כאשר פרד בנדרסקי שיחק בכדור סמרטוטים במחנות ליד אוסטריה, הוא לא דמיין שיום אחד הוא יכבוש את שער השדה הראשון בהיסטוריה של הפוטבול האמריקני. בשנת 57 הרגל שלו שיחררה פצצה שהכניסה את ניצול השואה להיסטוריה.
ככל שחולפות השנים מאז השואה, הלך וגדל הקושי לספר את הסיפור, הולך ופוחת הדור. גם הקושי למצוא סיפור חדש, או זווית, כדי להשאיר את הקוראים בעניינים כדי להמשיך ולספר בשואה, למען לא נשכח (ויש האומרים שגם לא נסלח), הולך וגדל. לכן, כאשר אתה נתקל לפתע בחתיכת היסטוריה שלא היית ער לה, ההפתעה היא גדולה.
כאשר פרד בנדרסקי שיחק במחנות בכדור סמרטוטים של בגדים שגולגלו להם יחדיו, אף אחד לא יכול היה להעלות על דעתו שיבוא יום, והוא יהפוך לחלק מהיסטוריית הפוטבול האמריקנית. יהודי יוצא פולין, ניצול, שיגר בשנת 57' פצצה אדירה מהרגל שלו כדי לכבוש את שער השדה הראשון בהיסטוריה של המשחק האמריקני. זה היה במשחק של הקולג' שלו, טקסס. נפלאות הן דרכי הגורל.
וכך, הילד שהיטלר לא רצה (כפי שהצורר לא רצה אף אחד מהיהודים עלי אדמות או המבוגרים), הצליח לשרוד את המחנות, את השואה ולכתוב את ההיסטוריה.
היום של הפצצה – שיצאה מהרגל
זה נשמע היום מוזר לומר זאת, אך אי שם בשנות ה-50, שער שדה בבעיטה בפוטבול האמריקני כלל לא היה מוכר או קיים – עד שהגיע מר בדנרסקי. להשיג 3 נקודות בבעיטה, היה משהו שמשום מה לא נעשה והיה כנראה צריך איזה מהגר שיגיע מתרבות משחק הכדורגל, אל הפוטבול, כדי לבצע דבר שכזה.
בשנת 1957, במשחק בין מכללת טקסס לזו של ארקנסו, זה קרה. בחור פולני, אוד מוצל מאש, ניגש אל הכדור ושיחרר בעיטה אדירה ל-40 יארד, כדי להיכנס להיסטוריה כראשון ששיחרר בעיטה כזו, בסגנון הסוקר, דווקא על מגרש הפוטבול – כדי להבקיע.
אף אחד מהשחקנים או המאמנים שהיו על המגרש באותו היום, לא ידע שהוא חווה היסטוריה. אף אחד גם לא ידע שהבועט ההיסטורי, התאמן לרגע הזה בבעיטה בכדור סמרטוטים במחנה מעבר שם בילה 3 שנים כניצול שואה, הוא ומשפחתו.
בימים הקשים, בהם פרד הקטן כלל לא ידע אם ישרוד, הוא לבטח לא האמין שהוא יגיע לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ויעשה משהו שרק אחד יכול להיות חתום אליו – שער היסטורי.
הספורט מלווה את בדנרסקי
כאשר בדנרסקי היה בן 5, הוא ובני משפחתו יוצאי פולין נלקחו ע"י הנאצים למחנה עבודה, שם הוא בילה 3 שנים מחייו. לאחר השחרור מהמחנה, משפחת בדנרסקי הצליחה, כמו ניצולים רבים, למצוא את דרכה לארה"ב, ושם הצליח פרד הצעיר לשלב את כישורי הכדורגל האירופי שלו עם כישורי הפוטבול.
אבל קודם לכן יש לספר, הספורט תמיד ליווה את בדנרסקי. גם בימים הקשים ביותר במחנה באוסטריה, כאשר הטמפרטורה היתה מתחת לאפס ולא היה מה ללבוש, פרד הקטן נהג לשחק כדורגל, את אותו משחק שאנו מכירים עד היום, עם כמה סחבות מגולגלות ככדור, שלאחר מכן היו הופכות שוב לפריט לבוש יקר ערך עבור האסירים במחנה.
בשנת 39, החלו הזעזועים במשפחת בדנרסקי, כאשר הרוסים נכנסו לאיזור בו גרה המשפחה, אספו משפחות, חילקו וגירשו את חלקן. אלא שההופעה של הרוסים היתה האירוע הקל יותר, בהשוואה למה שקרה כאשר הנאצים נכנסו לתמונה בשנת 41. שם החלו חלוקות וגירושים – ובמקביל לחיסולים המוניים בירי ממכונת יריה.
פרד בן ה-5 נשלח יחד עם הוריו ואחיו בני השלוש ו-1 למחנה עבודה ליד זלצבורג, אוסטריה, ושם חיה המשפחה על הקצבה "נדיבה" של חצי כיכר לחם וקפה משורשים. וכמובן: משחק כדורגל של סמרטוטים. כל זאת במשך 4 שנים תמימות (ביטוי קצת מעיק, לאור העובדה שמחנה הוא המקום בו כולם איבדו את התמימות).
