה. מתוך שישה גראנד-סלאם – חמישה הושגו על... ניחשתם נכון – משטח קשה.
אם נתעלם בנונשלנט ממשטח הדשא (בעיקר כי הוא זניח במונחים של הסבב העולמי, עם שישה טורנירים בלבד, כשחמישה מהם הם הכנות אחרונות לפני ווימבלדון), ונבדוק מה קורה לנובאק על החימר, אז לסרבי רק שבעה תארים על המשטח האדום. בשלושה מתוכם זכה לפני שנתיים, בעונה המושלמת והמטורפת ההיא. היתר הגיעו הרבה לפני כן, רובם בטורנירים לא גדולים. איך שלא מסתכלים על זה, המשטח הזה הוא נקודת תורפה בשבילו.
הסבב העולמי ייכנס בחודשיים הקרובים למתכונת החימר, שתסתיים ב-28 במאי ברולאן גארוס – הגראנד סלאם היחידי שאין לדיוקוביץ' בארון. ועד שלא ישיג אותו, זה הנתון הזה ימשיך להבהב מעל להישגים שלו. ואפשר להיות בטוחים שלאדם כל כך תחרותי, עניין שכזה יושב לו טוב-טוב בראש. "רולאן גארוס תמיד נמצא בראש הרשימה שלי", הוא אומר, "בכל שנה אני מכוון את עצמי אליו. בשנה שעברה הגעתי לגמר, הפעם אני רוצה ללכת עד הסוף".
דווקא השנה, כשאותה עונת שיא של 2011 כבר הרחק מאחוריו, יכול דיוקוביץ' לנער את הקוף הזה מהגב. כשהוא בוגר יותר ומשחקו ממשיך להשתפר, הוא נמצא בעמדה טובה יותר לעשות זאת אפילו בהשוואה לשנה ההיא. אז נכון, רפאל נדאל הוא המלך הבלתי מעורער של החימר. ונכון, הספרדי רק שב מפציעה והוא נלהב מתמיד לחזור במלוא עוזו ולקחת בפעם השמינית בתשע השנים האחרונות את הגביע בפאתי פאריס. אבל דיוקוביץ', זה שהוכיח שהוא יכול לכל אחד, מעולם לא היה כל כך מפוקס על מטרה כמו שהוא עכשיו. מה גם שעם אוסטרליה כבר בכיס, רק זכייה בצרפת תשאיר את חלום הגראנד-סלאם השנתי בחיים. הישג שאם ירשום אותו, אף אחד כבר לא יחזיק מעליו שום כוכבית.
