Just when I thought I was out, They pull me back in
23/02/2017, יום חמישי 21:00:
תלמיד: איתי, מתי אתה עולה לעוד קרב MMA?
איתי: אף פעם לא. אין סיכוי! הפרק הזה בחיי נגמר!
24/02/2017 יום שישי 21:00:
איתי: תרשום, 22/04 אני עולה לקרב MMA
תלמיד: :/
אז מה נשתנה ב-24 שעות? מה גרם ללוחם בדימוס ומאמן בהווה לפשוט את חליפת הפרישה וללבוש את חליפת החזרה מפרישה? מה הביא אותי לחזור מפרישה נוחה וליהכנס שוב למשטר אימונים מפרך שבקצהו אגרוף לפרצוף אחד לפחות ו/או עיקום גפיים? אני לא נהנה מהכאב שאני חווה ובטח שלא נהנה להכאיב לאחרים. טוב.. אולי קצת. אבל בטח שלא במידה כזו שתכניס אותי לעולם התחרותי פעם נוספת.
בכל שלב בחיים יש מולנו מטרות ומהווים שעוזרים לנו להגדיר את עצמנו. מי אנחנו? למה אנחנו מסוגלים? האם יש תכלית במה שאנחנו עושים? או שאנחנו עושים הכל למראית עין בלבד?
אני מתאמן באומניות הלחימה מאז שהייתי בן תשע. מצד אחד תמיד הייתי פיזי מאד, אבל מצד שני מעולם לא חיפשתי את המכות או את האקשן שבללכת מכות. תמיד שיחקתי עם חברים במכות "בצחוק", אך מעולם לא הסתבכתי בתור ילד. תמיד העדפתי לספוג על פני להחזיר. הקרבות באימון נתנו לי פלטפורמה להוכיח לעצמי שאני יכול. שאני מסוגל להביא את עצמי ואת מה שלמדתי לידי ביטוי. ברוב המוחלט של המקרים זה הצליח.
התמודדתי במספר שיטות לחימה, במספר פלטפורמות תחרותיות וזכיתי בהצלחה לא מבוטלת. אבל הכל היה ליד. היה בערך. ריבוי החוקים או ההצמדות לדיסציפלינה אחת השאירה אצלי את ההרגשה שזה לא "זה". שאני לא מביא את עצמי באמת לידי ביטוי. בשנת 2007 החלטתי שכדי לבחון את עצמי באמת אני חייב להתחרות בקרבות MMA.
בניגוד למה שרבים חושבים, ענף ה-MMA רווי בחוקים שמטרתם לשמור על בריאות הלוחמים, לא מדובר בקרב תרנגולים אנושי. גלדיאטורים חסרי בינה. 'בבונים', כפי שכינו אותנו לא פעם (אפילו אמני לחימה אחרים). מה שזירת ה-MMA נותנת לנו הלוחמים היא ביטוי מלא ליכולות שלנו. רוצה לתת אגרוף? תן אגרוף. רוצה להטיל? תטיל. רוצה לחנוק? תחנוק. רוצה לעקם/ליישר את היד/רגל של היריב עד לנקודת השבר? תעשה מה שאתה רוצה ויכול כדי להשיג את הניצחון. רק קח בחשבון שהיריב יכול לעשות לך בדיוק את אותו הדבר.
לקרב הראשון שלי עליתי לאחר פחות משנה של אימוני ג'יו ג'יטסו ברזילאי. למרות שהקרב נגמר בתיקו הרגשתי שניצחתי אותו והייתי יחסית מרוצה. הקרב השני שלי תפס אותי לא מוכן ספרות-זולה-סטייל כאילו שהייתי וינסנט וגה על האסלה. פשוטו כמשמעו. בעודי יושב על האסלה במלון יערות הכרמל, מנסה לעכל עוד ארוחה מתוך ה-24,8403 שאכלתי ביומיים האחרונים, קיבלתי שיחת טלפון מהמאמן שלי, משה קיץ.
