דמיינו לעצמכם את גן האירועים היפה ביותר בעולם, בלי התאורה הקיטשית. עושר אדיר של צמחיה, פרחים מרהיבים וחוף של מים צלולים וחול לבן. עכשיו פרסו את התמונה הזאת על פני אי קטנטן, ארבע שעות טיסה מניו זילנד. סמואה.
אבל אני מקדימה את המאוחר. לסמואה הגעתי במסגרת הסבב האולימפי בג'ודו, סדרת תחרויות שבסופן 14 המדורגות הראשונות בעולם ישתתפו באולימפיאדה. ניצחונות בתחרות בסדרה מזכים בנקודות דירוג וכרגע עשר המדורגות הראשונות נמצאות הרחק למעלה בטבלה, עם כמות אדירה של נקודות.
על ארבעת המקומות הנותרים מתחרות כעשר בנות אחרות. אחת מהן היא אני. הנחת הבסיס שלי היתה שלתחרות בסמואה, הממוקמת בדיוק בסוף העולם, יגיעו מעט בנות והתחרות תהיה קלה יחסית. מה ששכחתי להניח הוא שהמתחרות שלי יניחו את אותו הדבר.
לקחו רק 49 שעות מהרגע שיצאתי מהבית ועד הרגע שנחתתי בסמואה. הנוף היה מרהיב מהשניה הראשונה. הסעות מאורגנות פיזרו אותנו בין בתי המלון הקטנים בעיר הבירה אָפיה. למחרת בבוקר קמתי לריצה על שפת הים. העוברים והשבים התגלו כחברותיים ודוברי אנגלית שוטפת. במהלך הריצה רבים בירכו בברכת "בוקר טוב" באנגלית, ומאוחר יותר כשיצאתי לחפש סופרמרקט' הספיק מבט אחד מבולבל מצידי כדי שמישהו כבר ישאל אותי אם אני מסתדרת ואם אני צריכה עזרה.
למחרת כבר התחריתי. התחרות היתה קשה, אבל מוצלחת. סיימתי במקום השלישי והתקדמתי עוד כמה מקומות למעלה בדירוג, בדרך לאולימפיאדה. אחרי התחרות נשאר לי יום אחד כדי לטייל. החלטתי לקחת סיור מאורגן שנוסע סביב האי ועוצר בנקודות מעניינות. בשעה שמונה וחצי בבוקר אסף אותי ואן מפוקפק למראה עליו נכתב "הסיורים של סאם".
סאם התגלה כבחור ורבלי במיוחד. הוא סיפר לנו על האי ועל המנהגים. כחצי מהחשמל באי מגיע ממערכות סולאריות ומטורבינות מים, עובדה מפתיעה כשמדובר באי שבו הגברים לובשים חצאית. העיר אפיה היא העיר הגדולה היחידה בסמואה, המקום היחיד שבו ניתן למצוא עבודה מחוץ לכפר, וגם המקום היחיד על האי שבו יש רמזורים (28 כאלו, אם תהיתם).
לסמואה אין צבא, ו-150 שוטרים בלבד אמורים לשמור על הסדר באוכלוסיה המונה כ-200 אלף איש. כל משפחה בוחרת צ'יף משפחתי, והצ'יפים בוחרים מתוכם את הצ'יף של הכפר. הצ'יף אגב, יכול גם להיות אישה. לכל משפחה יש שטח ששייך לה (ולא למדינה) ואסור לה למכור אותו למי שאינו תושב סמואה. בשטח הזה המשפחה מתגוררת, מגדלת חלק מהמזון ולעיתים גם קוברת את מתי המשפחה. הצ'יפים דואגים לכך שלכל המשפחות יהיה מספיק מזון. אם העצים של משפחה אחת עוד לא הבשילו ושל האחרות כן - יש להתחלק. אם מישהו לא מצא עבודה בעיר הגדולה, ידאגו לו לעבודה בשדות.
מסביב לבתים בכפרים אין גדרות ואין חומות. מעבר לכך, לרוב הבתים אין אפילו קירות. הבתים הם גגות המונחים על עמודים שמאפשרים לבריזה קרירה לעבור דרך הבית. גניבות לא מדאיגות את המקומיים. כולם מכירים את כולם וכולם יודעים מה שייך לכל אחד. אם מישהו ייתפס גונב, משחית, או מתנהג שלא כהלכה, הצ'יפים יענישו אותו בעונש הנורא מכל - נידוי מהכפר.
הסיור המשיך לאזור בו הכה הצונאמי ב-2009. עדיין אפשר לראות שם הריסות בתים, מכוניות וסירות מעוכות. כל התושבים ברחו מהאזור והעתיקו את הכפרים להרים הסמוכים. על אף הצונאמי, החופים נשארו קסומים. החול נקי והמים חמימים וצלולים. אין אפילו אצות על הסלעים. ארוחת צהריים, טבילה קצרה במים ובחזרה למלון. כהרף עין, חלפו שלושה ימים בסמואה. נחיתה, תחרות, סיבוב באי והלאה לתחרות הבאה.
