מעטים הספורטאים בעולם שזוקפים לעצמם שתי אליפויות עולם אישיות, אחת בגיל 19 ואחת בגיל 27 והבוקר עשתה את זה, לי קורזיץ, שעברה בין שתי נקודות השיא האלו, עולם ומלואו, החל מפריצה מאלמוניות ממש כמו כוכב נולד של הספורט הישראלי, דרך שורה של כשלונות, אכזבות מהנפילה שאחרי השיא ופציעה שעבור רבים אחרים היתה מסיימת את הקריירה.
ההצלחה של קורזיץ, ריגשה אותי מאוד הבוקר כשניסיתי לעקוב אחרי שיוט המדליות , דרך ה"פייסבוק" של גל פרידמן, מדליסט הזהב של ישראל ובאותם רגעים נזכרתי איך פרידמן בבוקר השיוט הקובע שלו, התכתב עם חברים במסנג'ר, והיה "קול" לחלוטין, למרות שמדינה שלמה ושרת ספורט נרגשת אחת, העמיסו עליו עומס ציפיות אדיר. הפתיחות של פרידמן עם התקשורת תוך כדי התחרות, היתה לדעתי המפתח שלו למדלית הזהב מבחינה מנטלית.
קורזיץ, שפרידמן והחברים הקרובים מכנים "ליקה" נהנתה באליפות העולם הזו עדיין משקט תקשורתי, אנונימיות יחסית בקרב עם ישראל, והמון פירגון מהשייטות היריבות, חברותיה הטובות, וגם מי שמתחרה איתה על המקום באוליפיאדה, מעיין דוידוביץ', שבנגוד לשני גולשים אחרים, ידעה לתת יד ברגע הנכון, למרות שתוך כדי היא בעצם הבינה שככל הנראה, החלום האולימפי שלה נגוז. ואגב, כמה שהעניין הזה מתסכל, שכמו בענף הג'ודו, יש לנו שתי ספורטאיות בטופ 10 העולמי ורק אחת יכולה להגיע ללונדון.
ואם נחזור ל"ליקה", ברור שכל היתרונות שעזרו לה לנצח אליפות עולם שנייה בגיל 27, יעלמו בלונדון. החברות הקרובות ירצו בעצמן את הזהב, והלחץ התקשורתי להגיע למשחקים האולימפיים כמועמדת לזהב יכניס כל שיוט שלה, לעמודים הראשונים באתרי האינטרנט והעיתונים. וכאן המקום של קורזיץ, ללמוד מגל פרידמן, את תורת ההתמודדות עם הלחץ הזה, ורק אם היא תצליח במשימה הזו, היא תוכל לגלוש בשקט לדוכן המדליות.
הכתוב הינו טור דעה
