הטור דה פראנס של 2011, מירוץ האופניים הקשה, המפורסם והמרתק של השנה מתקרב לסיומו. אני מאמין שחלקים רבים מהציבור הישראלי כלל לא ידע שהתקיים מירוץ כזה ואת אלה שכן ידעו זה לא ממש עניין (בלשון המעטה).
אני מבין את אלה שיגידו שכל ענף האופניים מושפע מסמים ושזה פשוט לא מעניין לראות אנשים רוכבים על אופניים במשך שלוש שעות או יותר, אבל מה שאותי הכי מעניין במירוץ הזה, זה המסביב. ואני לא מדבר רק על הנופים עוצרי הנשימה המלווים את הרוכבים והצופים לאורך כל המסלול הארוך.
התרבות שעוטפת את הטור דה פראנס היא מדהימה ולנו פה בישראל כדאי מאוד ללמוד ממנה ולו במעט. נתחיל מזה שהמירוץ הזה מביא אל פסגות ההרים ואל הערים בהם עובר הטור אלפי אנשים המתחפשים, מציירים על הכביש ומעודדים את הרוכבים התשושים. מלבד ה"שמח" שהם עושים, אוהדים אלה מכניסים כסף רב לתיירות באזורים בהם עובר הטור.
הפן חשוב יותר שמביא איתו המירוץ הוא הצד הבריאותי. נסיעה על אופניים היא אחד מענפי הספורט שמפתחים את הכושר הגופני בצורה הבריאה ביותר וההשראה שמקבל מי שנחשף למירוץ היא עצומה. בצרפת לדוגמא, אנשים רבים יוצאים בעקבות הרוכבים ומנסים את כוחם במסלול הטור או בחלקים ממנו.
באופן כללי תרבות הספורט בארץ עדיין אינה מפותחת מספיק וענף האופניים בפרט נמצא בפיגור גדול מול מקביליו ברחבי העולם. את החינוך לספורט אנחנו צריכים להתחיל כבר מגיל צעיר ואם ביום כיפור מאות ואלפי ילדים יוצאים לרחובות עם אופניהם, אין כל סיבה שלא יעשו זאת גם ביום רגיל ואולי כך יתפחת הענף לאט לאט ובסופו של דבר (הלוואי) אף נראה רוכב ישראלי משאיר את חותמו במירוץ היוקרתי.
אנני מצפה שתשבו ותראו את הטור דה פראנס בטלוויזיה כי באמת צריך להיות משוגע לדבר כדי להתחבר לענף שכזה. לעומת זאת אני כן מקווה שלפחות חלק מכם יקבל השראה מהמירוץ הנפלא ויתחיל לרכב יותר, זה בריא, זה ירוק ובעיקר זה כיף גדול.