פנה אלי רובי מונד (הבעלים של ארגון דזרט קומבט) ואמר לי שהתפנה לו מקום לקרב נגד תלמיד שלו.
"רוצה לעלות?", הוא שאל אותי, ""בטח! בשביל זה אנחנו מתאמנים לא? מתי הקרב?", עניתי. הוא אמר שבעוד יומיים.
'פלופ'. לא ידעתי אם זה היה הלב שנפל לי לתחתונים או ארוחת הצהריים שעזבה אותי. בכל זאת, מדובר היה באירוע רציני ששודר בשידור ישיר ל-4 ארצות. מיד התקשרתי אל מאמן הקראטה, רועי פייגה, שמלווה אותי מגיל 9 והיה אחראי על אימוני הסטרייקינג שלי. סיפרתי לו על ההצעה ועל החששות שלי והוא ענה "טוב, קדימה. לקפוץ למים". אמרתי לו שאני אתייצב לקרב.
Veni, vidi, vici. התחלתי את הקרב מעט מהוסס אך ברך לפרצוף ועוד אגרוף שהעיף לי את הראש לאחור הכניס אותי לפעולה ודקה לאחר מכן חנקתי את היריב שלי. הייתי מרוצה. מאד מרוצה.
עברו כמעט שנתיים עד לקרב הבא שלי שגם בו נזקקתי לבעיטה לראש כדי להתעורר ולסיים את היריב שלי בחניקה. שוב הוכחתי לעצמי שאני מסוגל. שיש לי את זה. בשלב מסוים אף דובר על חוזה בליגת הקרבות M-1 הרוסית. ומשם? אולי הדרך הייתה נסללת ל-UFC. אולי. אבל, זה לא ממש עניין אותי. מעולם לא רציתי להפוך לספורטאי מקצועי. רק רציתי להוכיח לעצמי את מה שהוכחתי. זהו. ממשיכים הלאה.
ב-2010 פתחתי את המועדון שלי. עזבתי את עולם הקרבות והתמסרתי לעולם ההוראה וההדרכה. ככזה, מה שעניין אותי היה להיות המורה הטוב ביותר שיכולתי להיות. אז לימדתי. הדרכתי. ניסיתי להוות דוגמא וללוות את התלמידים שלי בדרך הארוכה של אומנויות הלחימה. מאז עברו קרוב לשבע שנים ואני מרגיש שנתתי הכל. חוץ מדבר אחד: דוגמא אישית.
זכיתי לגדול אצל שני מאמנים שיצאו ובחנו את עצמם כל הזמן. רועי פייגה, המאמן שלי מגיל ילדות, התחרה וזכה בתחרויות רבות ואף היה מאמן העל של נבחרות ישראל בקראטה. מאמן הג'יו ג'יטסו שלי, משה קיץ, נמנה על חלוצי ה-MMA בישראל ובחן את עצמו בזירות הגדולות ביותר, שהיו כאן שוב ושוב ושוב. ומה לי יש להראות לתלמידים שלי? איך אני יכול לגרום להם לשאוף קדימה? איך אני יכול להגיד להם כשאני מלמד אותם טכניקה "סמכו עלי.. זה עובד!".
עמדו בפני שתי אופציות; להתחיל לריב עם אנשים ברחוב או לנער אבק ולחזור להילחם בזירה. משום מה, משהו בי אמר שללכת מכות ברחוב לא ישדר את המסר הנכון.
וככה, בתוך 24 שעות הפכתי "לא" חד משמעי ל"יאללה בלגן!". ב-22/04/2017 אני עולה פעם נוספת לקרב בארגון דזרט קומבט, והפעם אני לא עושה את זה בשבילי, אני עושה את זה בשביל התלמידים שלי. מה דרוש על מנת לעלות לקרב? מה ההכנות הפיזיות והמנטליות שלוחם עובר? איך זה משפיע עליו? מה הוא חושב? מה הוא מרגיש? אני מזמין אתכם ללוות אותי בחודש הקרוב בתהליך החזרה לזירה.