התפילה החזיקה אותם
"אבא שלי האמין בתפילה, והאמין שנשרוד יחד", סיפר בדנרסקי, וכך אכן המשפחה נצמדה לתפילות ליליות והיאחזות זה באחר.
בקיץ 45 התפילות של משפחת בדנרסקי נענו והם שוחררו ע"י כוחות אמריקנים. בלי במקום ללכת אליו, ובלי שום מושג מה יביאו עליהם החיים.
לא ברור מה היה קורה אילו בדנרסקי היה בוחר, כמו ניצולים רבים נוספים, להגיע לישראל ולא לארה"ב, אולי הוא היה הופך לשחקן כדורגל מן המניין במכבי ת"א של אותם ימים, או הפועל ת"א, או שאולי חלילה, לא היה שורד את מלחמת העצמאות, אך 4 שנים אחרי השחרור, הגורל הוביל את בדנרסקי. לארה"ב.
אומת הפוטבול קיבלה את הפליט שידע לשחק סוקר, משחק לא ממש מקובל בארה"ב של אותם ימים. המשפחה שלו הגיעה לגור בסמית'וויל טקסס, ואז, בביה"ס, כאשר הוא צופה בילדים משחקים פוטבול, משחק אותו הוא לא שיחק מעולם, ניסה בדנרסקי את מזלו, לעיני המאמן של ביה"ס.
בעוד חבריו האמריקנים, המתורגלים במשחק הדחיפות, והתקדמות ביארדים, התגוששו, בדנרסקי הראה מה הוא יודע בתחום הבעיטות ושיחרר את אחת הפצצות שלו. מאמן ביה"ס נדהם והאפשרות שמישהו יכול לעבור טווחי מגרש כאלו בבעיטה וצירף אותו לנבחרת ביה"ס.
בדנרסקי: רק כך ידעתי לבעוט
הימים של בדנרסקי במחנה המעבר, אותם הוא העביר במשחקי כדורגל, כדורעף וסתם ריצות, השתלמו. הילד הפולני הקטן אמנם לא ידע רבות על חוקי הפוטבול, אבל הוא היה אתלט מעולה, מתורגל ומעל לכל: לוחם, שורד, אחד שכבר ידע ימים קשים.
כמובן שבדנרסקי בעט בכדור בצורה משונה, לפחות מנקודת המבט של הילדים האמריקנים, שלא היו מודעים יותר מדי למשחק הסוקר ששיחק הפולני במחנות. "רק כך ידעתי לבעוט", הוא מתרץ. עם הבעיטה המשונה הזו, בדנרסקי הגיע לאוניברסיטת טקסס בזכות אותה בעיטה פלאית.
בימים ההם, כאמור, בעיטות שדה לא היו נהוגות במשחק הפוטבול כמנגנון של השגת נקודות, אבל טקסס הבינה שיש לה משהו טוב ביד. מישהו שיכול לעבור עשרות יארדים בבעיטה מוזרה אך מדויקת, ולהבקיע. ואז כאמור הגיעה שנת 1957 עם בעיטה השדה שנכבשה. המשחק, אגב, נגמר ב-0:17 לטובת טקסס, לאחר שהפולני העלה את המכללה שלו ליתרון 0:3.
אגב, הסקאוטים של היריבה של טקסס, קצת פישלו ולא עשו את שיעורי הבית שלהם, שכן משחק קודם לכן, ניסה בדנרסקי את מזלו עם בעיטה מ-55 יארד ולא הצליח לכבוש. כאשר הוא בעט נגד ארקנסו, אף אחד לא חשד שמדובר בבעיטה לשם ניקוד, אלא במעין הטעיה, שמיד אחריה תבוא מסירה. הם טעו בגדול.
הכי חופשי שיש
בדנרסקי לא כבש עוד באותה העונה, אם כי בניגוד ליריבות, שעדיין לא האמינו בתורת הבעיטה, הוא ניסה. משם, הקריירה שלו דווקא לא נסקה. הוא בחר בדרך האקדמאית ולאחר מכן התגייס לצבא האמריקני, אותו צבא ששיחרר אותו ממחנה העבודה והעניק לו חיים.
"רוב האנשים לא יודעים מה זה לחיות בפחד מתמיד", אמר בדנרסקי בראיון שנערך עמו, "ורוב האנשים גם לא מכירים את התחושה של להיות חופשי לפתע". אני לא קורא את צפונות הלב, ובטח לא הייתי שם ב-1957, אבל אני בטוח שבאותו רגע של כיבוש, בדנרסקי הרגיש הכי חופשי שיש.
אז נכון שעל פי המרכיבים של סיפורי הסינדרלה, פרד בנדרסקי היה אמור, לאחר הבעיטה שלו, לשייט לקריירה מקצוענית, אבל הוא כאמור בחר בדרכו – דרך לימודים וקריירה צבאית, אך קשה לומר שהוא לא יצא המנצח. ווינר.
בדנרסקי נשוי כבר 48 שנה, אב ל-4 וסבא ל-13 נכדים, על פי ניסיונות לאתר את מקום מגוריו הוא עדיין מתגורר בטקסס.
